בוריס גודונוב (אופרה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בוריס גודונוב מגולם על ידי פאודור שאליאפין, בשנת 1912

בוריס גודונוברוסית: Борис Годунов) היא אופרה מאת מודסט מוסורגסקי. האופרה הולחנה על ידי מוסורגסקי בין השנים 18681873 בסנקט פטרבורג שברוסיה. היצירה היא האופרה היחידה שמוסורגסקי השלים את כתיבתה ונחשבת לאחת מיצירות המופת שלו.

האופרה מתארת את שלטונו של הצאר הרוסי בוריס גודונוב ששלט בין השנים 1598- 1606, ומתארת את התקופה שבין עלייתו לשלטון ועד פטירתו.

הליברית, בשפה הרוסית, נכתבה על ידי מוסורגסקי עצמו, והיא מבוססת על המחזה הדרמטי "בוריס גודונוב" מאת אלכסנדר פושקין, וכן, בגרסת האופרה משנת 1872, על ספרו של ניקולאי קרמזין "ההיסטוריה של המדינה הרוסית".

מוסורגסקי הלחין לאופרה זו שתי גרסאות - הראשונה משנת 1869 לא הופקה על ידי האופרה הקיסרית, ולכן כתב מוסורגסקי גרסה אחרת בשנת 1872, אשר הוצגה לראשונה בסנקט פטרבורג בשנת 1874.

המלחינים ניקולאי רימסקי-קורסקוב ודמיטרי שוסטקוביץ' יצרו גרסאות משלהם, שבהן תיקנו חלקים מהאופרה של מוסורגסקי.

האופרה בוריס גודונוב היא האופרה הרוסית המוצגת ביותר על ידי בתי אופרה ברחבי העולם, והיא האופרה הרוסית שזכתה להקלטות הרבות ביותר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודונוב נולד למשפחת אצולה בעלת אחוזה בגודל בינוני. עם הנהגת משטר אופריצ'נינה על ידי איוואן הרביעי הוא הצטרף לשורותיו. גודונוב נשא לאישה את מריה סקורטובה-בלסקי, בתו של מליוטה סקורטוב שהיה מהמקורבים לאיוואן הרביעי, והתקדם בחצר הצאר. בשנת 1580 בחר איוואן הרביעי את אחותו של גודונוב, אירינה להיות אשתו של בנו פיודור. גודונוב קודם לדרגת בויארין - הדרגה הגבוה באצולה רוסית. הוא נכח באירוע שבמהלכו הרג איוואן הרביעי את בנו איוואן, אך התערבותו לא עצרה את הצאר מהריגת בנו.

הוא התמנה כעוצר של הצאר פיודור הראשון, שלא היה מתאים לניהול המדינה ולכן מינה לו אביו חמישה עוצרים. גודונוב היה דומיננטי מאוד ותוך שנה גירש את כל שותפיו, והשתלט מעשית על כס המלוכה (1585). לאיוואן הרביעי היה בן נוסף - דמיטרי. גודונוב שלח אותו עם אמו לגלות, ולאחר זמן מה הוא נהרג. על אף שלא ידוע מי היה האחראי לרצח, יש שתלו את האשמה בגודונוב לאור המניע הברור שלו.

בשנת 1598 מת פיודור, וכס השלטון עבר לאשתו אירינה (שהייתה אחות של גודונוב) אך לאחר 9 ימים היא התנזרה. ב-17 בפברואר 1598 נבחר גודונוב להיות צאר באופן חוקי בהחלטת זמסקי סובור. בכך פסק שלטון שושלת רוריק ברוסיה.

מדיניותו של בוריס גודונוב הייתה חיזוק המדינה. בהנחייתו, עוד בתקופת היותו של פיודור הראשון צאר רוסיה, החלו בבניית ערים ומבצרים בגבול הדרומי וורונז' (1585), בלגורוד (1596), בהתיישבות מסיבית באזורים דרומית לריאזן, ובהקמת עיר חדשה טומסק בסיביר ועוד. גודונוב יזם מלחמה עם שוודיה במטרה להשיב את השטחים שאיבדה רוסיה במלחמת ליבוניה, והצליח להחזיר לרוסיה הצארית שטחים ומבצרים לאורך החוף הבלטי. הוא הנהיג מדיניות של התקרבות למערב והזמין מספר אנשים מאירופה לרוסיה.

