בחזרה לעתיד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בחזרה לעתיד
Back to the Future
בימוי רוברט זמקיס עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי בוב גייל, ניל קנטון עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט רוברט זמקיס, בוב גייל עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה הארי קראמידס, ארתור שמיט עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים מייקל ג'יי פוקס
כריסטופר לויד
ליאה תומפסון
קריספין גלובר
תומאס פ. וילסון
מדבבים Charles L. Campbell עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה אלן סילבסטרי עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום דין קונדי עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
חברת הפקה אמבלין אנטרטיינמנט, סרטי יוניברסל עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה אולפני יוניברסל
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה ארצות הבריתארצות הברית3 ביולי 1985
ישראלישראל6 בדצמבר 1985[1]
משך הקרנה 92 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט מדע בדיוני, סרט מסע בזמן, סרט בסוגת ספרות עלילה ספקולטיבית, סרט נעורים, סרט הרפתקאות, סרט קומדיה, קומדיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 19 מיליון דולר
הכנסות $381,109,762 (30 ביולי 2008)
הכנסות באתר מוג'ו backtothefuture
פרסים פרס אוסקר לעריכת הסאונד הטובה ביותר
שלושה פרסי סאטורן כולל סרט המדע בדיוני הטוב ביותר
סרט הבא בחזרה לעתיד 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בחזרה לעתידאנגלית: Back to the Future, הופץ במקור בבתי הקולנוע בישראל בשם "חזרה לעתיד") הוא סרט מדע בדיוני אמריקאי אשר בוים על ידי רוברט זמקיס על פי תסריט שנכתב על ידי זמקיס יחד עם בוב גייל. בסרט מככב מייקל ג'יי פוקס בתפקיד הנער מרטי מקפליי, אשר נקלע לסיטואציה בה הוא נאלץ להשתמש במכונת זמן אשר מביאה אותו חזרה לשנת 1955, שם נתקל במי שצפויים בעתיד להפוך להוריו, ומסתכן בכך ש"יימחק מהמציאות" משום שהוא הפך למושא אהבתה של אמו לעתיד. כריסטופר לויד מגלם בסרט את המדען האקסצנטרי ד"ר אמט "דוק" בראון, הממציא של מכונת הזמן, אשר מסייע למרטי לתקן את השינויים שגרם להיסטוריה ומסייע למרטי לחזור לשנת 1985.

לטענת זמקיס וגייל השניים ניגשו לכתוב את התסריט לאחר שגייל נתקל בצילומים ישנים של אביו מתקופת התיכון ותהה לעצמו אם הוא היה מתיידד עם אביו אם היו באותו הגיל ולומדים יחד באותו בית הספר. בעוד שבתחילה אולפני הקולנוע לא היו מעוניינים להפיק את הסרט דעתם השתנתה בהמשך בעקבות ההצלחה הכלכלית לה זכה סרטו של זמקיס "בעקבות האוצר הרומנטי". זמקיס ניגש לסטיבן ספילברג, שהסכים כי הסרט יופק על ידי חברת ההפקות אמבלין אנטרטיינמנט בשיתוף עם סרטי יוניברסל.

כשהופץ בקולנוע בשנת 1985, זכה הסרט להצלחה אדירה והפך לסרט הריווחי ביותר לשנת 1985 כאשר גרף באותה השנה מעל ל-381 מיליוני דולרים ברחבי העולם. הסרט זכה בפרס הוגו בקטגוריית הסרט הדרמטי הטוב ביותר, בפרס סטורן בקטגוריית סרט המדע בדיוני הטוב ביותר, ובפרס אוסקר בקטגוריית פרס אוסקר לעריכת הקול הטובה ביותר. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר בסך הכל, לחמישה פרסי BAFTA, ולארבעה פרסי גלובוס הזהב. ב-2007 ספריית הקונגרס בחרה אותו לשימור במרשם הסרטים הלאומי, וביוני 2008 נכלל ברשימת ה-"10 Top 10" של מכון הסרטים האמריקאי אשר הגדיר את הסרט כאחד מעשרת סרטי המדע בדיוני הטובים בכל הזמנים.

בזכות ההצלחה הרבה לו זכה הסרט בחזרה לעתיד הפך עם השנים לזיכיון מדיה מצליח הכולל נכון ל-2019, שני סרטי המשך, "בחזרה לעתיד 2" (1989) ו"בחזרה לעתיד 3" (1990), סדרת אנימציה, מתקן מיוחד שהופק במיוחד לפארק השעשועים של אולפני יוניברסל (אנ'), מספר משחקי וידאו (אנ'), ומספר חוברות קומיקס (אנ').

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבל השטף (Flux Capacitor) מתואר על ידי דוק בראון כ"מה שעושה את המסע בזמן אפשרי". מכשיר זה הוא רכיב הליבה של מכונת הזמן.

מרטי מק'פליי (מייקל ג'יי פוקס) הוא נער בן 17, המתגורר בעיירה האמריקאית היל ואלי שבקליפורניה. בבוקר 25 באוקטובר 1985, חברו המדען התמהוני אמט "דוק" בראון (כריסטופר לויד) מזמין אותו לפגישה ב-01:15 בלילה. לאחר יום הלימודים ניגשת למרטי וחברתו ג'ניפר פארקר (קלאודיה וולס) אשה המבקשת מהם תרומה לצורך שיפוץ השעון שעל בית המשפט במרכז העיירה, שפסק מלפעול 30 שנה קודם לכן כתוצאה מפגיעת ברק, ומוסרת לו עלון בנושא. לאחר מכן מבחין מרטי ברכב שטח ומביע משאלה שהיה רוצה ברכב כזה. כאשר מרטי חוזר לביתו הוא מוצא את אביו הנוירוטי ג'ורג' (כריספין גלובר) מושפל על ידי מפקחו במקום העבודה ביף טאנן (תומאס פ. וילסון), לאחר שהאחרון גרם נזק למכוניתם המשפחתית ואינו מעוניין לשלם. בארוחת הערב אמו של מרטי, לוריין (ליאה תומפסון), אשה מדוכאת ושתיינית בעלת עודף משקל, משחזרת לילדיה איך פגשה בג'ורג' והתאהבה בו לאחר שאביה פגע בו במכוניתו.

