ביל רובינסון
 | |
| רובינסון ב-1934. צילם קארל ואן וכטן. | |
| לידה |
25 במאי 1878 ריצ'מונד, וירג'יניה, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
25 בנובמבר 1949 (בגיל 71) הארלם, ניו יורק |
| מקום קבורה |
בית הקברות אברגרינס  |
| שם לידה |
Luther Robinson |
| סוגה מועדפת | סטפס, ברודוויי, קולנוע |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1900–1943 (כ־43 שנים) |
| מקום לימודים |
Elizabeth Forward High School |
| בן או בת זוג |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ביל "בוג'נגלס" רובינסון (באנגלית: Bill "Bojangles" Robinson; 25 במאי 1878 – 25 בנובמבר 1949) היה רקדן ושחקן אפרו-אמריקאי, נחשב לאבי הסטפס. הוא היה הבדרן השחור המרוויח ביותר במחציתה הראשונה של המאה ה-20, והקריירה הארוכה שלו היא סוג של מראה לשינויים בעולם התרבות האמריקאי, ושל האפרו-אמריקאים בפרט, במהלך אותה תקופה. הוא החל את דרכו בתקופת מופעי מינסטרל ווודוויל, ועבר משם להופעת בברודוויי, רדיו, הוצאת תקליטים, והגיע אף להופעות בסרטים הוליוודיים ובטלוויזיה. בקרב מבקרי ריקוד סטפס, הוא נחשב לרקדן מן המדרגה הראשונה. בקריירה הקולנועית שלו, הוא היה ידוע בעיקר עבור שיתוף הפעולה עם שירלי טמפל בסרטיה בשנות ה-30.
רובינסון השתמש בפופולריות שלו כדי להילחם בגזענות, ולא רק בעולם הבידור. בין יתר הישגיו:
- הוא היה בין המופיעים הראשונים להופיע בוודוויל או במופעי מינסטרל ללא בלאקפייס.
- הוא היה אחד השחורים הראשונים שהופיע במופע סולו, בניגוד לכלל המקובל אז ששחורים יכולים להופיע רק עם השתתפות לבנים (חוק שני-הצבעים).
- הוא כיכב במחזמר ברודוויי האפרו-אמריקאי הראשון, השַׁחֲרוּרים של 1928.
- הוא היה השחור הראשון שכיכב בהפקת ברודוויי מעורבת.
מאוחר יותר, הוא גם ספג ביקורת על שיתוף פעולה עם ייצוג סטריאוטיפי של שחורים, ואף נקרא "דוד תום" (שחור אשר מקבל בברכה את מעמדו הנחות מהאדם הלבן, ומשתף עמו פעולה). רובינסון נעלב קשות מהאשמות אלו, מכיוון שכל חייו הוא נלחם למיגור אפליה וגזענות. בין פועליו:
- הוא שכנע את משטרת דאלאס לגייס שוטרים שחורים לראשונה.
- הוא פעל מול הנשיא רוזוולט לשיפור תנאיהם של חיילים שחורים במלחמת העולם השנייה.
- קיים את האירוע הציבורי המעורב הראשון בעיר מיאמי.
למרות שהוא הרוויח יותר מעמיתיו השחורים של התקופה, רובינסון מת חסר כל ב-1949, וחברו אד סאליבן שילם על לווייתו. אמנים רבים זוכרים את רובינסון בתור חונך ומודל לחיקוי, ביניהם סמי דייוויס ג'וניור, לינה הורן, פרד אסטר, אן מילר והאחים ניקולאס. הוא גם תמך בספורטאי האולימפי, ג'סי אוונס. גרגורי היינס כיכב בסרט ביוגרפי על חייו, וזכה עבורו בפרס השחקן הטוב של ה-NAACP. ב-1989, הקונגרס האמריקאי קבע את יום הולדתו, ה-25 במאי, כיום הסטפס הלאומי.
ביוגרפיה וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובינסון נולד באירלנד, וירג'יניה, למקסוול - שעבד כמכונאי, ולמריה - זמרת מקהלה. שני הוריו מתו כשהיה בן שבע, ומאז גידלה אותו סבתו. לא ידועים פרטים רבים על ילדותו וחייו המוקדמים, למעט סיפורים שהיה רובינסון עצמו מספר, למשל שנולד בשם "לותר" ואילו אחיו הקטן היה "ביל", ושהוא הציע שהם יתחלפו בשמות, ובסוף אחיו הסכים, וכך נהיה ל"ביל", בעוד אחיו בחר בסוף בשם "פרסי".