בשנת 1601 החורף היה מוקדם וקר במיוחד, וגם האביב היה גשום מאוד. גם בשנת 1602 התנאים אקלימיים היו קשים. כתוצאה מכך החל רעב ברוסיה ומחירי הלחם נסקו לפי 100. רק במוסקבה נפטרו מרעב מעל 100 אלף איש. לאור המצב הקשה החלו להתפשט שמועות שהנסיך דמיטרי לא נהרג ולכן בוריס גודונוב צאר לא חוקי. כמו כן, בהתאם לשמועות, האירועים האקלימיים הקשים הם למעשה עונש מאלוהים על כך שבכס המדינה יושב צאר לא חוקי. בשנת 1604 התפשטו השמועות שהנסיך דמיטרי חי אצל הקוזאקים ובכוונתו לחזור לשלטון. ב-16 באוקטובר 1604 צבאו של דמיטרי הכוזב הראשון החל לנוע לכיוון מוסקבה בתמיכת הפולנים והקוזאקים. הדבר היה למעשה תחילת מלחמת רוסיה-פולין (1605 - 1618) שבתחילתה מלך פולין השתמש בצבאות פרטיים לקידום מטרותיו. בקרב שהתרחש בינואר 1605 כוחות של גודונוב ניצחו אך לא ידעו לנצל את ההצלחה ולהביס את הנסיך הכוזב באופן סופי.

ב-13 באפריל 1605 מת בוריס, ובנו הצעיר פיודור השני, החל בכהונתו הקצרה.

היסטוריית הלחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסורגסקי בשנת 1870

בסוף שנת 1868 זנח מוסורגסקי שני ניסיונות כושלים לכתוב אופרות: האופרה הטראגית סלמבו המבוסס על האופרה יהודית מאת אלכסנדר סרוב, והאופרה ז'ניטבה (נישואין) המבוסס על אופרה מאת אלכסנדר דארגומיז'סקי.

בסתיו 1868 ולדימיר ניקולסקי, מרצה להיסטוריה של רוסיה ולשפה הרוסית, הציע למוסורגסקי לכתוב אופרה המבוססת על הדרמה "בוריס גודנוב" מאת פושקין. מחזה זה נכתב בשנת 1825 ופורסם בשנת 1831 אולם הצנזורה של השלטון הרוסי אסרה על הצגתו עד שנת 1866 - 30 שנה לאחר מותו של פושקין, כאשר העלאת המחזה הותרה רק לאחר שחלקים מהמחזה הוצאו ממנו. אחד הקשיים שעמדו בפני מוסורגסקי היה האיסור משנת 1837 להציג את הצארים הרוסים באופרה - איסור שתוקן בשנת 1872 כך שיחול על שושלת רומנוב בלבד.

הגרסה המקורית של האופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר לודמילה שסטקובה, אחותו של מיכאיל גלינקה שמעה על תוכניתו של מוסורגסקי, היא העניקה לו במתנה את כתבי פושקין, ובעקבות מתנה זו, באוקטובר 1868 החל מוסורגסקי לכתוב את הליברית של האופרה, תוך שהוא משמר את מבנה העלילה של פושקין, ולעיתים משתמש בשורות שלמות מתוך המחזה.

מוסורגסקי סיים את כתיבת הליברית בתוך תשעה חודשים (ב-18 ביולי 1869) וסיים את תווי האופרה חמישה חודשים לאחר מכן (ב-15 בדצמבר 1869). בשנת 1870 הועברה האופרה לידי הצנזור המדינתי לאישורו. במקביל הועברה האופרה לוועדת התיאטראות הקיסרית לאישור הוועדה על מנת שניתן יהיה להציגה. הוועדה דחתה את האופרה ב-10 בפברואר 1871 ברוב של שישה קולות נגד אחד, בנימוק שחסר באופרה תפקיד ראשי של קול נשי. הוועדה דרשה כי מוסורגסקי יוסיף לאופרה סצנה ובה תפקיד מרכזי לאישה, ואם יעשה כן תאושר האופרה.