באותו לילה פוגש מרטי את דוק במגרש החניה של קניון "האורנים התאומים" (Twin Pines Mall). דוק מציג בפני מרטי מכונית ספורט מדגם דלוריאן DMC-12, אותה הוא הסב למכונת זמן. דוק מסביר למרטי כי מכונת הזמן דורשת כוח של 1.21 גיגהואט, שמיוצר על ידי כור גרעיני המופעל בפלוטוניום, וכי על המכונית להאיץ למהירות 88 מייל לשעה (כ-140 קמ"ש) על מנת לנוע בזמן. כדי להדגים את השימוש במכונה, מקליד דוק את התאריך 5 בנובמבר 1955 כתאריך היעד, היום בו המציא את קבל השטף (Flux capacitor) המאפשר את המסע בזמן.

בטרם מספיק דוק לצאת למסעו המתוכנן, מגיעים למקום מחבלים לוביים מהם גנב את הפלוטוניום ויורים בו למוות. מרטי קופץ אל תוך הדלוריאן ונמלט מהלובים במגרש החנייה של הקניון, עד אשר הוא מגיע למהירות 140 קמ"ש ונוסע בטעות לשנת 1955, היישר אל חווה שנמצאה במקום בו עומד הקניון משנת 1985. בעל החווה יורה לעברו ברובה ציד מתוך חשש שמרטי הוא חוצן שנחת בחווה עם חלליתו. מרטי המבולבל נמלט במכונית הדלוריאן ובדרכו החוצה דורס עץ אורן, אחד מזוג אורנים בשולי החווה שעל שמם נקרא הקניון לעתיד. הוא נעצר ליד פרויקט בנייה שעתיד להיות הבית בו תתגורר משפחתו, שם המכונית שובקת חיים והוא מגלה שמאגרי הפלוטוניום נגמרו. הוא מסתיר את הדלוריאן מאחורי שלט הפרסומת לשכונה Lyon Estate וצועד לעבר העיירה. מרטי מגלה לתדהמתו שכיכר העיירה משקפת את התרבות הפופולרית של שנות ה-50, ואף השעון שעל בית המשפט עדיין פועל. מודעת פרסומת בככר מפרסמת סרט קולנוע בכיכובו של שחקן הקולנוע רונלד רייגן - נשיא ארצות הברית ב-1985.

הוא מוצא את אביו ג'ורג' מקפליי, בהיותו נער חנון מתבגר ומגושם, כאשר ביף טאנן הוא בריון בית הספר ומתעלל בו רבות. אך ברגע הגורלי בו ג'ורג' עומד להיפגע על ידי המכונית של אביה של לוריין, מציל אותו מרטי באינסטינקט ונפגע בעצמו, ומונע מהוריו להיפגש. מרטי מתעורר בבית אמו לוריין ביינס, תלמידת תיכון צעירה ומלאת תשוקה, והופך למושא אהבתה של אמו תחת אביו. לאחר ארוחת הערב הוא יוצא אל ביתו של דוק. דוק אינו מכירו ומסרב להאמין לסיפורו, עד שמזכיר לו מרטי את שסיפר לו דוק משנת 1985, על המצאת קבל השטף. עד מהרה מתחוור לדוק שאין באפשרותו לספק את כמות האנרגיה הדרושה, וטוען מתוך יאוש כי האפשרות היחידה להספק כזה היא מכת ברק. מרטי שולף מכיסו את העלון שקיבל ב-1985 ומספר לו כי ברק יכה במגדל השעון שעל בית המשפט בשבת הקרובה. דוק מתכנן דרך בה יוכלו לרתום את הכוח מהברק. לפי תוכניתו, יקשור כבלי הארקה למגדל השעון ולשני פנסי רחוב ומוט הארקה נוסף לקבל השטף במכונה, ומרטי יאיץ למהירות 140 קמ"ש ברגע בו יכה הברק במגדל.

דוק מסיק כי מרטי פגם בקו הזמן כאשר מנע מהוריו להיפגש. מאחר שמרטי לא ייוולד אם הוריו לא ייפגשו ויתאהבו, הוא נמצא בסכנת המחקות מן המציאות. מרטי מנסה להפגיש בין שני הוריו ונכשל שוב ושוב כאשר ביף מתערב ומרטי נאלץ להתעמת אתו, מה שמעלה את קרנו בעיני לוריין. תוך כדי כך לומד מרטי לראשונה כי אביו חובב מדע בדיוני הכותב סיפורים, אך חסר ביטחון עצמי כדי לפרסמם. לאחר שלוריין מזמינה את מרטי למסיבת ריקוד בבית הספר, מציע מרטי לג'ורג' תוכנית בה "יציל" את לוריין ממרטי. אך ביף מופיע לפתע ותוקף את לוריין ומרטי. ג'ורג' מבין כי עליו להציל את לוריין באמת, ובעקבות כך מתעמת עם ביף לראשונה בחייו ומצליח להממו במהלומת אגרוף. לוריין וג'ורג' מתאהבים והולכים לרקוד יחד במסיבה בה הם מתנשקים לראשונה ומבטיחים את קיומו של מרטי. מרטי מבצע בפניהם את השיר "Johnny B Goode" (שנכתב ב-1955 על ידי צ'אק ברי אך יצא לאור רק ב-1958). מנהיג הלהקה המופיעה במסיבה, ומתלהב מהשיר, הוא דודנו של צ'אק ברי, והוא מטלפן אליו על מנת שיאזין לשיר ויקבל השראה.

