בטינה שטנגנט
 | |
| לידה |
1966 (בת 58 בערך) ליבק, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| ענף מדעי |
פילוסופיה, היסטוריה |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת המבורג |
| פרסים והוקרה |
הפרס הבין-לאומי על שם פרידריך ניטשה (2022) |
  | |
בטינה שטנגנט (בגרמנית: Bettina Stangneth; נולדה ב-1966) היא פילוסופית,[1] היסטוריונית וסופרת גרמנייה. ידועה בעבודתה, מחקרה על אנטישמיות ונאציזם, מחברת מספר ספרים, כולל "אייכמן לפני ירושלים: חייו הלא ידועים של רוצח המונים"(אנ') (בגרמנית: Eichmann vor Jerusalem – Das unbehelligte Leben eines Massenmörders,[2] מילולית: חייו הלא בדוקים של רוצח המונים).[3][4] הספר זכה בפרס NDR Kultur Sachbuchpreis (פרס ספר עיון) בשנת 2011, כאשר ראה אור לראשונה בגרמנית.[5][6][7][8]
קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטנגנט למדה פילוסופיה באוניברסיטת המבורג. את הדוקטורט שלה קיבלה ב-1997 על דיסרטציה על עמנואל קאנט.
בספרה "אייכמן לפני ירושלים" מאתגרת שטנגנט את דימויו של אדולף אייכמן כבירוקרט חסר תבונה וחסר מחשבה, כפי שהוצג בספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע". שטנגנט מתארת את חייו והשפעתו הציבורית של אייכמן עד למשפטו בישראל בשנת 1961. היא שופכת אור על הקריירה שלו, במיוחד על תקופת גלותו בארגנטינה, ומתארת את חשיבתו, את קשריו ואת הרפובליקה הפדרלית הגרמנית המוקדמת. שטנגנט מציעה, אחרי מחקר מקיף, שאייכמן לא היה בירוקרט, אלא רק הציג את עצמו כך בישראל לאחר שהתאמן בכך בארגנטינה. אייכמן העלה בירושלים "הצגה מתעתעת"[9] וארנדט, ורבים אחרים, האמינו לו. על פי מחקרה, מעשיו של אייכמן היו דווקא תוצאות של החלטות מכוונות ומחושבות של אדם שהזדהה עם האידאולוגיה הנאצית והתגאה במעשיו.[10][11][12][13]
אף על פי כן, שטנגנט מגינה במרץ על חנה ארנדט ועל ספרה על אייכמן, ומזהירה מבקרים ומעריצים שלא להקל ראש. "אייכמן בירושלים" הוא "בשום פנים ואופן לא ספר שאבד עליו הכלח" והוא עוסק ביותר מסתם אפיון של אייכמן. אולם מעל לכל, זהו ספר של מי שהיא מכנה "הפילוסופית הגדולה ביותר של המאה ה-20". לא נכון לקרוא את ספריה של ארנדט רק מנקודת מבט של מחקרים היסטוריים.[14] התיאוריה של "הבנאליות של הרוע" אינה שגויה אלא שאייכמן היה "הדוגמה השגויה".[15]
לכתיבת ספרה השתמשה שטנגנט בהרבה כתבי יד מקוריים ומסמכים שלא היו ידועים שגילתה מחדש בארכיונים גרמניים ("מסמכי ארגנטינה").[16] המחקר שלה כבר נכלל בסרט Eichmanns Ende - Liebe, Verrat, Tod (ARD 2010)[17] מאת ריימונד לי, ששטנגנט סיפקה עבורו ייעוץ מדעי. אחד המסמכים הידועים ביותר שהתגלו היה מכתב פתוח שכתב לקנצלר קונרד אדנאואר, אך מעולם לא פורסם, שהעלה שאייכמן מעולם לא השלים עם גלותו, וביקש לחזור לגרמניה. גילוי המסמכים עורר סיקור עיתונאי בינלאומי.[18][19] הספר גם מכיל ביקורת על שירות הביון הפדרלי והתנהלותו עם מסמכי אייכמן. הספר זכה בפרס NDR Kultur Sachbuchpreis (פרס ספר עיון) ותורגם לשפות רבות.
בשנת 2012 פרסמה שטנגנט את יומניו וזכרונותיו של אבנר לס, קצין החקירות של אייכמן בירושלים, בספר "שקר! הכל שקר!".
מ-2016 עד 2018, היא פרסמה שלושה חיבורים פילוסופיים כ"טרילוגיית ביקורת התבונה הדיאלוגית": חשיבה מרושעת (2016), קריאת שקרים (2017) וראייה מכוערת (2018). ב"אחרית לטרילוגיה", שטנגנט מתארת את הכרכים כגישה ביקורתית לתקווה של הנאורות שחשיבה עצמאית, הקשבה והתבוננות בדברים כשלעצמם מבטיחים התנהגות מוסרית ואוריינטציה מסוימת לעולם.