באותה שנה הועלה המחזה של פושקין לראשונה על הבמה (כאשר 18 מתוך 24 סצנות המחזה אושרו על ידי הצנזורה, ומהן הוצגו 16 סצנות). ההצגה הועלתה בתיאטרון מריאינסקי, שלוש שנים לפני הצגת האופרה באותו תיאטרון. לימים יעשה שימוש חוזר בתפאורות מעשה ידי מטבי שישקוב.

אדוארד נפראווניק ניצח על הבכורה של האופרה בשנת 1874.

הגרסה המתוקנת של האופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1871 הרחיב מוסורגסקי את האופרה, וזאת אף מעבר לנדרש על ידי הוועדה (שדרשה הוספת סצנה אחת). מוסורגסקי הוסיף שלוש סצנות (שתי סצנות סנדומייז', וסצנת קרומי), הוציא את סצנת "קתרדלת וסילי", וכתב מחדש את סצנת ארמון טרם. במסגרת שינויים אלה נוספה סצנה במסגרתה תפקיד נשי מרכזי (מרינה מנישק), וכן נוספו תפקידי נשים נוספים (המארחת בפונדק, פיודור - יורש העצר, והאומנת), וכן הורחב תפקיד הטנור (הצאר המתחזה). על מנת לכתוב תפקידים אלה עשה מוסורגסקי שימוש בספרו של קרמזין "ההיסטוריה של המדינה הרוסית". גרסה זו של הליברית הושלמה ב-14 בדצמבר 1871, ותווי המוזיקה הושלמו ב-23 ביוני 1872. האופרה הוגשה לאישור וועדת התיאטרון הקיסרית בסתיו 1872. הוועדה דחתה את האופרה ב-29 באוקטובר 1872 (או, לפי הביוגרף קלבוקורסי, ב-6 במאי 1872). יצוין כי ישנם ביוגרפים הטוענים כי הוועדה לא דחתה את האופרה. חבריו של מוסורגסקי החליטו להעלות שלוש סצנות מתוך האופרה בהפקה עצמאית בתיאטרון מריאינסקי (סצנת הפונדק ושתי סצנות סנדומירז') ב-5 בפברואר 1873, והפקה זו זכתה להצלחה רבה. בעקבות הצלחת העלאת האופרה המקוצרת, פורסמו תווי האופרה לפסנתר בינואר 1874.

הופעת הבכורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופרה הועלתה בשלמותה לראשונה ב-22 באוקטובר 1873. הבכורה, בתיאטרון מריאינסקי, זכתה להצלחה רבה. כל הכרטיסים נמכרו, ומסורוגסקי עלה 20 פעמים לבמה למחיאות הכפיים של הקהל. בכורה זו הציגה גרסה מקוצרת של האופרה, בלא כל הסצנות, בשל אורכה של האופרה. הופעות מאוחרות יותר קוצרו עוד יותר, וסצנת קרומי הוצאה (ככל הנראה בשל דרישת הצנזורה).

האופרה הועלתה 21 פעמים בתקופת חיי מוסורגסקי, ו-5 פעמים לאחר מותו בשנת 1881. ב-1882 הוצאה האופרה מהרפרטואר של תיאטרון מריאינסקי.

ב-16 בדצמבר 1888 הועלתה האופרה לראשונה במוסקבה, על במת תיאטרון הבולשוי.

האופרה שבה ועלתה על במת תיאטרון מריאינסקי ב-9 בנובמבר 1904 בגרסתו המחודשת של ניקולאי רימסקי קורסקוב.

ב-18 בינואר 1927 הועלתה גרסה מחודשת של האופרה בתיאטרון בולשוי שבמוסקבה, בעקבות שינויים שעשה באופרה מיכאל איפוליטוב-איוואנוב.