מרטי מנסה להזהיר את דוק על מותו הצפוי בעתיד בעזרת מכתב אזהרה אותו הוא מגניב לכיס מעילו. דוק קורע את המכתב מבלי לקרוא אותו, משום מודעותו לסכנות הטמונות בידיעה של אירועים עתידיים. עקב כך מכוון מרטי את מכונת הזמן 10 דקות מוקדם יותר על מנת להזהיר את דוק לפני שייהרג. אך כאשר הוא מגיע ל־1985 הרכב שוב שובק חיים, ומרטי נאלץ לרוץ רגלית אל "קניון האורן הבודד" (Lone Pine Mall) - ששמו השתנה כיוון שמרטי דרס את אחד מזוג האורנים ב-1955 - שם צופה מרטי ממרחק במחבלים הלובים יורים בדוק בשנית. מרטי מקונן על מות דוק, אך למרבה ההפתעה מתאושש דוק ומראה למרטי כי תחת בגדיו חובש אפוד מגן, לאחר שהסכים פעם אחת לחרוג ממנהגו ולקרוא את מכתב האזהרה. דוק מסיע את מרטי הביתה ונפרד ממנו בנסיעה אל העתיד.

למחרת מגלה מרטי כי שינה את ההיסטוריה – אביו שגדל להיות גבר מלא ביטחון עצמי פרסם את הספרים שכתב והפך לסופר מצליח, אחיו מצליחים בעבודה ובתחום החברתי, אמו נראית רזה ועירנית יותר, וביף הוא בעל עסק קטן לתחזוקת רכב הנותן שירות לאביו תוך גילויי חנופה. מרטי אף מופתע לגלות כי משפחתו יכלה להרשות לעצמה לרכוש לו את רכב־השטח אותו חמד. מרטי וג'ניפר נפגשים בחנייה, כאשר מגיח דוק במכונת־הזמן היישר משנת 2015, מודאג מאירועים אשר יתרחשו לילדיהם של מרטי וג'ניפר בעתיד, ומבקש ממרטי לבוא איתו. השלושה נכנסים למכונה, שכעת מסוגלת לטוס באוויר, ויחד הם נוסעים לשנת 2015.

שחקנים ודמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם השחקן/ית שם הדמות אודות הדמות
מייקל ג'יי פוקס
מרטי מק'פליי תיכוניסט בן 17 אשר מיומן ברכיבה על סקייטבורד ומנגן בזמנו הפנוי בגיטרה עם להקת רוק מקומית צעירה. מרטי מבלה חלק ניכר מזמנו עם חברו הטוב המדען האקצנטרי דוק אמט בראון ועם חברתו ג'ניפר פארקר. מרטי הופך בסרט לאדם הראשון בהיסטוריה שנוסע בזמן.
כריסטופר לויד
ד"ר אמט בראון המדען שיצר את מכונת הזמן וחברו הטוב של מרטי. לדוק יש כלב בשם איינשטיין בשנת 1985, וקופרניקוס בשנת 1955.
ליאה תומפסון
לוריין אמו של מרטי. כשמרטי מגיע לעבר, היא מתאהבת בו, וכך הוא הורס את המפגש בין אמו לאביו. ללוריין יש אח, ג'ואי, היושב בכלא.
קריספין גלובר
ג'ורג' אביו של מרטי. חנון חסר ביטחון עצמי שאוהב מדע בדיוני. מרטי עוזר לג'ורג' להתחיל עם לוריין, אולם ביף מפריע להם.
תומאס פ. וילסון
ביף דמות הנבל הראשית בסרט. ביף הוא הבריון השכונתי אשר בשנת 1955 לומד יחד עם ג'ורג' מקפליי ובשנת 1985 עובד יחד עם ג'ורג' מקפליי.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסריטאי והמפיק של הסרט בוב גייל הגה את הקונספט לסרט לאחר שביקר ב-1980 בבית הוריו בסנט לואיס, מיזורי. לטענתו, כאשר ירד למרתף בבית הוריו מצא גייל את ספר המחזור של אביו מתקופת התיכון וגילה כי אביו היה פופולרי למדי בתקופת התיכון וכי נבחר כ"נשיא המחזור" בבית ספרו. גייל, אשר לא הכיר את נשיא המחזור בבית ספר תהה בעקבות כך אם הוא היה מתרועע עם אביו אם הם היו באותו הגיל והלכו לאותו בית הספר במהלך תקופת התיכון. כאשר חזר לקליפורניה גייל יצר קשר עם הבמאי רוברט זמקיס והציג בפניו את הרעיון הכללי לסרט. בעקבות כך זמקיס העלה לראשונה את הרעיון לפיו ישולב בסרט דמות של אם שמרנית שטענות כי מעולם לא התנשקה עם אחד מהבנים במהלך תקופת בית הספר, אך בפועל יתגלה בסרט כי במהלך תקופת התיכון היא הייתה מלאת תשוקה. בעקבות כך, בספטמבר 1980 זמקיס וגייל פנו לאולפני קולומביה וחתמו על הסכם לפיתוח התסריט לסרט.

