בטונג זנב-מברשת

בטונג זנב-מברשת
מצב שימור
	מצב שימור: סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה חמורה (CR)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	קנגוראים
תת־סדרה:	דמויי-קנגורו
משפחה:	קנגוריים חולדתיים
סוג:	בטונג
מין:	בטונג זנב-מברשת
שם מדעי
	Bettongia penicillata; ‏גריי, 1837
תחום תפוצה
	תפוצה בעבר תפוצה כיום

בטונג זנב-מברשת (שם מדעי: Bettongia penicillata; מוכר גם בכינוי האוסטרלי ווֹיְלִי) הוא מין של כיסאי קטן בסוג בטונג ממשפחת הקנגוריים החולדתיים שאנדמי ליבשת אוסטרליה.

בתחילת ההתיישבות האירופאית באוסטרליה, הבטונג המברשתני שמספריו הגיעו למיליונים על פי ההערכות שימש כמקור זול וזמין לבשר, אך בהמשך ננטש לטובת כיסאים עם עור רך יותר וניצוד בעיקר עבור פרוותו. הבטונג הוחזק לעיתים קרובות בתור חיית מחמד, ובמקרים רבים הושמד באינטנסיביות על ידי החקלאים האוסטרלים שראו בו מזיק ליבולים; עם זאת, הדימוי שלו היה חיובי יותר מקנגוריים חולדתיים אחרים שניצודו לאלפיהם בעידוד הרשויות.

טווח התפוצה של הבטונג המברשתני השתרע בעבר על כמחצית מהיבשת, אולם הוא הוכחד ממנה כמעט לחלוטין במהלך המאה ה-19 וה-20 עקב הכנסת טורפים פולשים ופגיעה בבית גידולו ושרד במספר אוכלוסיות מצומצות בדרום-מערב היבשת. לאחר פרויקטים של השבה לטבע בסוף המאה ה-20 חלה עלייה ממושכת במספריו ומצבו הוגדר כיציב, אולם בשנת 2001 התרחשה צניחה דרסטית בשיעור של כמעט 90% מהאוכלוסייה, והוא הוגדר כמין בסכנת הכחדה חמורה. כיום, האוכלוסייה עדיין נמצאת במגמת ירידה.

טקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבטונג המברשתני תואר מדעית בשנת 1837 על ידי הזואולוג הבריטי ג'ון אדוארד גריי, שהעניק לו את השם המדעי penicillata המציין את מברשת השיער הייחודית שעל הזנב. הוא אחד מתוך 6 המינים בסוג בטונג, ומסווג במשפחת קנגוריים חולדתיים שבסדרת הקנגוראים. הכינוי הנפוץ של מין זה (ווֹיְלִי), אומץ משפת הניונגר האבוריג'ינית (וואליו במקור). המתיישבים האירופאים במושבת נהר סוואן כינו אותו גם "חולדה מפליצה", בהשראת הרעש שהוא מפיק בעת ששלוותו מופרעת.

המין בטונג צפוני נחשב בעבר כתת-מין שלו עד שקיבל מעמד נפרד. כיום ידועים שני תת-מינים של הבטונג המברשתני:

B.p. penicillata - תת-המין המערבי; היחיד ששרד כיום.
B.p. ogilbyi - תת-המין המזרחי; נכחד ב-1923.

אנטומיה ומראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבטונג המברשתני הוא כיסאי קטן החולק קווי דמיון חיצוניים עם החולדה, הקנגורו והטופיה. מבנה גופו קומפקטי ועגלגל, צווארו קצר ביותר וראשו משולש. הגולגולת שלו ארוכה ומחודדת יותר ממיני הבטונג האחרים, והוא מהווה צורת ביניים בינם לבין מיני הפוטורו בעלי האף המחודד. אוזניו עגלגלות, זקופות וגדולות יחסית. עיניו גדולות ומותאמות לראיית לילה, ואפו קטן וריבועי.

