לדלג לתוכן

ביאטריס ווד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביאטריס ווד
Beatrice Wood
לידה 3 במרץ 1893
סן פרנסיסקו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 במרץ 1998 (בגיל 105)
אוהאיי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תקופת הפעילות 1908–1998 (כ־90 שנה) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (1987)
  • Gold Medal for Consummate Craftsmanship (1992)
  • Fellow of the American Craft Council (1987) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביאטריס וודאנגלית: Beatrice Wood;‏ 3 במרץ 189312 במרץ 1998) הייתה אמנית וקדרית אמריקאית מתנועת האוונגרד בארצות הברית; היא ייסדה את מגזין "האיש העיוור" (The Blind Man) בניו יורק בשנת 1917 יחד עם האמן הצרפתי מרסל דושאן והסופר אנרי-פייר רושה.[1] היא למדה אמנות ותיאטרון בפריז, ועבדה בתור שחקנית בניו יורק. ווד הייתה מוכרת בשם "המאמא של הדאדא".

ווד היוותה השראה לדמותה של רוז דוויט בוקייטר מהסרט "טיטניק" של ג'יימס קמרון. היא נפטרה בגיל 105.

ביאטריס ווד נולדה בסן פרנסיסקו, קליפורניה, להורים עמידים. משפחתה עברה לניו יורק לאחר רעידת האדמה בסן פרנסיסקו של 1906. למרות התנגדות הוריה, בחרה  ווד בקריירה באמנות, ובסופו של דבר הם הרשו לה ללמוד ציור. מכיוון שהיא הייתה דוברת צרפתית, הם שלחו אותה לפריז שם למדה משחק בתיאטרון קומדי פראנסז ואמנות באקדמיה ז'וליאן היוקרתית.[2]

ווד נאלצה לחזור לארצות הברית עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. היא המשיכה לשחק בניו-יורק עם חברת תיאטרון בעלת רפרטואר צרפתי, וביצעה מעל לשישים תפקידים בתוך שנתיים.[3]

דאדא והאוונגרד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרסל דושאן, פרנסיס פיקבייה וביאטריס ווד, 1917

ווד החלה להיות מעורבת בתנועת האוונגרד לאחר שהכירה בשנת 1916 בניו יורק את מרסל דושאן ואת חברו אנרי-פייר רושה, שהיה מבוגר ממנה ב-14 שנה.[4] שלושתם הקימו את "האיש העיוור" (The Blind Man) מגזין שהיווה את אחד מביטוייה הראשונים של תנועת הדאדא בארצות הברית. המגזין יצא במקור כדי להגן על ה"מזרקה" של דושאן, משתנה מחרסינה שדושאן הגיש בשם "ר. מאט" לתערוכה הראשונה של החברה לאמנים עצמאיים באפריל 1917. ווד כתבה במגזין טור אישי אנונימי, וההצהרה שלה אודות היצירה צוטטה רבות: "לגבי אינסטלציה, זה מגוחך. היצירות היחידות שאמריקה נתנה לנו הן האינסטלציה שלה וגשריה."

רושה, דושאן ו"ז'יל וג'ים"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שווד הייתה מעורבת יותר עם רושה, הם נהגו להיפגש גם עם דושאן, מה שיצר ביניהם משולש אהבה. ביוגרפיות שנכתבו על ווד בסוף המאה ה-20 קישרו בין הרומן של רושה מ-1956 ז'יל וג'ים (והגרסה הקולנועית מ-1962) למערכת היחסים שהייתה לה עמו ועם דושאן.[5] מקורות אחרים קישרו בין משולש האהבה שלהם לרומן הלא גמור של רושה ויקטור.

באוטוביוגרפיה שלה מ-1985, אני בהלם עצמי (I Shock Myself), הכחישה ווד כל קשר בין משולש האהבה שלה עם רושה ודושאן לבין דמויות הרומן ז'יל וג'ים:

רושה חי בזמנו עם אשתו דניס בפריז, וכבר סיים לכתוב את ז'יל וג'ים ... מכיוון שהסיפור עוסק בשני גברים צעירים שנהפכו לחברים קרובים של אישה שאוהבת את שניהם, אנשים תהו האם זה מבוסס על רושה, מרסל ועלי. קשה לי להגיד איזה זכרונות או מאורעות השפיעו על רושה, אבל יש לדמויות רק דמיון קטן אלינו בחיים האמיתיים!