את הכינוי "בוג'נגלס" הוא קיבל בעת ילדותו בריצ'מונד. השם נקשר לסגנון ריקוד סטפס שהומצא על ידי שחורים בדרום ארצות הברית, והמקור של השם הוא בעגה השחורה של הדרום, בה "ג'נגלר" (Jangler) הוא מישהו שמרבה להתווכח או באופן כללי, "לעשות צרות", ואכן למרות חביבותו הרבה היה רובינסון גם ידוע כמי שיכול להתלקח בקלות. הוא גם היה ידוע כמהמר כבד. לעומת זאת, הקהלים הלבנים הבינו את הכינוי "בוג'נגלס" כשם לשחור חסר דאגות.[1] הניגוד הזה שיקף הרבה אספקטים של הקריירה שלו, בה לבנים ראו בו בדרן חביב, ואילו שחורים ראו בו פורץ דרך ושובר מוסכמות.[2]
תחילת קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגיל חמש החל רובינסון לרקוד ברחובות ובפארקים, ולאסוף את המטבעות שהיו משליכים לעברו עוברים ושבים. אמרגן הופעות ראה אותו רוקד סמוך לתיאטרון בריצ'מונד, והציע לו תפקיד "פיק" במופע מינסטרל. במופעים האלו הופיעו שחקנים ומוזיקאים לבנים עם פניהם צבועים לשחור (בלאקפייס), ואילו ילדים שחורים וחמודים שנקראו "פיקניניז" (pickaninnies - שם גנאי לילדים ממוצא אפריקאי) היו רוקדים, שרים או מספרים בדיחות בקצה הבמה.
ב-1890, בגיל 12, רובינסון ברח לוושינגטון די. סי., שם התפרנס מעבודות מזדמנות, כולל תקופה קצרה כרוכב במרוצי סוסים. הוא פגש את אל ג'ולסון, והחל להופיע איתו, כאשר ג'ולסון שר ורובינסון רקד, עבור פרוטות ברחוב, או כדי למכור עיתונים. ב-1891 הצטרף למופע נודד שנקרא "הדרום לפני המלחמה", שוב בתפקיד פיקניני, למרות שכבר היה נער מתבגר. הוא נשאר במופע למשך שנה, עד שכבר לא יכל לשחק תפקיד של ילד.
ב-1898 הוא התגייס לצבא, בדיוק כשהחלה מלחמת ארצות הברית–ספרד. הוא נורה ונפצע בידי קצין שניקה את נשקו סמוך אליו.[3]
וודוויל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1900 זכה רובינסון במדליית זהב בתחרות ריקודי קאנטרי בברוקלין, ניו יורק, והביס את מי שנחשב לרקדן הטוב של דורו, הארי סווינטון. הפרסום שבא בעקבות זכייתו עזר לו למצוא תפקידים במגוון מופעים נודדים, לפעמים כחלק מלהקה, אך בדרך כלל כחלד מצמד מופיעים. רובינסון לא תמיד הופיע כרקדן, אלא גם היה זמר וקומיקאי.[2]
ב-1905 הצטרף למופע וודוויל שצבר הצלחה, ולבסוף גם נשא את שמו כחלק מהצמד המככב - קופר ורובינסון. המופע היה אחד מרק שישה מופעים של בדרנים שחורים בסבב המופעים המרכזי, אשם קהלם היה קהל לבן. המופע של קופר ורובינסון היה בעיקרו מופע קומי, עם מספר קטעי ריקודים של רובינסון. רובינסון הרוויח אז $100 לשבוע, דבר ששיפר באופן משמעותי את מצבו הכלכלי.