פיתוח הטיוטה הראשונה של התסריט הסתיים בפברואר 1981 והיא הוצגה בפני אולפני קולומביה אשר החליטו שלא להפיק את הסרט. לטענת גייל הם ציינו בפניו שלדעתם "הסרט ממש נחמד, חמוד וחם, אבל לא מספיק מיני". כמו כן גייל ציין שאולפני קולומביה הציעו להם להציע לדיסני להפיק את הסרט. במהלך ארבע השנים הבאות התסריט של הסרט שוכתב פעמיים וכמו כן גייל וזמקיס ניגשו לאורך תקופה זו לאולפנים הגדולים בהוליווד והציעו להם להפיק את הסרט, אך כל האולפנים הגדולים סירבו לעשות זאת. בתחילת שנות ה-80 קומדיות נוער פופולריות (כגון "נעורים בקצב מהיר" "שחק אותה אצל פורקי" (אנ')) היו נועזים יחסית ובשל כך האולפנים הגדולים סירבו להפיק את הסרט משום שלא היה מספיק נועז. כאשר גייל וזמקיס ניגשו לאולפני דיסני גם שם נתקלו בסירוב משום שלטענת דיסני סיפור בו אם מתאהבת בבנה לא היה מתאים כסרט משפחתי תחת המותג דיסני.

גייל וזמקיס התפתו להפיק את הסרט יחד עם סטיבן ספילברג אשר הפיק יחד עימם את הסרט "Used Cars" (אנ') ו"I Wanna Hold Your Hand" (אנ') אשר זכו להצלחה בקופות. בעקבות כך זמקיס וגייל נפגשו עם ספילברג והציגו בפניו את התסריט כאשר לטענתם התאהב בתסריט. זמקיס נמנע מלפנות לספילברג בתחילת הדרך משום שחשש שאם הסרט לא יזכה להצלחה בקופות ספילברג יסרב בעתיד להפיק יחד איתו סרטים נוספים. לטענתו של גייל שהם חששו שהם יהיו מוכרים בתעשיית הקולנוע כאלו שמועסקים רק משום שהם חברים של סטיבן ספילברג. לטענתו של זמקיס בשל כך הוא בחר במקור לביים את "בעקבות האוצר הרומנטי" במקום את "בחזרה לעתיד". בעקבות ההצלחה לה זכה הסרט "בעקבות האוצר הרומנטי" בבימויו של זמקיס הוא הרגיש נוח יותר להציע בפני ספילברג להפיק את "בחזרה לעתיד". ספילברג הסכים להפיק את בחזרה לעתיד וקבע שהסרט יופק על ידי חברת ההפקה שלו אמבלין אנטרטיינמנט בשיתוף עם קתלין קנדי ופרנק מרשל אשר הוא מפיקים בפועל של הסרט יחד עם ספילברג.

כמה מהצעותיו של המפיק סידני שיינברג (אנ') התקבלו במהלך העבודה על התסריט, בהם ההצעה לשנות את השם של אימו של מרטי מ"מג" ל"לוריין" (על שם אשתו השחקנית לוריין גארי), ההצעה לשנות את שמו של הפרופסור מ"פרופסור בראון" ל"דוק בראון", וההצעה לשנות את שימפנזת המחמד של הפרופסור לכלב. שיינברג הציע גם ששם הסרט ישונה ל"איש החלל מפלוטו" משום שלטענתו אף סרט עם המילה "עתיד" לא זכה אי פעם להצלחה. הוא הציע שבסצנה בה מרטי מתחזה להיות חייזר הוא צריך להציג את עצמו כ"איש חלל מהכוכב פלוטו" במקום "דארת' ויידר מהכוכב וולקן" וכי ספר הקומיקס של בן החקלאי היה צריך להיקרא "איש החלל מהכוכב פלוטו" במקום "אנשי זומבי מפלוטו". זמקיס אשר הזדעזע מההצעה של שיינברג לשנות את שם הסרט פנה לעזרתו של ספילברג. בתגובה שלח ספילברג הודעה לשיינברג בה הוא ציין שצוות ההפקה סבר ששיינברג התלוצץ כאשר הציע לשנות את שם הסרט ובאופן זה גרם לו לרדת מהרעיון.

בעוד שבתחילה מרטי היה אמור לחזור בזמן באמצעות מקרר באתר ניסויים של פצצות גרעין בנבדה, המנהלים של אולפני יוניברסל קבעו בהמשך שהאופן בו ההפקה תכננה לצלם את רגע השיא של הסרט יהיה יקר מדי וכי מוטב שהעלילה של הסרט תתרחש רק בהיל ואלי לצד מגדל השעון. ספילברג שילב את השימוש במקרר באתר ניסויים של פצצות גרעין בסרטו מ-2008 "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח".

ליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרטי מק'פליי (מייקל ג'יי פוקס) ודוק בראון (כריסטופר לויד) במהלך הניסוי הראשון של מכונת הזמן
אריק סטולץ לוהק במקור לתפקיד מרטי מק'פליי אך לאחר חמישה שבועות של צילומים הוא פוטר ומייקל ג'יי פוקס החליף אותו

מייקל ג'יי פוקס היה הבחירה הראשונה של יוצרי הסרט לתפקיד מרטי מקפליי, אף על פי כן, באותה העת פוקס היה מחויב לקחת חלק בצילומי הסיטקום "קשרי משפחה". המפיק של "קשרי משפחה" גארי דייוויד גולדברג היה סבור באותה העת שפוקס היה חיוני להצלחת הסיטקום. בעת שהקולגה מהסדרה מרדית' בקסטר הייתה בחופשת לידה, הדבר אפשר לפוקס להקדיש זמן להשתתפות בסרט. לקראת סוף 1984 התברר שפוקס לא יוכל לככב בסרט בשל ההתחייבות לקשרי משפחה. האפשרויות החלופיות היו שאת התפקיד יגלם כריסטופר תומאס האוול (אנ') או אריק סטולץ. סטולץ הרשים את המפיקים עם התפקיד אותו גילם בסרט "מסכה" (אשר טרם יצא אז לאקרנים) ועל כן הם בחרו בו לגלם את מרטי מקפליי. בשל תהליך הליהוק המורכב והמפרך, תאריך התחלת ההפקה עוכב פעמיים.

