בוריס שטייפון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בוריס שטייפון
Boris Shteifon sketch.JPG
לידה 6 בדצמבר 1881
חרקוב, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 באפריל 1945 (בגיל 63)
זאגרב, המדינה העצמאית של קרואטיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Ljubljana City Municipality עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות צבא האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
דרגה לוטננט גנרל עריכת הנתון בוויקינתונים
פעולות ומבצעים
עיטורים
  • מסדר סנטה אנה, דרגה 3
  • מסדר סנטה אנה, דרגה 4
  • מסדר סטניסלב הקדוש, דרגה 2
  • עיטור ולדימיר הקדוש, דרגה 4
  • מסדר סטניסלב הקדוש, דרגה 3 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בוריס אלכסנדרוביץ' שטייפון (6 בדצמבר 1881 - 30 באפריל 1945) היה קצין בצבא הרוסי הקיסרי, ששירת לאחר מכן כגנרל בצבא הלבן הרוסי האנטי-קומוניסטי, וכמנהיג החיל הרוסי ששיתף פעולה עם הנאצים בסרביה במלחמת העולם השנייה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוריס שטייפון נולד בשנת 1881 בחרקוב (כיום אוקראינה). אביו היה סוחר יהודי שהמיר דתו לנצרות האורתודוקסית, אמו הייתה בת של נזיר רוסי אורתודוקסי. הוא סיים את לימודיו בבית הספר לחיל הרגלים צ'וגויבסקה יונקר, אחד מבתי הספר הראשיים של הצבא הרוסי הקיסרי ומונה לשמש כסגן שני בגדוד 124 שבסיסו היה בוורונז'. לראשונה ראה קרב במלחמת רוסיה-יפן 1904-1905, במהלכו חטף זעזוע מוח. הוענק לו עיטור על גבורה ומצוינות חמש פעמים, וקיבל את מסדר ולדימיר הקדוש יחד עם עיטורים אחרים. הוא הועלה לדרגת סגן בספטמבר 1905. בשנת 1911 סיים שייפון את האקדמיה הצבאית הקיסרית על שם ניקולאי בדרגת סרן. לאחר מכן הוטל עליו לשרת בטורקסטן הרוסית והיה קצין מטה של חיל הצבא הטורקיסטני השני בשנת 1914.

עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, שירת שטייפון בחזית הקווקז כנגד כוחות האימפריה העות'מאנית. הוא היה עוזר ראש המודיעין בצבא הקווקזי הרוסי והועלה לדרגת סגן אלוף בשנת 1915. הוא מילא תפקיד מפתח בקרב ארזורום תחת הגנרל ניקולאי יודניץ' וזכה למסדר סנט אן ומסדר סנט ג'ורג' על ביצוע פעולות מודיעין. בינואר 1917 מונה לראש מטה חטיבת הרגלים 161 ואז באוגוסט אותה שנה, לראש אגף הרגלים השלישי הפיני. בשנת 1917 הועלה לדרגת קולונל.

בעקבות מהפכת אוקטובר וההתמוטטות בחזית הרוסית, חזר שטייפון למולדתו חרקוב, שם עמד בראש ארגון מחתרתי לגיוס וקצינה של קצינים שרצו להתגייס לצבא המתנדבים. בסתיו 1918 הגיע למטה צבא המתנדבים ביקטרינודאר. הוא התמנה למפקד אוגדת החי"ר השלישית בצבא המתנדבים באפריל 1919, ומפקד גדוד הרגלים ה-13 מיולי. הוא היה פעיל במבצעים ברחבי אוקראינה ובחלקים מפולין ורומניה עד סוף השנה. בינואר 1920 הועלה שטייפון לדרגת לויטננט גנרל.

עם זאת, עם התמוטטותה הגוברת של התנועה הלבנה, הוא נאלץ להתפנות לפולין עם אנשיו ואז הגיע לקרים כדי להמשיך בתפקיד פעיל תחת הגנרל פיוטר ורנגל. הוא פונה עם שרידי כוחותיו של ורנגל לקונסטנטינופול והגיע למחנה גליפולי לפליטים רוסים לבנים. ב-25 באפריל 1921 הוא הועמד לאחראי על חיל הצבא הראשון שהוגלה והועתק לבולגריה. בשנת 1922 גירשה ממשלת בולגריה את שטייפון, והוא מצא מקלט בממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. התגורר בבלגרד והשתתף באופן פעיל באיגוד הקצינים, אך פוטר על ידי הגנרל ורנגל בשל חוסר ציוץ לממונים עליו. במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים פרסם שטייפון סדרה של יצירות טקטיות והיסטוריות צבאיות והיה לפרופסור למדעי הצבא.

לאחר כיבוש ממלכת יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית באפריל 1941, הוצע לשטייפון תפקיד כראש המטה של החיל הרוסי שאורגן בבלגרד ב-12 בספטמבר על ידי הגרמנים ביוזמת הגנרל הרוסי לשעבר מיכאיל סקורודומוב והפך למפקדו שלושה ימים אחר כך. [1] עד לאביב 1944 המשימה העיקרית של החיל הרוסי, שהורכבה בעיקר ממשרתים לשעבר של הצבא הקיסרי הרוסי וצבא המתנדבים הלבן, הייתה לשמור על אתרים ואזורים מסוימים מהפרטיזנים הקומוניסטים בהנהגת יוסיפ ברוז טיטו, שנתמכו על ידי ברית המועצות ובהמשך המלחמה גם על ידי בריטניה; בשנת 1944 החיל עסק באופן פעיל בלחימה נגד הפרטיזנים של טיטו; ולבסוף, מספטמבר 1944, לאחר שבעלות בריתה של גרמניה, רומניה ובולגריה החליפו צדדים ויחידות סדירות של הצבא האדום התקדמו למערב הבלקן, נלחם החיל גם נגד הכוחות הסובייטים בסרביה ובהמשך במה שכיום הוא קרואטיה. [2]

הוא מת במלון Esplanade בזאגרב ב-30 באפריל 1945. [3] מקורות מסוימים טוענים שייתכן שהוא התאבד.[4] [5] אנאטולי רוגוז'ין החליף אותו בפיקוד על היחידה.

הוא נקבר בלובליאנה, סלובניה, בבית קברות צבאי גרמני (גוש 8, שורה 6, קבר 16).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Vertepov 1963, p. 14–15.
  2. ^ Vertepov 1963, p. 19–20, 24.
  3. ^ Vertepov 1963, p. 27, 348–349.
  4. ^ Puškadija-Ribkin 2006, p. 252.
  5. ^ А.А. фон Лампе (Gen Alexei Alexandrovitch von Lampe). «Пути верных». Париж. 1960, p. 202.