ב-1912, לאחר שנים של פופולריות וצמיחה, התפרק הצמד. מופיעה בשם ריי סמואלס שכנעה את רובינסון לפגוש את האמרגן שלה, מרטי פורקינס. תחת הדרכתו, רובינסון פיתח את מגוון כישוריו, והחל להופיע בהופעות סולו, ובכך גם להגדיל את הכנסותיו, שהגיעו לפרקים גם עד $3500 לשבוע. חלק מהאסטרטגיה של פורקין הייתה להמציא לרובינסון עבר עשיר כסולן, ובכך סייע לו להפוך לאחד המופיעים השחורים הראשונים בוודוויל ולעבור על כלל שני-הצבעים, לפיו שחורים יכלו להופיע על במה רק כליווי למופיעים לבנים.[1]
כשארצות הברית הצטרפה לשורות מלחמת העולם הראשונה, משרד המלחמה האמריקאי פתח מגוון תיאטראות בבסיסי אימונים, שם רובינסון התנדב להופיע בפני אלפי חיילים, ביחידות שחורות ולבנות. הוא קיבל עבור כך צל"ש ממשרד המלחמה.
במשך שנות ה-20, רובינסון המשיך להופיע במופע יחיד, בסבבי הופעות ברחבי ארצות הברית. המופע שלו היה כה מבוקש, שהיו לו הזמנות לבין 50-52 שבועות בשנה, לעיתים קרובות עם מספר הופעות בערב. בהיותו אוהד בייסבול מושבע, הוא לקח חופש מהמופע רק כדי לצפות בוורלד סיריס (אליפות ליגת הבייסבול המקצועית).[3]
ברודוויי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1928 העלה מפיק לבן, לו לסלי, מופע ברודוויי מוזיקלי בשם השחרורים של 1928, בו כל המופיעים היו שחורים, ושהיה מיועד לקהלים לבנים. במופע כיכבו אדלייד הול ורובינסון, ולצידם איידה וורד, טים מור, וכוכבים שחורים אחרים של התקופה. המופע היה הצלחה מסחררת, ובמיוחד הדואט ששרו ורקדו יחד הול ורובינסון. בעקבות הצלחה זו, נהיה רובינסון סוג של שגריר מהודר של עולם הבידור השחור לעולם הלבן. בינתיים, שיתוף הפעולה של הול ורובינסון, המשיך, והשניים הופיעו באולמות ומופעים נחשבים וב-1930 כיכבו במופע ברודוויי נוסף בשם "חבר'ה חומים" (Brown Buddies), אשר המשיך מברודוויי למסע הופעות ארצי.[4]
ב-1939 החל רובינסון להופיע באופרטת הג'אז The Hot Mikado, עיבוד שחור לאופרטה המוכרת של גילברט וסאליבן, כאשר הוא מגלם את תפקיד הקיסר. כששר את "מטרתי הנשגבה" (My Object All Sublime), הקהל עצר את ההופעה וקרא לו חזרה לשמונה הדרנים. לאחר מכן, עבר המופע לתערוכה העולמית של ניו יורק (1939), והפך לאחד הלהיטים הגדולים של התערוכה. ה-25 באוגוסט 1939 הוכתר כ"יום ביל רובינסון".
מופע הברודוויי הבא שלו, All in Fun (1940), הורכב מקאסט שכולו לבן. למרות השתתפותם של כוכבי ברודוויי מוכרים כמו אימוג'ן קוקה, הביקורות היו שליליות, והמפיקים והשחקנים הראשיים, פיל בייקר ולאונרד סילמן, שניהם לבנים, פרשו מן ההפקה. ביל רובינסון נהיה הכוכב הראשי, הפעם הראשונה ששחור כיכב בהפקה שכולה לבנה. המבקרים התלהבו מרובינסון מאוד, אך לא מהמופע כולו, והוא בוטל לאחר ארבע הופעות.[3]
קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-30, ירדה הפופולריות של מופעי בידור שחורים, אך רובינסון נשאר מבוקש על ידי קהלים לבנים בסרטי קולנוע, והוא הופיע בלפחות 14 סרטים מאולפנים גדולים כמו RKO, 20th Century Fox, וסרטי פרמאונט. לרוב הסרטים היו עלילות שסבבו מוזיקה, ורובינסון גילם בהם טיפוסים נוסטלגיים.