ב-16 בפברואר 1928 הועלתה על במת תיאטרון מריאינסקי, לראשונה, בבכורה עולמית, הגרסה המקורית של האופרה משנת 1869.

ב-4 בנובמבר 1959 הועלתה לראשונה גרסתו המחודשת של דמיטרי שוסטקוביץ' משנת 1940 בתיאטרון מריאינסקי.

האופרה ברחבי העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופרה הוצגה לראשונה מחוץ לרוסיה ב-19 במאי 1908 בבית האופרה של פריז (גרסת רימסקי קורסקוב) בהפקת סרגיי דיאגילב.

"ביתו של בוריס גודונוב", איור מעשי ידי מטבי שישקוב משנת 1870.

ב-19 במרץ 1913 הועלתה האופרה במטרופוליטן אופרה בניו יורק בגרסת רימסקי קורסקוב. הפקה זו הייתה מבוססת על ההפקה של סרגיי דיאגילב בפריז.

האופרה הועלתה לראשונה בבריטניה ב-24 ביוני 1913, בתיאטרון המלכותי שברחוב דרורי ליין בלונדון.

ב-30 בספטמבר 1935 הועלתה לראשונה מחוץ לרוסיה, גרסת 1869, בתיאטרון סאנדלרס וולס, בלונדון. גרסה זו של האופרה תורגמה לאנגלית.

התפקידים העיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד קול הופעת הבכורה בתיאטרון מריאינסקי,
סנקט פטרבורג
27 בינואר 1874
מנצח: אדוארד נפראווניק
בוריס גודונוב בס או בריטון איוון מלניקוב
פיודור השני, בנו של בוריס גודונוב מֶצו-סופרן אלכסנדרה קרוטיקובה
קסניה בוריסובנה גודנובנה, בתו של בוריס גודונוב סופרן וילהמינה ראב
המטפלת של קסניה קונטרה אלט אולגה שרודר
הנסיך וסילי איוואנוביץ' שויסקי טנור ואסילי ואסילייב
אנדריי שצ'לקלוב, דיאק (מזכיר) הדומה בריטון ולדימיר סובולב
פימן, נזיר-היסטוריון בס ולדימיר וסילייב
גריגורי אוטרופייב, נזיר. יותר מאוחר, הטוען לכתר (המתחזה, דמיטרי הכוזב הראשון) טנור פיודור פטרוביץ' קומיסארז'ווסקי
מרינה מנישק,[ט 1] בתו של וויווד מסנדומירז' מצו סופרן או סופרן יוליה פלטונובה
רנגוני,[ט 1] נזיר ישועי בס יוזף פאלצ'ק
וארלאם, נווד בס אוסיפ פטרוב
מיסייל, נווד טנור פאבל דיוז'יקוב
בעלת האכסניה מצו-סופרן אנטונינה אברינובה
ה-"יורודיווי" (הטיפש הקדוש) טנור פאבל בולאחוב
ניקיטיץ', קצין משטרה בס מיכאיל סאריוטי
מיטיוקה, חקלאי בס ליאדוב
הבויאר הראשי טנור סובולב
הבויאר חרושצ'וב[ט 1] טנור מטבייב
לוויצ'י,[ט 1] נזיר ישועי בס ולדימיר וסילייב
צ'רניקובסקי,[ט 1] נזיר ישועי בס סובולב
מקהלה: הבויארים, ילדי הבויארים, סטרלצקי (יחידות משמר), שומרים, שוטרים, אצילים פולנים, עלמות פולניות, אנשי מוסקבה.
  1. ^ 1 2 3 4 5 תפקידים שלא קיימים בגרסה המקורית משנת 1869.