בדומה לקנגוריים חולדתיים אחרים, אצל הבטונג יש חוסר פרופורציה בולט בין הרגליים: האחוריות מפותחות ושריריות עם קרסוליים ארוכים וכף רגל רחבה, ואילו הקדמיות קצרות ודקיקות. ברגל 2 טפרים גדולים ו-2 סינדקטיליים זעירים, וביד 5 טפרים ארוכים ודקים. זנב הבטונג ארוך ושעיר במיוחד. אורך ראשו וגופו של הבטונג המברשתני: 38-30 סנטימטרים, אורך זנבו: 36-29 סנטימטרים, ומשקלו: 1.3 קילוגרם בממוצע. הזכרים והנקבות זהים בגודל ובמראה.

הפרווה של הבטונג המברשתני קצרה, צפופה וזיפית. צבעה הכללי חום-אפרפר השזור בשיער כסוף וצהבהב, והיא שחומה יותר משל הבטונג המתחפר. לרוב, השדרה והכתף מתאפיינים בגוונים כהים של חום-חלודה, אפור כהה או שחרחר, ואילו הצלעות והירכיים בעלי גוונים חיוורים יותר של אפור דהוי ובז' המעורבים עם שמנת. המותניים צהובות, והצד התחתון (החזה, הבטן והמפשעה) בצבע לבן בוהק או קרמי.

השוקיים, הזרועות והזנב בעלי גוון אוכרה או חום-זיתני, כפות הידיים קירחות וורודות, וכפות הרגליים שעירות ושחרחרות. סימן ההיכר של המין הוא זנבו הארוך והיוצא דופן, אשר מסתיים בציצת שיער גדולה, שחורה ודמוית מברשת שמזכירה את זנב הקווארי או הפסקוגל. ראשו של הבטונג המברשתני כהה מהגוף; העורף, הפנים והלחיים בצבע אוכרה, חום-זהוב או בז' כהה, והחרטום שחרחר בדרך כלל. סביב העיניים יש טבעות בהירות קירחות משיער, הלוע ורוד וקירח (להוציא זיפי מישוש), והאף בצבע סגלגל. האוזניים בצבע חום דהוי בצידן החיצוני, והן קירחות וורודות בצידן הפנימי.

תפוצה וסביבת מחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבטונג המברשתני אנדמי לאוסטרליה. עד אמצע המאה ה-19, הוא היה נפוץ מאוד ביבשת וכיסה כ-60% משטחה; טווח התפוצה כלל את מרבית אוסטרליה המערבית ואוסטרליה הדרומית, צפון-מערב ויקטוריה, דרום הטריטוריה הצפונית, רצועה צרה לאורך מרכז ניו סאות' ויילס (ייתכן שגלשה גם לדרום קווינסלנד), וכן את איי סנט פרנסיס ואיי סנט פיטר בחוף הדרומי. תפוצת הבטונג התכווצה בהדרגה לתוך מערב ומרכז אוסטרליה עד תחילת המאה ה-20 בעקבות אובדן בית גידול ותחרות על מקורות מזון עם ארנבונים וצאן, ומשם חוסלה במהירות על ידי השועל האדום וחתול הבית עד שבשנות ה-70 נותרו רק 4 אוכלוסיות מפוצלות בדרום-מערב היבשת (דריינדרה, טוטנינג, קינגסטון ופרופ).

בשנת 1975, רשויות השימור האוסטרליות הקימו מושבה שבויה בפארה וירה מבטונגים שנלקחו מגן החיות של פרת' במטרה להשיב מהן פרטים לטבע. קבוצות ראשונות שוחררו בין 1979 ל-1983 לאיים הבאים: אי הציפורים, האי A במפרץ ונוס, האי סנט פרנסיס, האי סנט פיטר והאי וודג'. בחלק מהאיים הם לא שרדו בשל נוכחות שועלים וחתולים. בין 1995 ל-2005, נעשו ניסיונות להשיב בטונגים לטבע במערב ודרום אוסטרליה ובניו סאות' ויילס באזורים הבאים: הפארק הלאומי עמק אבון, שמורת הטבע צפון קרלגרין, שמורת הטבע בויאגין, יער יולימאר, יער באטלינג, מקלט סקוטיה ומקלט קראקמיה. במרבית המקומות, ההשבה לטבע נכשלה לטווח הבינוני-ארוך, והאוכלוסיות שבהם לא התאקלמו היטב ונותרו במספרים דלילים. בין 2010 ל-2012, הבטונג המברשתני הוכנס למספר איים אקולוגים מגודרים בחגורת החיטה במערב היבשת: פארק וויטמן, מקלט פארופ ומקלט וואדרין; האוכלוסיות באיים האקולוגים שגשגו בשל היותן מוגנות מפני טורפים פולשים, ולאור ההצלחה רשויות השימור האוסטרליות מתכננות להשיב את הבטונג לאזורים נוספים בטווח התפוצה ההיסטורי (מדבר גיבסון למשל).