סרטים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרטו הראשון היה סרט מוזיקלי בשם Dixiana, ב-1930. הסרט הופק באולפני RKO, תאגיד שנוסד משילוב של חברות הפקות של הופעות מינסטרל ווודוויל, ועבורם רובינסון הופיע שנים רבות. בסרט, ניתנה לרובינסון סצנת יחיד בה שר ורקד. הסיבה לסצנה הנפרדת הזו הייתה כדי שבתי קולנוע בדרום יוכלו לחתוך בעריכה סצנות של שחורים. ב-1932, רובינסון קיבל את התפקיד הראשי בסרט Harlem is Heaven, שנחשב לסרט הראשון שלוהק כולו בשחקנים שחורים, למרות שבפועל, בתקופת הסרטים האילמים היו סרטים של שחורים בלבד. הסרט הופק בניו יורק, ונכשל מבחינה כלכלית, כך שרובינסון החליט להתמקד רק בסרטי הוליווד.
שיתוף פעולה עם שירלי טמפל[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובינסון הוזמן לככב לצידה של שירלי טמפל בסרט הקולונלית הקטנה, ובאותו זמן ללמד אותה לרקוד סטפס. בין השניים נוצר חיבור מיידי, כפי שתיארה זאת טמפל:
”רובינסון התהלך לפנינו, אך כשראה שאני רצה כדי להדביק אותו, היא קיצר צעדיו כדי להתאים עצמו אלי. אני ניסיתי לאחוז בידו, אך הוא לא הביט מטה, וכנראה לא שם לב. פאני הסבה את תשומת ליבו למעשיי, ואז הוא נעצר, התכופף אלי, בעיניים פעורות ושיניים בוהקות בחיוכו הרחב, ולקח את ידי בידו, וידו הרגישה לי גדולה וקרירה. המשכנו ללכת בדממה במשך מספר דקות. "אפשר לקרוא לך דוד בילי?" שאלתי. "בטח שאת יכולה, הוא השיב... "אך אז אני זוכה לקרוא לך יקירתי ('darlin)." סגרנו עסקה. ומאז, תמיד שהלנו יחד, אני הייתי ה-"'darlin" שלו.”[5]
כשרובינסון התבקש לרקוד עם טמפל את ריקוד המדרגות המפורסם שלו, הוא הבין שלא יוכל ללמד אותה את הריקוד המורכב בימים הספורים שניתנו לשם כך, אז הוא לימד אותה כוריאוגרפיה אחרת, ושינה את צעדיו כדי להיות מתואם אליה. בגרסה הסופית, היה נראה שטמפל מחקה אחר מהלכיו, והסצנה נהייתה ללהיט, ולקלאסיקה קולנועית המוכרת עד היום. רובינסון וטמפל היו זוג הרקדנים הבין-גזעי הראשון בקולנוע האמריקאי, והריקוד היה שנוי במחלוקת בזמנו, ונחתך מהסרט בדרום, יחד עם כל סצנה אחרת שהראתה מגע בין השניים. טמפל ורובינסון הופיעו יחד בארבעה סרטים סך הכל - הקולונלית הקטנה, רבקה מחוות סאניברוק, The Littlest Rebel, ו-Just Around the Corner.
השניים נהיו חברים טובים. רובינסון היה נושא עמו צילום של טמפל בכל מסעותיו, וטמפל ראתה בו חבר לחיים. לדבריה, "ביל רובינסון התייחס אלי כאל שווה, וזה היה מאוד חשוב לי. הוא לא דיבר אלי מלמעלה, כאילו שאני ילדה קטנה. ואני אהבתי אנשים כאלה. וביל רובינסון היה הטוב מכולם."[6]
סרטים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקרים נדירים, רובינסון שיחק תפקידים אחרים מאשר דמות שחורה סטראוטיפית מהסוג שאולפני הוליווד כפו. בסרט "הידד לאהבה" הוא שיחק את ראש העיר של הארלם, תפקיד שבוסס על תואר הכבוד שקיבל רובינסון במציאות. ב-One Mile from Heaven הוא שיחק דמות רומנטית אל מול שחקנית שחורה בשם פרדי וושינגטון, אחרי שבהוליווד הוסר האיסור על גילום דמויות כאלה על ידי שחורים.
רובינסון שיחק לצד ויל רוג'רס בסרט In Old Kentucky, סרטו האחרון של רוג'רס לפני שנהרג בתאונת מטוס. רובינסון ורוג'רס היו חברים טובים, ולאחר מותו של רוג'רס, סירב רובינסון לטוס, והיה מגיע לעבודותיו בהוליווד ברכבת מניו יורק.