כלים מוזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסת מוסורגסקי
כלי מיתר: כינורות I ו- II, ויולות, צ'לו, קונטרבסים;
כלי נשיפה מעץ: 3 חלילים (השלישי מהם גם פיקולו), 2 אבובים (השני מהם גם קרן אנגלית), 2 קלרינטים, 2 בסונים
כלי נשיפה ממתכת: 4 קרנות יער, 2 חצוצרות, 3 טרומובנים, 1 טובה.
כלי הקשה: טימפני, תוף בס, תוף צד, תוף מרים, מצילות
כלי מקלדת: פסנתר
כלי פריטה: נבל
כלים מאחורי הקלעים: 1 חצוצרה, פעמונים, גונג (טאם טאם)
גרסת רימסקי קורסקוב
כלי מיתר: כינורות I ו-II, ויולות, צ'לו, קונטרבסים;
כלי נשיפה מעץ: 3 חלילים (השלישי מהם גם פיקולו), 2 אבובים (השני מהם גם קרן אנגלית), 3 קלרינטים (השלישי מהם קלרינט בס), 2 בסונים;
כלי נשיפה ממתכת: 4 קרנות יער, 3 חצוצרות, 3 טרומבונים, 1 טובה;
כלי הקשה: טימפני, תוף בס, תוף צד, תוף מרים, מצילות.
כלי מקלדת: פסנתר.
כלי פריטה: נבל.
כלים מאחורי הקלעים: 1 חצוצרה, פעמונים, גונג.
גרסת שוסטקוביץ'
כלי מיתר: כינורות I ו-II, ויולות, צ'לו, קונטרבסים;
כלי נשיפה מעץ: 3 חלילים (השלישי מהם גם פיקולו), 2 אבובים, קרן אנגלית, 3 קלרינטים (השלישי מהם גם קלרינט מי במול), קלרינט בס, 3 בסונים (השלישי מהם גם קונטרבסון)
כלי נשיפה ממתכת: 4 קרנות, 3 חצוצרות, 3 טרומבונים, 1 טובה
כלי הקשה: טימפני, תוף בס, תוף צד, מצילות, טאם-טאם, משולש, פעמונים, פעמונה, קסילופון
כלי מקלדת: פסנתר, צ'לסטה
כלי פריטה: נבל
כלים מאחורי הקלעים: 4 חצוצרות, 2 קורניות, 2 קרני יער, 2 קרני בריטון, 2 אופוניומים, 2 טובות, בללייקה ודומרה

תקציר עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת האופרה מתרחשת בין השנים 15981605.

חלק 1/הפרולוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

סצנת מנזר נובודוויצ'י, תפאורה מעשה ידי שישקוב עבור סצנה זו של המחזה, משנת 1870.
סצנת כיכר הקתדרלות, על פי עיצובו של בוכארוב משנת 1874.
סצנה 1: חצר מנזר נובודוויצ'י סמוך למוסקבה (1598)

בראשית הסצנה רואים המון בחצר מנזר נובודוויצ'י, אליו הגיע העוצר בוריס גודונוב, והוא מסתגר בו. ניקיטיץ', מפקד המשטרה, מורה להמון לכרוע ברך, ודורש מהם לקרוא לבוריס לקבל על עצמו את כס הצאר. המקהלה שרה "מדוע עזבתנו, אבינו?". הם אינם יודעים למי הם שרים ומדוע, ובמהרה מתחילים להתווכח, עד ששבים השוטרים עם אלות, ומחזירים אותם לקרוא לבוריס לשוב ולשלוט.

אנדרי שצ'לקלוב, מזכיר הדומה, יוצא מהמנזר ומודיע כי בוריס עדיין מסרב לקבל על עצמו את השלטון, ומבקש מההמון להתפלל שישנה את דעתו. תהלוכה של נזירים מגיעה, שרה המנון תפילה "תהילה לך, בורא עולם", ונכנסת אל המנזר. ההמון מתווכח על זהות הצאר, והשוטרים מורים להם לעזוב את המקום ולהגיע למחרת לקרמלין במוסקבה.

סצנה 2: כיכר הקתדרלות בקרמלין שבמוסקבה, 1598

הנסיך וסילי שויסקי קורא להמונים ממרפסת קתדרלת העלייה לשמים להלל את הצאר בוריס, ובאותה שעה שיירה של בויארים יוצאת מהקתדרלה. ההמון כורע על ברכיו, ובוריס יוצא למרפסת הקתדרלה. ההמון קורא "הלל!", ובוריס נושא מונולוג "על נשמתי הדואבת", ומתפלל לברכת האל ולהיותו שליט טוב, וממשיך לקתדרלת המלאך מיכאל לתפילה.