ארבעה שבועות לאחר תחילת צילומי זמקיס קבע שסטולץ אינו מתאים לגילום דמותו של מרטי מקפליי. על אף שהוא וספילברג הבינו שהמשמעות היא שהם יהיו חייבים לצלם מחדש את הסרט ושהעלות של המהלך תהיה בין 3 ל-14 מיליון דולרים, הם החליטו שהדבר הכרחי להצלחת הסרט. לטענת ספילברג זמקיס הרגיש שלסטולץ לא היו איכויות קומיות וכי סוג המשחק של סטולץ היה דרמטי מדיי לתפקיד. לטענת גייל ההרגשה הייתה שסטולץ משחק את התפקיד, בעוד שהאישיות של פוקס דומה יותר לאישיות של מרטי מקפליי. גייל ציין גם כי סטולץ חש לא נוח עם רכיבה על סקייטבורד, בעוד שלפוקס לא היו בעיות לרכב על סקייטבורד. שבועיים לאחר תחילת הצילומים סטולץ ציין בשיחת טלפון עם הבמאי פיטר בוגדנוביץ' שהוא סבור שהוא לא מתאים לתפקיד ולחזון של גייל וזמקיס.

לוח הזמנים של פוקס נפתח בינואר 1985 כאשר בקסטר חזרה לקחת חלק בצילום הסיטקום קשרי משפחה בעקבות חופשת ההריון שלה. צוות ההפקה של "בחזרה לעתיד" נפגש שוב עם גולדברג, אשר חתם איתם על חוזה לפיו הוגדר כי העדיפות הראשונה של פוקס תהיה "קשרי משפחה", ואם יתגלה קונפליקט בלוח הזמנים, פוקס יאלץ להתמקד בראש ובראשונה בצילומי "קשרי משפחה". פוקס אהב את התסריט של בחזרה לעתיד. לטענת פוקס הוא הרגיש שדמותו של מרטי מקפליי דומה לו במיוחד. "כל מה שעשיתי בתיכון היה לרכב סקייטבורד, לרדוף אחרי בנות ולנגן בלהקות, אפילו חלמתי להיות כוכב רוק".

כריסטופר לויד לוהק לתפקיד דוק בראון לאחר שהבחירה הראשונה של חברת ההפקה, ג'ון ליתגאו, לא היה זמין לקחת חלק בהפקת הסרט. לויד דחה במקור את התפקיד, אך שינה את דעתו לאחר שקרא את התסריט ולאחר שאשתו דחקה בו לקחת את התפקיד. הוא בחר לבסס את הדמות על אלברט איינשטיין והמנצח לאופולד סטוקובסקי. הוחלט בהמשך שגבו של דוק בראון יהיה כפוף בסרט מכיוון שלויד (בגובה 1.85 מטרים) היה גבוה בהרבה מפוקס (בגובה 1.65 מטרים), ובאופן זה היה נדמה שהגבהים ביניהם לא גדולים מדי.

כריספין גלובר נבחר לגלם את ג'ורג' מק'פליי. לטענתו של זמקיס גלובר אילתר חלק ניכר מן הגינונים המאפיינים את הדמות החנונית של ג'ורג', כמו ידיו הרועדות. בשל מחלוקת חוזית גלובר הוחלף בג'פרי וייסמן בסרטי ההמשך.

ליאה תומפסון נבחרה לגלם את דמותה של לוריין מקפליי, במקור בעיקר משום שהיא כבר שיחקה עם סטולץ בסרט "The Wild Life" (אנ'). המפיקים בחרו בה לתפקיד כאשר הם בסרט בעת תהליך הליהוק של סטולץ. בסצנה בתחילת הסרט בה היא מגלמת את לוריין בגיל המעבר, לקח למאפרים שלוש וחצי שעות לעבוד על האיפור של הדמות.

תומאס פ. וילסון נבחר לגלם את ביף טאנן משום שהמפיקים חשו שהבחירה המקורית, ג'יי ג'יי כהן (אנ'), לא היה גדול מספיק בהשוואה לסטולץ. כהן נבחר בשל כך לאחד מחברי הכנופיה של ביף. אלמלא צילומי הסרט היו מתחילים עם סטולץ, סביר להניח שכהן היה זוכה בתפקיד של ביף טאנן.

בעוד שבתחילה השחקנית מלורה הארדין נבחרה לגלם את חברתו של מרטי, ג'ניפר, לאחר שסטולץ פוטר גם היא פוטרה בטענה שהיא הייתה גבוהה מדי בשביל לגלם את הדמות לצד פוקס. הארדין פוטרה לפני שאף השתתפה בצילומים, והיא הוחלפה בשחקנית קלודיה וולס.

צילומי הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פיטוריו של סטולץ מייקל ג'יי פוקס לקח חלק בצילומי הסרט במקביל לצילומי הסיטקום "קשרי משפחה". הוא לקח חלק בצילומי הסיטקום "קשרי משפחה" במהלך היום, ובצילומי בחזרה לעתיד בין - 6:30 בערב עד 2:30 בלילה. באותה העת פוקס ישן בממוצע חמש שעות בכל לילה. בימי שישי הוא לקח חלק בצילומי הסרט בין השעות 10:00 בבוקר עד 18:00 בערב. הוא היה מעורב בצילום סצינות שצולמו בחוץ רק במהלך סוף השבוע, שכן רק אז הוא היה זמין בשעות היום. פוקס מצא כי לוח הזמנים הצפוף היה מתיש במיוחד. זמקיס ציין גם הוא שלוח הזמנים של צילום הסרט היה מתיש במיוחד משום שנאלצו לעבוד סביב ההתחייבות של פוקס ל"קשרי משפחה" והוא ציין שמכיוון שהם צילמו בלילות הוא תמיד היה "חצי ישן".

