ביילרביי
ביילרביי (כלומר "מפקד המפקדים" או "אדון האדונים", לעיתים מתורגם כמושל כללי) הייתה דרגה בכירה בעולם האסלאמי המערבי בסוף ימי הביניים ובתחילת העת החדשה המוקדמת, החל מסולטנות רום ועד השושלת האילח'אנית, דרך האימפריה הספווית ועד האימפריה העות'מאנית. בתחילה ייצג התואר מפקד עליון, אך עם הזמן הפך לתואר של מושלים בכירים של מחוזות. בשימוש העות'מאני, שבו התואר שרד זמן רב ביותר, הוא ציין את המושלים הכלליים של כמה מהמחוזות הגדולים והחשובים ביותר, אם כי במאות המאוחרות יותר ערכו ירד והפך לתואר כבוד בלבד. התואר הוא במקורו מן השפות טורקיות, ומקבילותיו בערבית היו אמיר אל-אומרא, ובפרסית, מיר-י מיראן.
שימוש מוקדם
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור התואר הוא בשושלת הסלג'וקית, ובסולטנות רום שם שימש בתחילה כחלופה לתואר הערבי מלכּ אל-אומרא ("ראש המפקדים"), שייעד את מפקד הצבא העליון.[1] בקרב המונגולים האילח'אנים, התואר שימש לייעוד הראשי של אמיר אל-אולוס ("אמיר המדינה") - המכונה גם בתואר הטורקי אולוסבגי ובתואר הערבי אמיר אל-אומרא - ובאורדת הזהב הוא ניתן לכל מי שהחזיק בדרגת אמיר אל-אולוס.[1][2] הממלוכים עשו בו שימוש אפשרי כתואר חלופי לאטבק אל-אסאכר, מפקד הצבא העליון.[1]
השימוש עות'מאני
[עריכת קוד מקור | עריכה].png)
העות'מאנים השתמשו בתואר ביילרביי מסוף המאה ה-14 ועד אמצע המאה ה-19, עם משמעויות שונות ורמות חשיבות משתנות.[1] המדינה העות'מאנית המוקדמת המשיכה להשתמש במונח ביילרביי במשמעות של מפקד עליון, תפקיד שניתן לנסיכים מהשושלת העות'מאנית: תחת מייסד האימפריה, עות'מאן הראשון (שלט 1299–1326), בנו אורהן החזיק בתפקיד, ובמהלך שלטונו של אורהן (1324–1362), אחיו עלאאדין פאשא ובנו של אורהן, סוליימאן פאשא.[3][4]
הצעד הראשון לעבר הפיכת התפקיד לתואר מושל התרחש כאשר מוראט הראשון העניק את התואר ללאלא שאהין פאשא כפרס על כיבוש אדריאנופול (אנ') (בימינו אדירנה) בשנות ה-60 של המאה ה-14. בנוסף, לאלא שאהין קיבל סמכות צבאית על השטחים העות'מאניים באירופה (רומליה).[1][4] בכך הפך הביילרביי למעשה לנציב של השטחים האירופיים, שכן הסולטאנים עדיין התגוררו באנטוליה, ומפני שמיצרי הבוספורוס והדרדנלים, שחיברו בין שני חלקי המדינה העות'מאנית, לא היו בשליטה עות'מאנית מלאה עד כיבוש קונסטנטינופול ב-1453.[4]
לאלא שאהין מת לאחר 1388. בין השנים 1385–1387 ירש אותו בסמכות המפקד העליון ברומליה צ'נדרלי קארה חליל חיירדין פאשא. ב-1393 מינה הסולטאן באיזיט הראשון את קארה טימורטאש כביילרביי ונציב באנטוליה, כאשר ביאזיד עצמו חצה לאירופה כדי לנהל מערכה נגד מירצ'ה הזקן.[1][4] תהליך זה סימן את לידתם של שני הביילרבייליקים הראשונים והחשובים ביותר: אלה של רומליה ואנטוליה, כאשר הביילרבייליק השלישי, זה של רום(אנ'), הוקם זמן קצר לאחר מכן.[4]