שטנגנט פרסמה גם מהדורות מוערות של טקסטים פילוסופיים מהמאה ה-18 מאת עמנואל קאנט, שאול אשר ומרכוס הרץ.
בשנת 2022 זכתה בפרס הבין-לאומי על שם פרידריך ניטשה.
עבודות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- (2000). Kultur der Aufrichtigkeit: Zum systematischen Ort von Kants Religion innerhalb der Grenzen der bloßen Vernunft. Würzburg: Königshausen & Neumann. מסת"ב 3-8260-1648-3
- (2003). Die Religion innerhalb der Grenzen der bloßen Vernunft/Immanuel Kant. Hamburg: Meiner. מסת"ב 3-7873-1618-3
- (2011). Eichmann vor Jerusalem: Das unbehelligte Leben eines Massenmörders. Zürich: Arche. מסת"ב 978-3-7160-2669-4
- (2014). Eichmann before Jerusalem: The Unexamined Life of a Mass Murderer. New York: Alfred A. Knopf. מסת"ב 978-0-307-95967-6
- (2012). Lüge! Alles Lüge! Aufzeichnungen des Eichmann-Verhörers Avner Werner Less. Zürich: Arche. מסת"ב 978-3-7160-2689-2
- (2016). Böses Denken. Reinbek: Rowohlt. מסת"ב 978-3-498-06158-6
- (2017). Lügen lesen. Reinbek: Rowohlt. מסת"ב 978-3-498-06173-9
- (2019). Hässliches Sehen. Reinbek: Rowohlt. מסת"ב 978-3-498-06448-8
- (2020). Sexkultur. Reinbek: Rowohlt. מסת"ב 978-3-498-00145-2
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בטינה שטנגנט, ברשת החברתית Goodreads
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Thinking Evil". Rowohlt.
- ^ Bettina Stangneth, Eichmann vor Jerusalem: das unbehelligte Leben eines Massenmörders, Arche, 2011, ISBN 978-3-7160-2669-4. (בגרמנית)
- ^ רוצח אנטישמי ואובססיבי: ספר חדש חושף את האמת על אייכמן, באתר www.maariv.co.il, 2015-04-16
- ^ Bettina Stangneth, Eichmann Before Jerusalem: The Unexamined Life of a Mass Murderer, Knopf Doubleday Publishing Group, 2014-09-02, ISBN 978-0-307-95968-3. (באנגלית)
- ^ "Bettina Stangneth". Penguin Random House.
- ^ "Celebration of Lying". Maastricht University, 5 November 2019.
- ^ Fraum, David (8 October 2014). "The Lies of Adolf Eichmann". The Atlantic.
- ^ Teicholz, Tom (18 April 2015). "The Liar: The Four Personas of Adolf Eichmann". Los Angeles Review of Books.
- ^ Alan Posener, Holocaust: "Eichmann zog in Jerusalem eine perfide Show ab" - WELT, DIE WELT, 04-04-2011 (בגרמנית)
- ^ Aschheim, Steven (4 בספטמבר 2014). "'Eichmann Before Jerusalem,' by Bettina Stangneth". The New York Times. New York City. נבדק ב-4 בספטמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Eichmann Before Jerusalem: The Unexamined Life of a Mass Murderer". Kirkus Reviews. 1 ביולי 2014. נבדק ב-4 בספטמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Eichmann Before Jerusalem: The Unexamined Life of a Mass Murderer". Publishers Weekly. 2 בספטמבר 2014. נבדק ב-4 בספטמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Schuessler, Jennifer (2 בספטמבר 2014). "Book Portrays Eichmann as Evil, but Not Banal". The New York Times. New York City. נבדק ב-4 בספטמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ ראיון עם שטנגנט בסרטה של מרגרטה פון טרוטה על חנה ארנדט, 2012. (בגרמנית)
- ^ Catherine Newmark, Bettina Stangneth: Er hat alle getäuscht, Philosophie magazine, Sonderausgabe Hannah Arendt – Die Freiheit des Denkens, 2016 (בגרמנית)
- ^ fritz-bauer-institut.de, web.archive.org, 2012-01-31
- ^ Eichmanns Ende (TV Movie 2010) - IMDb (באנגלית אמריקאית), נבדק ב-2023-03-17
- ^ Adolf Eichmann schrieb Geheim-Brief an Konrad Adenauer: er wollte zurück nach Deutschland, bild.de (בגרמנית)
- ^ Pidd, Helen (2011-04-11). "Adolf Eichmann wanted to return to Germany, historian claims". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2023-03-17.