סרטו האחרון היה Stormy Weather, ב-1943. לינה הורן כיכבה בסרט כמושא האהבה של רובינסון, ובסרט הופיעו גם פאטס וולר, בתפקידו האחרון לפני מותו, לצד קאב קאלוויי ותזמורתו. גם האחים ניקולאס הופיעו בקטע ריקוד שפרד אסטר טען שהיה הקטע המוזיקלי הטוב ביותר שראה מימיו. הסרט נבחר על ידי ספריית הקונגרס לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית כסרט "חשוב מבחינה תרבותית, היסטורית, או אסתטית".
רדיו והקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מ-1936 ועד מותו ב-1949, רובינסון הופיע לעיתים קרובות ברדיו, ולפעמים גם בטלוויזיה. הצליל הייחודי של ריקוד הסטפס שלו קיבל מקום מרכזי, אך הוא גם שר ועשה אפקטים מיוחדים בקולו, ואף סיפר סיפורים ובדיחות מימיו בוודוויל. רובינסון נטה לדבר לקהל באופן ישיר, דבר שלא היה מקובל עבור בדרנים שחורים.
רובינסון גם הקליט מספר תקליטים, כולל אחד בו הדגים כל אחד מצעדי הסטפס שביצע, והציג את הקול שנבע ממנו. היה זה גם בשידורים והקלטות אלו שהוא הציג לקהל האמריקאי מילה שהוא עצמו המציא והביא לפופולריות במופעי הוודוויל שלו - copacetic - מילה מקבילה ל"סבבה" או "הכל טוב", ואשר נותרת בשימוש עד היום. מילון ובסטר הוסיף את המילה לשורותיו ב-1934.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובינסון נישא בפעם הראשונה בשנת 1907, ללינה צ'ייס. הם נפרדו ב-1916, והתגרשו ב-1922. אשתו השנייה הייתה פאני ס. קליי, לה נישא זמן קצר לאחר גירושיו. הם התגרשו ב-1943. הוא נישא בפעם השלישית לאיליין פליינס, איתה נשאר עד מותו ב-1949. לא היו לו ילדים.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות היותו השחור שהרוויח הכי הרבה בעולם הבידור במחצית הראשונה של המאה ה-20, יותר משני מיליון דולר במהלך חייו, רובינסון מת כשהוא חסר כל.[4] הוא נפטר מהתקף לב בגיל 71, בשנת 1949. על הלוויה שלו שילם חברו, ענק עולם הבידור אד סאליבן. ארון קבורתו הועמד לצפייה פומבית בהארלם, ובאו כ-32,000 מבקרים לחלוק לו כבוד אחרון. בתי הספר בהארלם נסגרו לחצי יום כדי שהילדים יוכלו להשתתף בלוויה, או להקשיב לה ברדיו. רובינסון נקבר בברוקלין, ניו יורק.[3]
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובינסון זכור בעיקר בשל הצלחתו למרות מכשולי הגזענות שעמדו בפניו. למרות ההצלחות שנחל בקריירה שלו, הוא לא שכח את הקשיים של ילדותו, והירבה במעשים פילנתרופיים. פעם, כשביקר בעיר הולדתו, ריצ'מונד, ראה שני ילדים תקועים בין מכוניות בצומת ללא רמזור, כאשר ניסו לחלץ משם כדור ששיחקו בו. הוא הלך לעירייה ושילם כדי להתקין במקום רמזור. ב-1973 הוצב בריצ'מונד פסל של "בוג'נגלס", של הפסל ג'ק וויט, והוקם פארק על שמו.
ב-1933, קיבל רובינסון את תואר הכבוד "ראש העיר הארלם" בשל ייסוד אגודת השחקנים השחורים.
ב-1936, רובינסון הקים את קבוצת הבייסבול השחורה של הניו יורק יאנקיז יחד עם איש הכספים ג'יימס סמלר. הקבוצה הצליחה מאוד בליגת הבייסבול השחורה עד שזו פורקה ב-1948 ונגמרה ההפרדה הגזעית בענף הספורט.
ב-1989 וועדה משולבת של הקונגרס האמריקאי הכריז על ה-25 במאי כעל "יום ריקוד הסטפס", לציון יום הולדתו של רובינסון.