הביילרביי היה אחראי על מחוז - שנקרא ביילרבייליק או באופן כללי וילאייט, "מחוז", ואחרי 1591 נעשה שימוש במונח איילט, וביילרבייליק התייחס למשרת הביילרביי.[5] הביילרבייליקים הטריטוריאליים חולקו לסנג'קים או ליווא תחת סנג'קבייים.[1][3] עם ההתרחבות המתמשכת של האימפריה העות'מאנית במאות ה-15 וה-16, הוקמו מחוזות חדשים, ומספר הביילרבאיים עלה לשיא של 44 בסוף המאה ה-16.[1][6] רשימה של איילטים משנת 1609 מציינת 32 בסך הכל: 23 מהם היו איילטים רגילים שבהם הופצו ההכנסות בין מחזיקי הפיאודלים הצבאיים, ואילו השאר (בצפון אפריקה ובהמזרח התיכון) היו תחת מערכת הסליאנה, כלומר הכנסותיהם נשלחו לאוצר הקיסרי, והפקידים והחיילים קיבלו משכורות ממנו.[7] גודלם של מחוזות חדשים אלה השתנה מאוד: חלקם כללו עד עשרים סנג'קים, ואחרים רק שניים, כולל מקום מושבו של הביילרביי עצמו (או פאשא-סנג'ק).[6] בין הביילרביים עצמם, הייתה סדר עדיפויות שנקבע על פי תאריך הכיבוש או הקמת המחוזות שלהם. עם זאת, הביילרביי של רומליה שמר על מעמדו הבכיר, כשהוא מדורג ראשון בין המושלים הכלליים האחרים, וזכה למושב במועצה הקיסרית (דיוואן) לאחר 1536. בנוסף, התפקיד נוהל לעיתים על ידי השר הראשי של הסולטאן, הוזיר הגדול עצמו.[1][4]
במחוזו, הביילרביי פעל כנציב וירטואלי של הסולטאן: היו לו סמכויות מלאות בענייני מלחמה, משפט ומנהל, למעט ככל שהוגבלו על ידי סמכויות של פקידים אחרים שמונו על ידי הממשל המרכזי, בעיקר מזכירי האוצר השונים תחת המל דפטרדארי, והקאדי, שהיה יכול לערער ישירות לממשל הקיסרי. בנוסף, כבדיקה נוספת על כוחם, יחידות היניצ'רים שהוצבו בערים במחוז היו מחוץ לסמכותו, והביילרביים אף נאסר עליהם להיכנס למבצרים שבהם הוצבו היניצ'רים.[8][7] לביילרביי היה גם בית דין ומועצת ממשל משלו (דיוואן) והוא יכול היה להעניק פיאודים (טימארים וזיאמטים) בחופשיות ללא אישור מוקדם של הסולטאן, אם כי זכות זו הוגבלה לאחר 1530, כאשר סמכות הביילרביי הוגבלה לתימארים קטנים בלבד.[1] בהשתקפות למקור הצבאי של התפקיד, האחריות העיקרית של הביילרביים והסנג'קביים שלהם הייתה תחזוקת פרשי הסיפאהי, שהורכבו ממחזיקי הפיאודלים הצבאיים, אותם הם הובילו באופן אישי במערכות.[1][9]
החל משלטונו של מהמט השני ואילך, התואר ביילרביי הפך גם לדרגת חצר כבוד, שהגיעה לאחר הווזירים; הן הווזירים והן הביילרביים כונו פאשא, כאשר הווזירים נשאו שלושה טוגים והביילרביים שניים.[1] מהמאה ה-16 ואילך, ווזירים יכלו להתמנות כביילרביים מחוזיים, תוך שהם נהנים מקדימות וסמכות על פני הביילרביים הרגילים של המחוזות השכנים.[1] לקראת סוף המאה ה-17, התואר 'ביילרביי של רומליה' ('רומלי ביילרבייסי) החל להינתן גם כדרגת כבוד, לצד המחזיק בפועל בתפקיד המחוזי, אפילו לפקידים שלא היו קשורים למנהל המחוזי, כגון הגזבר הראשי (דפטרדאר).[1][6]
החל מהמאה ה-18, התואר בעל המקור הערבי ולי החל לשמש יותר ויותר עבור מושלים כלליים של מחוזות על חשבון ביילרביי, למעט שני הביילרביים המקוריים של רומליה ואנטוליה; התואר הערבי אמיר אל-אומרא, והתואר הפרסי מיר-י מיראן או מירמיראן, ששימשו כמקבילות לביילרביי, הפכו כעת להתייחסות לתואר הכבוד בלבד, שהלך והתערער בערכו. התהליך הגיע לשיאו עם רפורמת הווילאייט ב-1864, ולאחריה וואלי הפך לייעוד הרשמי היחיד עבור מושל כללי של מחוז, בעוד התואר ביילרביי שרד רק בדרגת הכבוד של רומלי ביילרבייסי, שהמשיך לשמש לצד מקבילותיו הפרסו-ערביות.[1]
.
