ביטול הסולטנות העות'מאנית

מהמט השישי יוצא מהדלת האחורית של ארמון דולמאבהצ'ה.

האספה הלאומית הגדולה של טורקיה ביטלה את המונרכיה ב־1 בנובמבר 1922 וסיימה את קיומה של האימפריה העות'מאנית, שהתקיימה מאז 1299. ב־11 בנובמבר 1922, בוועידת לוזאן (1922–1923), הוכרה ריבונותה של האספה הלאומית הגדולה, בראשה ממשלת אנגורה (אנקרה) על שטח טורקיה. הסולטן האחרון, מהמט השישי, עזב את הבירה העות'מאנית קונסטנטינופול (איסטנבול) ב־17 בנובמבר 1922 על סיפון אה"מ מלאיה. המצב המשפטי עוגן בחתימת אמנת לוזאן ב־24 ביולי 1923 ובהכרזת רפובליקת טורקיה ב־29 באוקטובר 1923. במרץ 1924 בוטלה הח'ליפות, ובכך נעלם שריד השלטון המלוכני האחרון.

רקע

ערך מורחב – היסטוריה של האימפריה העות'מאנית

כניסת האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה לצד מעצמות המרכז הייתה ב־11 בנובמבר 1914. הזירה המזרח תיכונית במלחמת העולם הראשונה הסתיימה עם חתימת הפסקת האש של מודרוס ב־30 באוקטובר 1918. כיבוש איסטנבול בידי הבריטים, הצרפתים והאיטלקים התרחש ב־13 בנובמבר 1918.

חלוקת האימפריה העות'מאנית החלה עם ברית לונדון (1915)^[1] ונמשכה בשורה של הסכמים, ברובם חד־צדדיים בין בעלות הברית. לאחר הנהגת משטר צבאי בליל 15 במרץ 1920 החלו הבריטים לתפוס מבני שלטון מרכזיים ולעצור לאומנים. ב־18 במרץ 1920 התכנס הפרלמנט העות'מאני ושיגר מחאה לבעלות הברית נגד מעצרם של חמישה מציריו; זו הייתה ישיבתו האחרונה וסימנה את קץ המערכת הפוליטית העות'מאנית. ב־11 באפריל 1920 פיזר הסולטן מהמד השישי את האספה הכללית של האימפריה העות'מאנית. ממשלת איסטנבול והבירוקרטיה נותרו פעילות ללא פרלמנט, כשהסולטן מקבל את ההכרעות.^[2]

הסכם סוור (10 באוגוסט 1920) גיבש את החלוקה. בתקופה זו כ־150 אנשי ציבור הוגלו למלטה. התנועה הלאומית הטורקית, בהנהגת מוסטפא כמאל אטאטורק, הקימה את האספה הלאומית הגדולה באנקרה ב־23 באפריל 1920.

האספה הלאומית הגדולה ניהלה את מלחמת העצמאות של טורקיה כנגד ממשלת איסטנבול המלוכנית.^[3] הסולטן מהמד השישי נשא גם את תואר הח'ליף. ממשלת איסטנבול, ללא פרלמנט, הקימה את קובאי-יי אינזיבטייה, "צבא הח'ליפות", להילחם בקובאי-יי מילייה של האספה.

עימותים פרצו בבולו, דוזג'ה, הנדק ואדאפזרי, לצד מרידות נוספות. צבא הח'ליפות נטה לתמוך בח'ליפות (ומכאן שמו) וחומש בידי הבריטים. יעדו האסטרטגי, כמו גם יעד הבריטים, היה למנוע מהכוחות הלאומיים להתקדם אל מצרי הבוספורוס. צבא הח'ליפות הובס בידי ה־Kuva-yi Milliye. אף שה־Kuva-yi Milliye נחשבים לשלב הראשון של ההתנגדות לשחרור טורקיה, הלוחמה הבלתי־סדירה ננטשה בהמשך; עוד לפני העימות עם יוון הפכו הכוחות הללו לגרעין צבא מאורגן, שהפך לכוחות המזוינים של טורקיה עם הכרזת הרפובליקה.

קץ האימפריה העות'מאנית

הריבונות העות'מאנית התגלמה בשושלת עות'מאן הראשון, מייסד האימפריה, ששלטה ברצף משנת 1299. הסולטאן החזיק בסמכות העליונה, ראש מדינה וראש ממשלה כאחד, והמערכת שנקבעה בחוקת 1876 העות'מאנית ובידי הווזירים גדולים פעלה כל עוד רצה בכך הסולטאן.