ז'יל וג'ים נקשר בסופו של דבר למשולש האהבה בין רושה, הסופר הגרמני פרנץ האסל והלן גרונד, שהייתה נשואה להסל.[6]

הזוג ארנסברג והחוגים החברתיים שלהם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ווד הכירה את הפטרונים וולטר ולואיז ארנסברג, והם נהפכו לחברים לחיים. הם ערכו מפגשים קבועים בדירתם ב-33 ווסט רחוב 67 במנהטן בין השנים 1915–1920. אמנים, סופרים ומשוררים הוזמנו לשם וערכו דיונים אינטלקטואליים. מלבד דושאן, רושה וווד, הקבוצה כללה אמנים רבים מתנועת האוונגרד כגון אדגר וארז, צ'ארלס שילר, ג'וזף סטלה, מאן ריי ופרנסיס פיקבייה. בזכות מערכת היחסים של ווד עימם ועם יוצרים נוספים מתנועת האוונגרד של תחילת המאה ה-20, ווד זכתה לכינוי "המאמא של הדאדא".

מרסל דושאן עודד את ווד לצייר ונתן לה להשתמש בסטודיו שלו. בהמשך הקריירה היא איירה את האוטוביוגרפיה שלה "אני בהלם עצמי". היא חתמה על ציוריה המוקדמים עם שמה בצרפתית "באה" (Bea), אך לאחר שהחלה לעסוק בקדרות היא חתמה על רוב עבודותיה עם כינויה "באטו" (Beato). סדרת ציורים שלה הוצגה ב-2014 כחלק מהאוסף הקבוע של המוזיאון לאמנות בסנטה ברברה, קליפורניה

ווד נהגה לפסל בעיקר פיגורות בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, אך היא עסקה גם בצורות פיסול נוספות לאורך הקריירה שלה. אף על פי שכישוריה גדלו, ווד שמרה באופן מודע על סגנון נאיבי ואיורי שעזר לה להביע את הפרשנות שלה לגבי החיים והאהבה. הגישה שלה הדגישה את חיבתה לפולק ואמנות פרמיטיבית שנעשתה מחוץ לעולם המערבי.[7]

גביע מבריק (Luster Chalice) מאת ביאטריס ווד, האוסף הקבוע, מרכז ביאטריס ווד לאמנויות וקרן האפי ואלי (Happy Valley)

בזמן שנסעה לשמוע הרצאה של ג'. קרישנמורטי בהולנד, ווד קנתה צמד של צלחות בארוק בעלות זיגוג מבריק. היא חיפשה קנקנן תה מתאים, וכשלא מצאה אותו החליטה ליצור אחד בעצמה ונרשמה לחוג לקרמיקה בתיכון הוליווד. למרות הקריירה הארוכה שלה בתחום הקרמיקה, ווד מעולם לא יצרה בסופו של דבר את קנקן התה, אך התחביב שלה נהפך לתשוקה שהעסיקה אותה מעל לשישים שנה, בהן למדה ווד אצל קדרים מובילים כולל הזוג גרטרוד ואוטו נאצלר. בסופו של דבר, ווד פיתחה סימן הכר משלה שכלל זיגוג מבריק ומקיף שגרם למלחים מתכתיים לצאת לפני השטח של הציפוי על ידי צמצום החמצן בכבשן.[8]

אוהיי ואריכות ימים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1947 הרגישה ביאטריס ווד שהקריירה שלה כבר מבוססת דיו בשביל לבנות לעצמה בית. היא התמקמה באוהיי, קליפורניה ב-1948 כד להיות בקרבת הפילוסוף ההודי ג'. קרישנמורטי. ווד הצטרפה לחברה התאוסופית – אדייאר (Adyar) שהושפעה רבות מהפילוסופיה האמנותית שלה. היא גם חיה ולימדה בשטח בית הספר האפי ואלי (Happy Valley), שידוע היום בתור בית הספר בסאנט היל (Besant Hill).[9]

בגיל 90 נהייתה ווד לסופרת לאחר שקיבלה עידוד מחברתה והסופרת הצרפתייה אנאיס נין. ספרה הכי מוכר הוא האוטוביוגרפיה אני בהלם עצמי (1985). כשנשאלה לגבי סוד אריכות ימיה, ווד הגיבה כי "הכל בזכות שוקולד וגברים צעירים".