הסצנות שמתרחשות בסרט בהיל ואלי צולמו בכיכר בית המשפט הממוקם באולפני יוניברסל (34°08′29″N 118°20′59″W / 34.141417°N 118.349771°W / 34.141417; -118.349771). גייל ציין שהיה זה בלתי אפשרי לצלם את הסרט בעיר אמיתית משום ש"שום עיר לא תיתן ליוצרי הסרט לשנות את מראה העיר כך שהיא תראה כמו עיר בשנות החמישים". יוצרי הסרט החליטו לצלם את כל החלקים של הסרט שמתרחשים בשנות ה-50 קודם, לוודא שהעיר תראה יפה ומסודרת, ולאחר מכן על מנת לצלם את הסצנות של שנות השמונים צוות ההפקה גרם לאותם האתרים להיראות יותר מלוכלכים ופחות מסודרים. הסצנות שמתרחשות בשנות החמישים בתוך ביתו של דוק בראון צולמו בבית רוברט ר. בלקר, ואילו הסצנות שמתרחשות בשנות החמישים מחוץ לביתו של דוק בראון צולמו בבית גמבל. הסצנות שמתרחשות בשנות השמונים מחוץ לקניון Twin Pines, ובסוף הסרט מחוץ לקניון Lone Pine צולמו מחוץ למרכז הקניות Puente Hills בקליפורניה. הסצנות שמתרחשות בשנות השמונים מחוץ לבית הספר התיכון של היל ואלי צולמו מחוץ לבית הספר התיכון ויטייר אשר ביישוב ויטייר בקליפורניה. הסצנה של האודישן בתחילת הסרט צולמה ב"אולם מרקמברידג 'פארק" בבורבאנק, והסצנה של הנשף צולמה באולם ההתעמלות של הכנסייה המתודיסטית בהוליווד. הסצנות מחוץ לבית של משפחת ביינס ב-1955 צולמו ביישוב פסדינה שבקליפורניה.

ההפקה סיימה לצלם את הסרט לאחר 100 יום ב-20 באפריל 1985. בתחילה מועד היצאה המתוכנן של הסרט עוכב ממאי לאוגוסט, אך לאחר שהסרט הוקרן בפני קהל ניסיוני וזכה לתגובות חיוביות במיוחד, שיינברג בחר להקדים את הקרנת הבכורה של הסרט ל-3 ביולי 1985. בעקבות כך, שניים מהעורכים של הסרט, ארתור שמידט והארי קרמידאס, עבדו על עריכת הסרט, בעוד שעורכי הפסקול עבדו במשמרות של 24 שעות על הסרט. שמונה דקות נחתכו מהסרט, אשר כללו סצנה בה מרטי מבחין באמא שלו מרמה בבחינה בבית ספר, סצנה בה ג'ורג' נתקע בתא טלפון לפני שהוא מציל את לוריין, כמו גם סצנה ארוכה יותר בה מרטי מעמיד פנים שהוא דארת' ויידר. זמקיס כמעט בחר להסיר את הסצנה בה מרטי מנגן את "Johnny B. Goode" משום שלטענתו הוא הרגיש שהסצנה איננה מוסיפה לעלילה, אבל הקהל בהקרנת המבחן אהב במיוחד את הסצנה, ועל כן הוחלט להשאיר אותה. חברת האפקטים המיוחדים Industrial Light & Magic הייתה מעורבת בהפקה של 32 סצנות אשר הפקתן הושלמה לבסוף רק שבוע לפני מועד ההשלמה של הפקת הסרט. תהליך הקומפוזיטינג (Compositing) וכמו גם את יצירת סצנת מכת הברק במגדל השעון הופקו על ידי האנימטור ווס טקהאשי אשר היה מעורב גם בהפקה של שני הסרטים הבאים בטרילוגיה.

פסקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Back to the Future: Music From the Motion Picture Soundtrack
פסקול מאת אלן סילבסטרי ואמנים שונים
יצא לאור 8 ביולי 1985
הוקלט 15–2014
סוגה מוזיקת סרטים
אורך 37 דקות ו-26 שניות
חברת תקליטים MCA Records
הפקה בוב גייל וניל קנטון
כרונולוגיית אלבומים של אלן סילבסטרי ואמנים שונים
בחזרה לעתיד
(1985)
בחזרה לעתיד 2
(1989)
דירוגים מקצועיים
ציוני ביקורות
מקור ציון
Allmusic

המלחין והמנצח האמריקאי אלן סילבסטרי שיתף לפני כן פעולה עם זמקיס בהפקת המוזיקה לסרט "בעקבות האוצר הרומנטי". לטענת ספילברג הוא לא אהב את הפסקול של הסרט "בעקבות האוצר הרומנטי". זמקיס יעץ לסילבסטרי לגרום לכך שהפסקול לסרט יהיה "אפי" ("epic") על מנת להרשים את ספילברג. סילבסטרי החל להקליט את הפסקול לסרט שבועיים לפני שהפסקול הוצג לראשונה. זמקיס החליט גם שהלהקה יואי לואיס והחדשות (אנ') יפיקו את שיר הנושא לסרט. השיר הראשון אותו יצרו יואי לואיס והחדשות עבור הסרט נדחה על ידי אולפני יוניברסל. בעקבות כך הם יצרו את השיר "The Power of Love" (כוחה של האהבה). אולפני יוניברסל אהבו את השיר אך היו מאוכזבים מכך שהשם "בחזרה לעתיד" לא שולב במילות השיר או בשם השיר. בסופו של דבר השיר "Back in Time" של יואי לואיס והחדשות שולב בסרט בסצנה בה מרטי מתעורר לאחר שהוא חוזר ל-1985 וכמו גם במהלך הקרדיטים בסוף הסרט. קטע קצר מהשיר "The Power of Love" מבוצע גם בביצוע אינסטרומנטלי בסצנה בה להקתו של מרטי מקפליי נבחנת בתחרות להקות לקראת נשף בית הספר; את ראש וועדת הבחינה, הפוסלת את הלהקה כיוון שהיא "רועשת מדי", משחק יואי לואיס עצמו.