בעלות הברית הזמינו את ממשלות קונסטנטינופול ואנקרה לוועידת לוזאן, אך מוסטפא כמאל אטאטורק עמד על כך שרק ממשלת אנקרה תיוצג.^[3] ב־1 בנובמבר 1922 קבעה האספה הלאומית שהממשלה בקונסטנטינופול אינה עוד הנציג החוקי, ושקונסטנטינופול חדלה להיות בירת האומה מאז כיבושה בידי בעלות הברית; עוד הוחלט על ביטול הסולטנות.^[4] ביטול הסולטנות סיים את האימפריה העות'מאנית. לאחר ההחלטה ביקש מהמד השישי מקלט על סיפון אוניית המלחמה הבריטית אה"מ מלאיה (17 בנובמבר).^[5] שרידי ממשלתו הכירו במציאות החדשה. לא פורסם מסמך רשמי של כניעה מטעם הממשלה העות'מאנית או הסולטאן והמערכת התפוגגה למעשה. ב־11 בנובמבר 1922 הכירה ועידת לוזאן בריבונות האספה הלאומית הגדולה של טורקיה במקום האימפריה העות'מאנית; הסולטן האחרון, מהמט השישי, עזב את קונסטנטינופול ב־17 בנובמבר 1922.

לוועידת לוזאן הוגשה רשימה של 600 איש שיוכרזו פרסונות בלתי רצויות (personae non gratae), רשימת נכבדי האימפריה, במטרה להדיר את שכבת השלטון הישנה. במסגרת המשא ומתן בלוזאן צומצם המספר ל־150, וההסכם נחתם ב־24 ביולי 1923.

שושלת עות'מאן נשאה גם את הח'ליפות העות'מאנית מאז המאה ה־16, מימי סלים הראשון. ראש השושלת נשא בתואר ח'ליף, מנהיג כל המוסלמים, וכאשר בן דודו של מהמד, אבדילמג'יט השני, קיבל את התואר, נותרה השושלת כממשיכה הדתית־פוליטית במרחב שלאחר האימפריה. ב־1916 ערער מנהיג המרד הערבי, חוסיין בן עלי, על מהמט החמישי, אך ממלכתו הובסה וסופחה בידי אבן סעוד ב־1925.

במהלך ירידת קרנה של האימפריה העות'מאנית ומודרניזציה (1828–1908) יצאו מתחומיה יוונים, בולגרים וסרבים; במהלך תבוסת האימפריה העות'מאנית והתפרקותה (1908–1922) עזבו או נספו אלבנים וארמנים (התנועה הארמנית לשחרור לאומי והרפובליקה הראשונה של ארמניה). עד 1922 היו רוב תושבי טורקיה מוסלמים בני לאום טורקי או כורדי. האספה הלאומית הגדולה הכריזה על רפובליקת טורקיה ב־29 באוקטובר 1923.

חברי השושלת העות'מאנית שעדיין שהו בטורקיה לאחר ההכרזה הוגלו בהתאם לחוק. רשימת גירוש הוכנה והופעלה בידי רפובליקת טורקיה^[א] ב־23 באפריל 1924 (עודכנה ב־1 ביוני 1924), וכללה 120 מבני השושלת המודחים.^[6]

לקריאה נוספת

Finkel, Caroline (2007). Osman's Dream: The History of the Ottoman Empire. Basic Books.

ביאורים

^ In March 1924, six months after the foundation, the vote came to assembly with the abolition of the caliphate.^[6]

הערות שוליים

^ D. K. Fieldhouse (2008), War and Partition of Ottoman Empire, 1914–1922 – Oxford Scholarship (באנגלית), Oxford Scholarship Online, doi:10.1093/acprof:oso/9780199540839.003.0002, ISBN 978-0-19-954083-9
^ Mehmed VI | Reign of Abdülmecid, Last Caliph & Exile | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
^ ¹ ² Turkish War of Independence | All About Turkey, www.allaboutturkey.com
^ Finkel 2007, p. 545
^ Who's Who – Sultan Mehmed VI. First World War.com (22 August 2009). Retrieved on 2013-08-12.
^ ¹ ² Finkel 2007, p. 546

[7] In March 1924, six months after the foundation, the vote came to assembly with the abolition of the caliphate.^[6]

[1] D. K. Fieldhouse (2008), War and Partition of Ottoman Empire, 1914–1922 – Oxford Scholarship (באנגלית), Oxford Scholarship Online, doi:10.1093/acprof:oso/9780199540839.003.0002, ISBN 978-0-19-954083-9

[2] Mehmed VI | Reign of Abdülmecid, Last Caliph & Exile | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)

[AAT2-3] ¹ ² Turkish War of Independence | All About Turkey, www.allaboutturkey.com

[4] Finkel 2007, p. 545

[5] Who's Who – Sultan Mehmed VI. First World War.com (22 August 2009). Retrieved on 2013-08-12.

[Finkel_546-6] ¹ ² Finkel 2007, p. 546

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[א]

[6]