חלק 2 / מערכה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפאורת סצנת התא בעיצובו של איוואן ביליבין.
סצנת הפונדק, תפאורה בעיצובו של שישקוב משנת 1870.
סצנה 1: לילה. תא במנזר צ'ודוב (1603)

פימן הנזיר כותב את דברי ימי רוסיה. עוזרו, הנזיר המתלמד גריגורי מתעורר מחלום נבואי, בו הוא רואה את פימן עולה לראש מגדל גבוה, ונופל ממנו לתהילות אנשי מוסקבה. פימן מציע לגריגורי להתפלל ולצום. גריגורי מביע צער על כך שהוא לקח על עצמו את נדרי הנזירות. פימן מתאר את שלטונו הצאר איוואן הרביעי כתקופה טובה, ומדבר טובות גם על בנו פיודור הראשון, ולעומתם קורא לבוריס גודנוב "רוצח מלכים".

[גרסת 1869 המקורית: פימן מתארים בפרטים את הרצחו של דימטרי איוואנוביץ' שהוא ראה במו עיניו.]

גריגורי מגלה כי הוא דומה במראהו לצארביץ' (יורש העצר) שנרצח, ומחליט להתחזות לו ולטעון לזכותו לכתר, וכך בוריס גודונוב יענש על מעשיו, ולא ימלט ממשפטם של העם והאל.

סצנה 2: פונדק על גבול ליטא- רוסיה (1603)

[גרסת 1872 המחודשת: בעלת הפונדק שרה שיר על הברווז שהכינה.]

הנוודים וארלאם ומיסייל, הלבושים כנזירים נכנסים לפונדק ומתחננים לנדבה. גריגורי מגיע עימם לבוש כנווד. וארלאם שותה יין שר "כך היה בעיר קאזאן" - על המצור של קאזאן על ידי איוואן הרביעי בשנת 1552. הנזירים משתכרים וגריגורי מבקש מהפונדקית הדרכה כיצד להגיע אל הגבול עם ליטא.

שוטר נכנס ומחפש אחר הנזיר הכופר גריגורי אשר ברח ממנזר צ'ודוב. השוטר חושד בווארלאם, אולם הוא אינו יודע לקרוא את הכתוב בצו המאסר. גריגורי מתנדב לקרוא את הצו ומשנה את התיאור המופיע בו כך שהוא מתאר את וארלאם. השוטרים אוסרים את וארלאם הטוען לחפותו, וקורא את הצו בעצמו - שהפעם התיאור מתאים לגריגורי. גריגורי נמלט בקפיצה מחלון הפונדק, והשוטרים יוצאים בעקבותיו.

חלק 3 / מערכה 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפאורת סצנת ארמון טרם בעיצובו של שישקוב, משנת 1870.
פנים ארמון טרם - מגורי הצאר בקרמלין במוסקבה (1605)

קסניה, בתו של הצאר, אוחזת את דיוקנו של הנסיך איוואן, ארוסה, אשר נפטר, ומתאבלת על מותו בשיר "היכן אתה, ארוסי?".

הנסיך פיודור השני לומד מפה של רוסיה.

המטפלת מבטיחה לקסניה שעם הזמן היא תשכח את ארוסה.

[1872: המטפלת, יחד עם פיודור מנסים לעודד את רוחה עם שירי ילדים ובהם "הגמד כרת עצים" ו"שיר על דא ועל הא".]

בוריס גודונוב נכנס אל החדר, מנחם את קסניה, ושולח אותה לחדרה עם המטפלת. פיודור מציג לבוריס את המפה של רוסיה שהכין, ובוריס שולח את פיודור ללימודיו ושר "אני השליט העליון".

האזינו לאריה "אני השליט העליון" בגרסת רימסקי קורסקוב, מבוצעת על ידי פיודור שליאפין

[1872: המטפלות בחוץ מתעטשות, ובוריס שולח את פיודור על מנת לבדוק את הסיבה להתעטשויות.]