אף על פי שנדמה שפוקס מנגן בגיטרה בסרט, לשם צילומי הסרט נשכרו שירותיו של המוזיקאי פול הנסון אשר לימד את פוקס כיצד לנגן בגיטרה בסרט כך שהדבר ייראה מציאותי, כולל הקטע בו פוקס מנגן בגיטרה כאשר היא מורמת מעל לראשו. כמו כן, בקטע בסרט בו פוקס מנגן ושר את השיר "Johnny B. Goode" הוא למעשה העמיד פנים שהוא שר לביצוע של מארק קמפבל.

אלבום הפסקול שיצא לשווקים ב-1985 הכיל רק שתי רצועות של אלן סילבסטרי, וכל יתר השירים בפסקול היו שירים מאת יואי לואיס והחדשות, השיר שבוצע על ידי הלהקה הבדיונית "מרווין ברי והסטארלייטס", ושני שירי פופ שנשמעים בקצרה ברקע בקטעים מסוימים בסרט. ב-24 בנובמבר 2009 יצא לשווקים מהדורה מורחבת של פסקול הסרט הכוללת שני תקליטורים עם כל הפסקול של הסרט.

אלבום הפסקול המקורי מ-1985 כלל את הרצועות הבאות:

  1. "The Power of Love" – Huey Lewis and the News ‏(3:58)
  2. "Time Bomb Town" – Lindsey Buckingham ‏(2:48)
  3. "Back to the Future" – The Outatime Orchestra ‏(3:20)
  4. "Heaven Is One Step Away" – Eric Clapton ‏(4:13)
  5. "Back in Time" – Huey Lewis and the News ‏(4:22)
  6. "Back to the Future Overture" - The Outatime Orchestra ‏(8:19)
  7. "The Wallflower (Dance with Me Henry)" – Etta James ‏(2:45)
  8. "Night Train" – Marvin Berry and the Starlighters ‏(2:17)
  9. "Earth Angel (Will You Be Mine)" – Marvin Berry and the Starlighters ‏(3:02)
  10. "Johnny B. Goode" – Marty McFly en de Starlighters ‏(3:06)

קבלת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רווחים בקופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזרה לעתיד היה במשך 11 שבועות הסרט הפופולרי ביותר בבתי הקולנוע. הסרט גרף 210.61 מיליון דולרים באמריקה הצפונית ו-178.8 מיליון דולרים בארצות זרות, וצבר בסך הכל כ-389.1 מיליון דולר ברחבי העולם. בחזרה לעתיד היה לסרט הריווחי ביותר לשנת 1985. האתר Box Office Mojo מעריך כי הסרט מכר מעל ל-59 מיליון כרטיסים בארצות הברית לבדה.

תגובה ביקורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתר Metacritic קיבל הסרט את הדירוג הממוצע 87 על סמך שקלול 12 חוות דעת שונות. באתר Rotten Tomatoes ‏93% מהמבקרים נתנו לסרט ביקורת חיובית (מתבסס על 109 ביקורות שונות), כאשר הדירוג הממוצע המשוקלל לו זכה הסרט הוא 8.71 מתוך 10.

מבקר הקולנוע האמריקני הנודע רוג'ר איברט נתן לסרט 3.1 כוכבים מתוך 4 כוכבים. מבקר הקולנוע דייב קהר מהשיקגו רידר ציין שגייל וזמקיס כתבו תסריט שאיזן באופן מושלם מדע בדיוני, רצינות והומור. BBC News שיבח את המורכבות של התסריט וציינו כי "אף אחד לא אומר דבר מה שלא הופך להיות חשוב בהמשך העלילה". הסרט נכלל גם ברשימת הסרטים הטובים ביותר לשנת 1985 של ג'ין סיסקל.

שבחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר בטקס פרסי אוסקר ה-58 של שנת 1985 - זמקיס וגייל היו מועמדים לפרס בקטגוריית התסריט המקורי, השיר "The Power of Love" היה מועמד בקטגוריית השיר המקורי, ביל ווארניי וב. טניסון סבסטיאן השני ורוברט ת'רילוול היו מועמדים בקטגוריית פרס אוסקר לעריכת הקול הטובה ביותר. והוא זכה באחד בקטגוריית עריכת הקול הטובה ביותר.

הסרט זכה בפרס הוגו בקטגוריית הסרט הדרמטי הטוב ביותר ופרס סטורן בקטגוריית סרט המדע הבדיוני הטוב ביותר. זמקיס, המלחין אלן סילבסטרי, מחלקת עיצוב התלבושות של הסרט, ושחקני המשנה כריסטופר לויד, ליאה תומפסון, כריספין גלובר ותומאס פ. וילסון היו גם הם מועמדים לפרס סטורן. הסרט היה מועמד לפרסי BAFTA רבים בטקס פרסי האקדמיה הבריטית לקולנוע ה-39 כולל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, האפקטים החזותיים הטובים ביותר, בקטגוריית עיצוב ההפקה הטוב ביותר, ובקטגוריית העריכה הטובה ביותר.