בית הגידול הנוכחי של הבטונג המברשתני מורכב מחורש ים-תיכוני, יער סקלרופילי פתוח ויער אקליפטוס, עם פסיפס של בתה סבוכה ונמוכה וכיסי עשב צפופים מהמינים עשב וולבי, עשב כפתורי ועשב ציצה וכן הצמח הרעיל גסטרולוביום שמכיל בתוכו נתרן פלואורו-אצטט. בעבר, הבטונג אכלס מגוון רחב של בתי גידול ביבשת, והיה נפוץ גם במישורים צחיחים ובדיונות עם שיחים דלילים וכדורי ספיניפיקס. הוא נחשב לסובלני יותר כלפי שינויים בבית גידולו לעומת מינים אחרים.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבטונג המברשתני הוא יונק סוליטרי פעיל לילה שמבלה את שעות היום במנוחה; בניגוד לבטונגים אחרים שיוצאים לתור אחר מזון רק לאחר השקיעה, מין זה יוצא לפעילות כבר בשעות הדמדומים, אך הוא חוזר לקן לפני עלות השחר. הבטונג בונה קן כיפתי בשקע רדוד שחפר מתחת לשיח, ויוצר חלל במרכזו. הקן מורכב מדשא, קליפות, זרדים, עלים וכל חומר צמחי אחר שבהישג ידיו, קוטרו 20X20 סנטימטרים ומשקלו כ-500 גרם. הבטונג מסוגל לגלגל את זנבו הגמיש כחבל כדי לשאת חומרי קינון למיקום המיועד. אף על פי שהבטונג בונה לעצמו מספר קינים, רק אחד מהם משמש כקן בלעדי שעליו הוא מגן בקנאות, ואילו השאר משמשים בעיקר למחסה אקראי.

כאשר הבטונג מופרע בתוך קינו, הוא מזנק ממנו במהירות עם גב מקומר ומשמיע תוך כדי רעש חזק הדומה לנפיחה. במהלך הריצה הקופצנית, הבטונג משתמש בתנועה דו-רגלית לחלוטין, כשהגפיים צמודות לחזה, הראש נטוי קדימה, והזנב מתוח לאחור בתור שיווי משקל. הטורפים העיקריים של הבטונג הם עיט מחודד-זנב והדינגו, וכן דורסי לילה, פיתון השטיחים, כוח החולות, פראנטי וטורפים פולשים שהובאו ליבשת על ידי האדם. חוקר טבע שביקר בשנת 1924 באי סנט פיטר, ציין ביומניו שהבטונג נוהג לפקוד את הגינות והחצרות בתורו אחר ירקות ושאריות מזון, וכי הוא מתנהג בטבעיות בנוכחות האדם ואינו נרתע ממנו.

הבטונג חי בשטח מחיה קבוע שגודלו 20–48 דונם הכולל מספר קינים ואזורי האכלה, אך מתוכם רק 4–6 דונם שסביב הקן המרכזי נחשבים לבלעדיים, והזכר או הנקבה מפגינים אגרסיביות רבה כלפי בני אותו הזוויג שנכנסים לתוכו ומגרשים את הפולש באלימות. שטחם של הזכרים גדול משל הנקבות. הבטונג חופר באדמה באינטנסיביות במהלך חיפושיו אחר מזון, ובלילה אחד הוא מותיר אחריו 38–115 חפירות. בדרך זו, כל פרט עשוי להזיז בשנה אחת עד 6 טון אדמה. החפירות הרבות של הבטונג הופכות אותו למהנדס סביבה מקומי אשר משפר את ספיגת המים באדמה ויוצר בעקיפין מיקרו-טופוגרפיה מתאימה לזרעים שונים.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטונג מברשתני תר אחר מזון בלילה.