הבויאר המשרת מכריז על בואו של הנסיך שויסקי.

[1872: פיודור נכנס אל החדר ושר "על התוכי הקטן שישב".]

הנסיך שויסקי נכנס אל החדר, ובוריס מאשים אותו בקשירת קשר. הנסיך מספר כי מתחזה טוען לכתר הופיע בליטא. בוריס מבקש לדעת את זהותו, ומורה לפיודור לעזוב את החדר, ולשויסקי לסגור את הגבול. שויסקי מתאר את הרצחו של הנסיך "באוגליץ', בקתדרלה", ומציין כי גופתו של הנסיך אינה נרקבת (דבר המעיד על קדושתו). בוריס מרגיש רגשות אשמה כבדים, ובעקבות כך שולח את שויסקי החוצה.

[1872: שומעים את פעמוני השעון המכני]

בוריס הוזה ורואה את הנסיך המת, וקורא לו "העלם, העלם ילד! לא אני הרוצח... אלא רצון העם!" ומתחנן לסליחת האל.

מערכה 3 ("המערכה הפולנית") (גרסת 1872 בלבד)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר השנה של מארינה, בעיצובו של שישקוב משנת 1870.
סצנה 1: חדר השנה של מרינה מנישק, סנדומירז' פולין (1604)

משרתותיה של מרינה מנישק שרות שיר נוגה "על גדות הוויסלה הכחולה" על מנת לשעשע אותה בזמן שהמשרתת מסרקת אותה. מרינה אומרת שהיא מעדיפה שירים על גבורה ואבירות, ומשחררת את המשרתות. היא שרה על שעמומה, ועל רצונה בהרפתקאות, כוח ותהילה. הנזיר הישועי רנגוני נכנס לחדר, ומספר לה על מצבה הקשה של הכנסייה הקתולית ודורש ממנה, כי כאשר היא תהפוך לצאריצה היא תמיר את דתם של תושבי מוסקבה הכופרים מהכנסייה הרוסית הפרבוסלבית לכנסייה הקתולית. רנגוני דורש ממנה כי תציית לכנסייה ותעשה הכל על מנת להגיע לשלטון ברוסיה - גם אם עליה לוותר על בתוליה. מרינה דורשת כי רנגוני יעזוב את החדר, ורנגוני מזהיר אותה מכוחות הגיהנום ודורש את צייתנותה.

תפאורת סצנת הגן בטירת מנישק, בעיצובו של שישקוב משנת 1870.
סצנה 2: לילה. גן בטירת מנישק בסנדומירז'. הגן מואר באור ירח (1604)

הטוען לכתר חולם על אהובתו מרינה. רנגוני הנזיר מוצא אותו, ואומר לו כי מרינה רוצה לדבר עמו על אהבתו אליו. המתחזה מחליט ליפול לרגליה של מרינה ולהתחנן כי תהיה אשתו וצאריצה. הוא מבקש מרנגוני כי יוביל אותו למרינה, אולם רנגוני דורש כי יקבל את מרותו כאב דתי. אצילים פולנים מתקרבים, ורנגוני מורה למתחזה להתחבא. האצילים רוקדים את ריקוד הפולונז, ומרינה רוקדת עם כמה אצילים. האצילים שרים כי יכבשו את כס הצאר במוסקבה, ויביסו את צבאו של בוריס. לאחר צאת האצילים יוצא הטוען לכתר ממחבואו. הוא מקלל את רנגוני ומחליט לצאת ולכבוש את מוסקבה. מרינה מופיעה והוא מתוודה על אהבתו לה. היא אומרת כי תוכל להשיב לו אהבה רק אם יהיה צאר, וקוראת לו פחדן. הטוען לכתר מכריז כי יצא למחרת בראש צבא לכבוש את כס הצאר, ואז היא מתוודה על אהבתה והם שרים את הדואט "צארביץ', אני מתחננת אליך".