בפרסי גלובוס הזהב ה-43 (אנ') לשנת 1985 הסרט היה מועמד בקטגוריות הסרט הטוב ביותר, השיר המקורי (עבור השיר "The Power of Love"), השחקן הטוב ביותר (מייקל ג'יי פוקס), והתסריט הטוב יותר (זמקיס וגייל)

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקרנת הבכורה של הסרט גייל וזמקיס קיבלו מכתב תודה ממהנדס הרכב האמריקאי ג'ון דלוריאן אשר בו הוא הודה להם על כך שהם בחרו להשתמש במכונית הספורט דלוריאן DMC-12, שיוצרה על ידי החברה בבעלותו, כמכונת הזמן בסרט

הנשיא האמריקני רונלד רייגן, אשר היה מעריץ של הסרט, התייחס לסרט בנאום מצב האומה שנתן ב-1986 כאשר אמר:

מעולם לא היה זמן מרגש יותר לחיות בו, תקופה של פלא והישגים הרואים. כמו שאמרו בסרט בחזרה לעתיד, "לאן שאנחנו הולכים, אנו לא זקוקים לכבישים"

כאשר רייגן צפה לראשונה בסרט וראה את ההתייחסות אליו, הוא הורה למקרין לעצור את הסרט, להריץ אותו אחורה, ולנגן את אותו הקטע שוב.

הסרט דורג במקום ה-28 ברשימת "50 סרטי התיכון הטובים ביותר בכל הזמנים" של אנטרטיינמנט ויקלי. בשנת 2008 "בחזרה לעתיד" נבחר כסרט במיקום ה-23 ברשימת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים של קוראי המגזין אמפייר. הסרט נכלל גם ברשימה דומה של הניו יורק טיימס שכללה את אלף הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים. בינואר 2010 הסרט נכלל ברשימת 100 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים של המגזין הבריטי Total Film. ב-2007 הכריזה ספריית הקונגרס על הסרט כ"משמעותי מבחינה תרבותית, היסטורית או אסתטית" והוא נבחר לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.

בשנת 2006 התסריט של הסרט נבחר על ידי גילדת הכותבים של אמריקה (אנ') במקום ה-56 ברשימת התסריטים הטובים ביותר בכל הזמנים.

ביוני 2008 מכון הקולנוע האמריקאי חשף רשימת ה-10 Top 10 אשר כוללת את עשרת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים בכל ז'אנר קולנועי. בחזרה לעתיד נכלל ברשימה כאחד מ-10 סרטים הטובים ביותר בז'אנר המדע בדיוני.

ישנו גם מחזמר המבוסס על הסרט הראשון בטרילוגיית בחזרה לעתיד, אשר נמצא בשלבי פיתוח, ומיועד להיות מוצג בתיאטראות וסט אנד בלונדון. זמקיס וגייל סייעו בכתיבת התסריט למחזמר, בעוד שאלן סילבסטרי וגלן באלארד אחראים על המוזיקה במחזמר. במקור התכנון היה שהצגת הבכורה של המחזמר תהיה ב-2015 במלאת שלושים שנה להקרנת הסרט המקורי, אך בשל עיכובים שונים בהפקה הצגת הבכורה של המחזמר צפוי להיות ב-20 בפברואר 2020.

הקטעים בסרט בהם מרטי מקפליי נוסע על סקייטבורד הוצגו לראשונה בתקופה בארצות הברית בה תרבות הסקייטבורדינג הייתה בתחילת דרכה, ולאורך השנים גולשי סקייטבורד מקצועיים רבים ציינו כי לסרט הייתה השפעה רבה להעלאת העניין בקרב צעירים בתחום.

בחזרה לעתיד מדורג במקום העשירי ב"רשימת 50 הסרטים שצריך לראות לפני שמתים" של Film4.

סרטי המשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחת הסרט הובילה להפקה של שני סרטי המשך - "בחזרה לעתיד 2" ו"בחזרה לעתיד 3". כדי לחסוך בלוגיסטיקה ולשמר את צוות השחקנים בשני הסרטים, צולמו שני סרטי ההמשך ברצף, ולמעשה צילומי "בחזרה לעתיד 3" החלו שלושה שבועות לפני תום צילומי "בחזרה לעתיד 2" והתנהלו באותה תקופה במקביל.

בחזרה לעתיד 2 יצא לאקרנים ב-22 בנובמבר 1989 זכה לביקורות מעורבות והצליח בקופות באופן דומה לסרט המקורי, כאשר הוא היה במקום השלישי מבחינת סך הכנסותיו ברוטו ברחבי העולם בהשוואה לכל יתר הסרטים שיצאו לאקרנים באותה השנה. עלילת הסרט ממשיכה ממש מאותו המקום בו הסרט המקורי הסתיים, ועוקבת אחר הרפתקאותיהם של מרטי ודוק אשר נוסעים אל העתיד לשנת 2015, לאחר מכן לשנת 1985 האלטרנטיבית, ולבסוף לשנת 1955 בה מרטי צריך לשנות דבר מה תוך שהוא צריך להימנע מלהיתקל במרטי הראשון של שנת 1955 מפני שזה עלול לגרום לשיבוש רצף חלל הזמן. הסרט השני בטרילוגיה עורר עניין רב משום שעלילתו מתרחשת בעתיד הלא רחוק ועל כן יוצרי הסרט שילבו בו תחזיות שונות לטכנולוגיות שעשויות להיות זמינות עד 2015.

עלילת הסרט בחזרה לעתיד 3, אשר יצא לאקרנים ב-25 במאי 1990, ממשיכה מאותו המקום בו הסרט השני הסתיים. בסרט זה מרטי נוסע בחזרה לשנת 1885 במטרה להציל את דוק. מבחינה מסחרית, החלק השלישי זכה להכי פחות הצלחה מבין שלושת הסרטים, אף על פי כן הוא זכה לביקורות טובות יותר מאשר הסרט השני בטרילוגיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]