בידוד חברתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ילד פליט בגרמניה, 1993

בידוד חברתי הוא מצב של חוסר קשר מוחלט או כמעט מוחלט בין האדם לחברה הנובע מגורמים חברתיים, פסיכולוגיים ופיזיים שונים. בידוד חברתי יכול להוות בעיה עבור אנשים בכל גיל, אף על פי שהסימפטומים נוטים להשתנות בין כל קבוצת גיל.[1]

כל סוגי הבידוד החברתי יכולים לכלול שהייה בבית במשך פרקי זמן ארוכים, ללא תקשורת עם בני משפחה, מכרים או החברים, או הימנעות מכוונת מכל קשר עם בני אדם אחרים על אף שיש הזדמנות לכך.

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בידוד חברתי אמיתי לאורך שנים או עשורים יכול להיות מצב כרוני אשר משפיע באופן ניכר על האדם. בידוד חברתי עלול להוביל לתחושות של בדידות, פחד מאנשים, או להערכה עצמית שלילית. מחסור עקבי במפגשים עם אנשים עלול לבסוף לגרום גם לסכסוכים עם מעט הידידים שהיו לאדם. אדם אשר נמצא בבידוד חברתי עלול לאורך זמן לגרום בעיות לבני משפחתו/ה.

במקרים של בידוד חברתי כתוצאה משינוי במצבי הרוח, האדם עשוי לבחור להיות בבידוד חברתי במהלך תקופה של דיכאון עמוק, ולבחור לסיים את תקופת הבידוד החברתי כאשר מצב הרוח משתפר. אנשים מסוימים עשויים לנסות להצדיק את הבידוד החברתי כדבר מהנה או נוח. לעיתים עשויה להיות להם הבנה פנימית שהבידוד החברתי משפיע עליהם בצורה שלילית ועשוי להיות הגורם להרגשה של חרדה מוגברת. מערכות יחסים יכולות להיות קשות למדיי עבור אנשים שנמצאים בבידוד חברתי, מכיוון שהאדם שנמצא בבידוד חברתי יבחר ליצור קשר עם אחרים רק כאשר הוא/היא במצב רוח טוב, ויבחר להתרחק מהזולת כאשר הוא/היא מרגיש לא טוב ו/או מדוכא/ת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Khullar, Bhruv (22 בדצמבר 2016). "How Social Isolation Is Killing Us". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-26 בינואר 2017. 
Social sciences.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא סוציולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.