בדומה למיני הפוטורו ולמינים אחרים בסוגו, הבטונג המברשתני הוא אוכל פטריות. אף על פי שהוא ניזון גם מפקעות, זרעים, חרקים ושרף של שיח האמו (Hakea laurina), עיקר התזונה מורכבת מכמהין, שאותן הוא מאתר באמצעות חוש הריח וחפירה עם טפריו הקדמיים והארוכים. הפטריות מהוות מקור חשוב לליפיד ויסודות קורט, אך חסרות חומצות אמינו מסוימות דוגמת הליזין; כדי למלא את החסר, בתהליך עיכול ארוך בקיבה ובמעי הדק, תוצרי הלוואי שנפלטים מפירוק הפטריה על ידי החיידקים ותסיסת ציסטאין ומתיונין, מספקים לגוף את החלבונים הנדרשים.

הקיץ והסתיו האוסטרליים הגשומים, מספקים לבטונג מגוון רחב של כמהין שמתוכן נצרכים לפחות 24 מינים. במהלך הקיץ, מינים מהסוג מזופליה (Mesophellia - כמהין מדומה) מהווים חלק עיקרי מהתזונה; הבטונג נמנע מהשכבה החיצונית הקשה של המזופליה, ואוכל בעיקר את הליבה הרכה. במהלך החורף השחון, הבטונג עשוי לפצות על המחסור בכמהין באמצעות אכילת צמחים עשבוניים ופטריות רגילות. בעבר, הבטונג מילא ככל הנראה תפקיד חשוב בהפצת נבגי הפטריות והכמהין ברחבי היבשת.

מלבד פטריות, מקור מזון בולט נוסף, הוא זרעיו הגדולים של עץ האלמוג האוסטרלי (Santalum spicatum); הבטונג נוהג ללעוס את הזרעים הללו לעיתים קרובות, וכן להטמין אותם בחפירות רדודות באדמה לצריכה מאוחרת. במקרים רבים, הזרעים נעזבים ונובטים, כך שהבטונג ממלא תפקיד חשוב בהפצת העץ. בטונגים שהובאו לאיים בחופי דרום אוסטרליה, ניזונו בעיקר מפקעות, שורשים, זרעים, עלים וחיפושיות, שברובם לא נצרכו על ידי הבטונגים היבשתיים. הדבר מצביע על הסתגלות מסוימת של הבטונג למזון הזמין. הבטונג המברשתני אינו זקוק למים ומקבל את הלחות הנדרשת ממזונו. מאפיין זה איפשר לו להתקיים בעבר במדבריות האוסטרלים הצחיחים.

מחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבטונג המברשתני הוא יונק פוליגמי שמסוגל להתרבות בכל עונות השנה כאשר התנאים הסביבתיים נוחים. לאחר תקופת היריון של 18–21 ימים, נולד גור זעיר שמבלה בכיס במשך 98 ימים. הגור מתלווה לאימו וממשיך לינוק ממנה גם לאחר עזיבת הכיס, עד שלידת גור נוסף גורמת לאם למנוע ממנו לינוק. לאחר הגמילה הגור שוהה לצד אימו מספר חודשים, עד שהיא מכריחה אותו לעזוב את האזור.

הבטונגית מסוגלת לעכב את התפתחות העובר עד שהגור הקודם יעזוב את הכיס, כך שהיא נמצאת רוב הזמן בהיריון. הזכר והנקבה מגיעים לבגרות בגיל 6 חודשים, וההמלטה הראשונה של הנקבה מתרחשת בגיל 170 יום. לאחר מכן, היא ממליטה גור נוסף כל 3.5 חודשים למשך שארית חייה.

תוחלת החיים של הבטונג המברשתני: 6-4 שנים בטבע, עד 18 שנים בשבי.