מערכה 4 / חלק 4[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית ואסילי הקדוש, תפאורה בתיאטרון בולשוי, 1927.
סצנת ארמון הפאות, בעיצובו של שישקוב משנת 1870.
סצנה 1 [גרסת 1869 בלבד]: הכיכר בחזית כנסיית ואסילי הקדוש במוסקבה (1605)

ההמון עומד בחזית כנסיית ואסילי הקדוש בכיכר האדומה. שוטרים מגיעים על מנת להשתלט על ההמון. אצילים יוצאים מהכנסייה ומבשרים כי הדיאקון הכריז על אנאתמהחרם או הנידוי) על גריגורי אוטרפייב (הטוען לכתר) במהלך המיסה. הקהל שר כי הצארייביץ' מתקרב עם צבאו לקרומני, והוא בדרכו לתפוס את כס הצאר שנלקח ממנו על ידי גודונוב.

השוטה הקדוש (היורודיבי) נכנס, שאחריו רודפים ילדים שגנבו לו את הקופקה שקיבל כתרומה. הוא שר "הירח עף, החתול בוכה". בוריס גודונוב ומשפחתו יוצאים מהכנסייה ומחלקים נדבות. ההמון קורא "אב נדיב... תן לנו לחם!", והם מגורשים על ידי השוטרים. השוטה נותר בכיכר ובוריס שואל מדוע הוא בוכה. השוטה מספר כי גנבו לו את הקופקה, ומבקש כי בוריס יוציא להורג את הילדים, כשם שרצח את הצארייביץ'. הנסיך שויסקי רוצה לאוסרו, אולם בוריס מבקש את ברכתו. השוטה מסרב, ומכריז כי מרים אם ישו לא מרשה לו להתפלל עבור הורדוס (רוצח הילדים). השוטה שר קינה על עתיד רוסיה "זרמו, זרמו הדמעות המרות".

סצנה 2 [בגרסת 1869] / סצנה 1 [בגרסת 1872]
ארמון הפאות בקרמלין (1605)

מתנהל מושב של הדומה. הבויארים מקשיבים לצו הצאר בו הצאר מבקש מהבויארים להעניש את הטוען לכתר. הביוארים מתווכחים, ומחליטים להצביע על הוצאתו להורג של הטוען לכתר. הנסיך שויסקי מגיע ומספר להם כי בוריס גודונוב רואה את רוחו של הצארייביץ' וקורא "לך מכאן ילד". הבויארים חושבים שזו השמצה שקרית, אלא הצאר נכנס וממשיך בצעקותיו. הבויארים נבהלים, ואז בוריס גודונוב רואה אותם. הנסיך מספר לו כי אדם זקן מבקש לדבר עמו. הנזיר פימן נכנס ומספר על אדם עיוור ששמע את קולו של הצארייביץ' בחלומו, ובחלום אמר לו הצאר ללכת לאוגליץ' ולהתפלל על קברו. כאשר העיוור עושה זאת קורה נס והוא חוזר לראות. סיפור זה גורם למותו של בוריס גודונוב מרוב רגשות אשמה, הוא שולח שיביאו אליו את בנו פיודור והוא שר לוו "להתראות בן, אני מת".

סצנה 2 [בגרסת 1872]: יער ליד קרומי (1605)

המון משולהב תפס את הבויאר חרושקוב ומתעלל בו. השוטה הקדוש נכנס, כשהוא נרדף על ידי ילדים ושר "הירח עף, החתול בוכה". הילדים גונבים את הקופקה שלו. וארלאם ומיסייל שרים על אשמתם ופשעיהם של בוריס גודונוב ואנשיו ("השמש והירח השחירו") ובהיכנסם הקהל מכריז על הדחת בוריס. הנזירים הישועים לוויצקי וצ'רניקובסקי מגיעים ומתפללים להצלחת דימטרי (הוא הטוען לכתר). ההמון תופס אותם במטרה לתלות אותם. דימיטרי וכוחותיו מגיעים וההמון מריע לו ושר "תהילה לצארייביץ'". דימטרי משחרר את הנזירים הישועיים, מציל את הבויאר חושצ'וב, וממשיך עם צבאו למוסקבה לתפוס את השלטון. כולם עוזבים למעט השוטה השר "זלגו, זלגו דמעות מרות".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]