מורשת ופרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ב-1994, הסמית'סוניאן הכריז על ווד כ-"אמנית אמריקאית מוערכת".
  • ווד עזבה את ביתה והסטודיו שלה לטובת קרן האפי ואלי. ב-2005 הקרן שינתה את שמה ונפתחה מחדש בתור מרכז ביאטריס ווד לאמניות.

סרטים בהשראת ווד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ביאטריס ווד: המאמא של הדאדא: הסרט הדוקומנטרי יצא ב-16 מ"מ בלוס אנג'לס, קליפורניה ב-3 במרץ 1993, באותו הזמן של יום הולדתה ה-100 של ווד.
  • ווד היוותה השראה לדמותה בת ה-101 של רוז בסרט טיטאניק של ג'יימס קמרון מ-1997. לדברי קמרון, אשתו של ביל פקסטון השאילה לו את האוטוביוגרפיה של ווד אני בהלם בעצמי, וכשקמרון קרא אותה, הוא הבין כי יש קשר בין ווד לדמותה של רוז מהתסריט:

"הפרק הראשון מתאר כמעט מילה במילה את הדמות שכבר כתבתי עבור 'רוז המבוגרת'...כשפגשתי אותה [ביאטריס ווד] היא הייתה מקסימה, יצירתית והורסת מצחוק....כמובן, דמותה של רוז בסרט ייצגה רק חלק מביאטריס, בשילוב עם אלמנטים בדיוניים רבים."[10]

לפי ההספד של ווד בחדשות עמק אוהיי, שישה ימים לפני מותה היא העניקה לקמרון את פרס ביאטריס ווד לקולנוע החמישי.[11]

ביאטריס ווד כתבה יומנים במשך 85 שנים. נכון למרץ 2010, פרנסיס נאומן, היסטוריון מוביל של דאדא וחבר קרוב של האמנית, עבד על מהדורה מבוארת של יומניה.[12]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Wood, Beatrice (1985). I Shock Myself: The Autobiography of Beatrice Wood. San Francisco: Chronicle Books.
  • Clark, Garth (2001). Gilded Vessel: The Lustrous Life and Art of Beatrice Wood. Guild Publishing.
  • Wallace, Marlene (1994). Playing Chess With the Heart: Beatrice Wood at 100. San Francisco: Chronicle Books.
  • "Beatrice Wood". New Mexico Museum of Art. נבדק ב-9 בדצמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  • Cameron, James. Titanic: James Cameron's Illustrated Screenplay. New York, Harper: 1998.
  • Laskas, Jeanne Marie. "Beatrice Wood: Breaking the Mold," In We Remember: Women Born at the Turn of the Century Tell the Stories of Their Lives in Words and Pictures. New York: William Morrow and Co., 1999.7

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ביאטריס ווד בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Smith, Roberta (14 במרץ 1998). "Beatrice Wood, 105, Potter and Mama of Dada is dead". New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ Karlstrom, Paul. "Oral history interview with Beatrice Wood, 1976 August 26". נבדק ב-11 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Internet Broadway Database: Beatrice Wood Credits on Broadway
  4. ^ Bobbye, Tigerman (2013). Handbook of California Design. Cambridge, Massachusetts, London, England: The Los Angeles Country Museum of Art and The MIT Press. pp. 302–303. ISBN 0262518384.
  5. ^ Spencer Jon Helfen Fine Arts
  6. ^ Bright Lights Film Journal | Jules and Jim
  7. ^ Garth Clark, Gilded Vessel: The Lustrous Art and Life of Beatrice Wood,Guild Publishing, 2001
  8. ^ Gilded Vessel: The Lustrous Art and Life of Beatrice Wood, Garth Clark, Guild Publishing, 2001
  9. ^ Wood, Beatrice (1985). I Shock Myself: The Autobiography of Beatrice Wood. San Francisco: Chronicle Books.
  10. ^ Titanic: James Cameron's Illustrated Screenplay, overleaf for page 7, Harper, 1998
  11. ^ [1], LA Weekly
  12. ^ “Unearthing Lost Treasures in California”, New York Times, 13 March 2010