מצב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, הבטונג המברשתני היה מין נפוץ מאוד באוסטרליה. בתחילת המאה ה-20, טווח התפוצה הרחב שלו התכווץ במהירות לכדי שרידי אוכלוסיות המפוזרות על פני שטח נרחב, וגם הן נעלמו לבסוף. עד שנות ה-70, המין נעלם ממזרח ומרכז אוסטרליה, ונותר רק בדרום-מערב היבשת. היעלמותו של המין מרחבי היבשת, מיוחסת לשילוב של מספר גורמים: פינוי יערות עבור שטחי חקלאות, רעיית עדרי צאן ובקר, וצמצום מקורות המזון על ידי הארנבונים. לטורפים הפולשים - שועל אדום וחתול הבית, הייתה את ההשפעה המזיקה ביותר על הבטונג, והם גרמו להכחדתו מכיסים מבודדים ומהמדבריות.

תוכנית השימור הראשונה עבור הבטונג המברשתני הוקמה ב-1991, והיא התמקדה בעיקר בהשבה לטבע לאזורים שנוקו משועלים. ההצלחה של התוכנית הייתה אמנם מוגבלת, אך בכל זאת האוכלוסיות המקוריות גדלו במהירות בשנים הבאות תודות לקצב הרבייה הגבוה של המין, ורשויות השימור האוסטרליות הסירו אותו מרשימת המינים המאוימים לאחר שהאוכלוסייה הגיע ל-250,000 פרטים בשנת 1999.

בסוף 2001, התרחשה צניחה חסרת תקדים במספריו שהגיעה לשיעור 90-70% מהאוכלוסייה תוך מספר שנים, דבר שהוביל את הרשימה האדומה של IUCN לסווג אותו כמין בסכנת הכחדה חמורה (CR); הירידה הפתאומית מיוחסת להתפרצות מחלה אפיזוטית (טפילים בדם ככל הנראה) ולטריפה על ידי חתולים שאוכלוסייתם פרחה בעקבות צמצום אוכלוסיית השועל האדום באמצעות פתיונות וירי. אי הצתת שריפות מבוקרות בסביבת המחיה שלו, היה גורם משני שהוביל להתיישנות הצמחייה ולצמצום משאבי המזון, ואולי גם פגיעה של כימשון הקינמון (Phytophthora cinnamomi) בפטריות ובכמהין. בעקבות המצב החמור, הוקמה תוכנית התאוששות חדשה. התוכנית כללה פרויקט מחקר ענק של עשרות גופים באוסטרליה אודות הגורמים לירידה, חיסול שועלים וחתולים, שיפור המגוון הגנטי של הפרטים שהושבו לטבע, שמירה על מושבות שבויות, ושחרור לאזורים נוספים שנוקו מטורפים פולשים.

למרות כל הפעולות, אוכלוסיית המין ממשיכה לרדת אך לא בקצב מהיר כבעבר. בשנת 2010 האוכלוסייה העולמית הייתה 33,000 פרטים ונכון לשנת 2016 היא נאמדת בסביבות 18,000-12,000 פרטים. רשויות השימור שוקדות על פתרונות למיגור החתולים הפראיים שנחשבים כגורמים לירידה, וכן נעשים מחקרים לאיתור מחלות אצל הבטונג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Wayne, Adrian F., et al. "Sudden and rapid decline of the abundant marsupial Bettongia penicillata in Australia." Oryx 49.1 (2015): 175-185.
Smith, A., et al. "Trypanosomes in a declining species of threatened Australian marsupial, the brush-tailed bettong Bettongia penicillata (Marsupialia: Potoroidae)." Parasitology 135.11 (2008): 1329-1335.
Marlow, Nicola J., et al. "Cats (Felis catus) are more abundant and are the dominant predator of woylies (Bettongia penicillata) after sustained fox (Vulpes vulpes) control." Australian Journal of Zoology 63.1 (2015): 18-27.
Priddel, David, and Robert Wheeler. "An experimental translocation of brush-tailed bettongs (Bettongia penicillata) to western New South Wales." Wildlife Research 31.4 (2004): 421-432.
Garkaklis, Mark J., John S. Bradley, and R. D. Wooller. "The effects of woylie (Bettongia penicillata) foraging on soil water repellency and water infiltration in heavy textured soils in southwestern Australia." Australian Journal of Ecology 23.5 (1998): 492-496.