השימוש הספווי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשושלת הספווית של איראן, התואר (בגלרבגי) שימש החל משנת 1543/44 לערך עבור מושלים (שכונו באופן כללי חאכם) של המחוזות החשובים יותר. לפיכך, התואר שימש עבור מושלי הראת, אזרבייג'ן, גנג'ה, קרבאך, שירוואן, פארס, עיראק, ואסטאראבאד.[10] הספווים השתמשו גם בתואר וואלי עבור מחוזות חשובים אף יותר מאלה של הבגלרבגי. לקראת סוף התקופה הספווית, התואר בגלרבגי הוצל על ידי התואר וואלי, בעיקר עבור הוואלים של השאה באזורי גאורגיה.[2][11]
בגלרבגיהיה תואר שניתן בדרך כלל למושלים של מחוזות בעלי חשיבות גבוהה באיראן הספווית.[2][12]
התואר הוא ממוצא טורקי, ומשמעותו "בג של בגים" (מפקד המפקדים).[2] תחת הספווים, הוא התייחס למושל כללי.[13]
התואר מופיע לראשונה בין השנים 1544 - 1543, כאשר השליט הספווי תהמאספ הראשון הוציא צו שהתייחס למושל הראת כבגלרבגי.[2] התואר נוצר כדי להבחין בין מושלים חשובים יותר לבין פחות חשובים.[14] כתוצאה מכך, החל משנות ה-40 של המאה ה-16, מושל כללי (בגלרבגי), מושל בכיר (חאכם-חאן), ומושל זוטר (חאכם-סולטאן) היו בין התארים שניתנו לאמיר ששלט על מחוז או מנהל קטן יותר.[13][13]
בגלרבגים אחרים מופיעים ברשומות, כגון הבגלרבגי של אסטאראבאד ב-1548, והבגלרבגי של כרמאן ב-1565. על פי וילם פלור: "עובדה זו, והעובדה שהבגלרבגים היו גם אמיר אל-אומרא של תחום שיפוטם, סותרת את הדעה שהמונח בגלרבגי היה פשוט תרגום טורקי של התואר אמיר אל-אומרא." התואר בגלרבגי הוחל רק על מושלים של מנהלות גדולות במחצית השנייה של המאה ה-16. התואר הפך נפוץ יותר בחלק האחרון של המאה ה-17, אפילו עבור מנהלות פחות חשובות. מספר חאנים וסולטאנים היו כפופים לבגלרבגי.[13]
הבגלרבגים החזיקו בפיקוד מלא על החיילים והחאנים תחת פיקודם. על פי הדסתור אל-מולוכ מתחילת המאה ה-18, בגלרבגי היה בכיר לחאן בדרגה, והסולטאנים היו כפופים לחאן. הבגלרבגי, שהיה גם אמיר, כונה גם אמיר אל-אומרא של המחוז שעליו פיקח.
הראת וכרמאן, שהיו בין המחוזות הראשונים שנוהלו על ידי בגלרבגי, אינם כלולים ברשימה. זאת משום שלא כל המנהלות הללו המשיכו להיות מנוהלות על ידי בגלרבגי לאחר שנות ה-30 של המאה ה-17. לאחר הסכם זוהאב ב-1639, הספווים איבדו את בגדאד להאימפריה העות'מאנית. בין 1632 ל-1722, וזיר פיקח על ניהול פארס.[15]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 Ménage 1960, pp. 1159–1160.
- ^ 1 2 3 4 5 Jackson 1989, p. 84.
- ^ 1 2 Birken 1976, pp. 8–9.
- ^ 1 2 3 4 5 6 İnalcık 1965, p. 722.
- ^ İnalcık 1965, pp. 721–722, 723.
- ^ 1 2 3 Birken 1976, p. 9.
- ^ 1 2 İnalcık 1965, p. 723.
- ^ Birken 1976, pp. 10–11.
- ^ İnalcık 1965, pp. 722, 723.
- ^ Rustamkhanli, Sabir (באפריל 2013). My Road of Life. AuthorHouse. ISBN 9781481791823. נבדק ב-29 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "GEORGIA vii. Georgians in the Safavid Administration". נבדק ב-29 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Floor 2001, pp. 95–96.
- ^ 1 2 3 4 Floor 2001, p. 96.
- ^ Floor 2001, p. 95.
- ^ Floor 2001, p. 97.