ב-1987 רובינסון נכנס להיכל התהילה על שם מר וגב' קורנליוס ואנדרבילט במוזיאון הלאומי לריקוד.
ב-2002 נכנס להיכל התהילה לריקוד סטפס.[7]
סוגיות ומחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
דימויי "הדוד תום"[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובינסון ספג ביקורת חריפה על חלק מדמויותיו, בטענה כי אלו מקדמים סטריאוטיפים גזעניים של שחורים. כאשר עיתון ניו יורקי, The Age, פרסם אמירה כזו, רובינסון הלך למשרדי העיתון בהארלם, ובידו אקדח, ודרש לדבר עם העורך. בלווייתו, הכומר אדם קלייטון פאוול כפר בתפישה זו, וטען כי רובינסון, כבדרן, התעלה על הסטריאוטיפים. אך עדיין, ב-1973, מבקר הקולנוע דונלד בוגל כתב שהמופעים של רובינסון בסרטיה של שירלי טמפל ייצגו את "הדוד תום האולטימטיבי". מבקרים אחרים, לעומת זאת, המשיכו לטעון כי הקסם בהופעותיו אלו נבע מתוך הכימיה האמיתית בינו לבין טמפל, ושבתור האיש השחור הראשון שהופיע בסרטים ומחזות במיינסטרים, שהוא היה פורץ דרך וסלל את הדרך לשחקנים שחורים אחרים. בוגל מיתן את ביקורתו לאחר מכן, והכיר בהתפתחות הדמויות לאורך השנים.
משפט וכליאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-21 במרץ 1908, לאחר מריבה עם חייט לגבי חליפה, נעצר רובינסון בניו יורק בגין שוד מזוין. הוא הורשע, ונידון ל-11-15 שנות מאסר בעבודת כפייה בכלא סינג סינג. רובינסון לא התייחס להליכים הפליליים נגדו ברצינות, ולכן לא הגיש הגנה טובה. לאחר הרשעתו, ארגן לו חברו ג'ורג' קופר עורך דין חדש, אשר ערער על ההרשעה וזכה למשפט חוזר. למרות שזוכה במשפטו השני, התקופה שבילה בבית הכלא השפיע על רובינסון קשות, ומחמת פחדו מן החוק, נהג מאז להפקיד את אקדחו בתחנת המשטרה בכל עיר בה הופיע, וגם אשתו השנייה, פאני, הייתה שולחת מכתבים וכרטיסים להופעות לנשות מפכ"לי המשטרה בכל עיר.
ג'סי אוונס[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובניסון וג'סי אוונס נהיו חברים קצת אחרי השתתפותו של אוונס באולימפיידת 1936. למרות התייצבותו של אוונס אל מול היטלר, והצלחתו האולימפית הגדולה, הוא מצא, עם חזרתו לארצות הברית, כי כל הצעות העבודה שזרמו אליו היו תכסיסים פרסומיים, ללא כל כוונת העסקה מאחוריהם. רובינסון עזר לאוונס למצוא עבודה, וגם הכיר לו את האמרגן שלו, מרטי פורקינס, אשר ארגן עבורו אירועי ספורט פרסומיים, למרות שאלה נחשבו בעיני רבים למתחת לכבודו של אתלט אולימפי, והידוע לשמצה מבין אלה - אירוע בקובה בו אוונס התחרה נגד סוס. בעקבות אירוע זה, היו כאלה שטענו שרובינסון ופורקינס ניצלו את אוונס, אך בעיניו של רובינסון תחרויות מסוג זה לא הורידו מכבודו, והוא היה משתתף בהם בעצמו, ואף קבע כך את השיא העולמי בריצה לאחור באירוע כזה. בנוסף, אירועים אלו שילמו היטב, ואוונס היה זקוק להכנסה. כאות תודה לרובינסון, אוונס נתן לו במתנה את אחת ממדליות הזהב האולימפיות שלו.
קפה מטרופול וז'ני לה גול[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1937, רובינסון גרם למהומה בהארלם כאשר בחר ברקדנית לבנה, ג'ניבה סוייר, כבת זוג בסרט קפה מטרופול (1937), על פני הרקדנית השחורה, ז'ני לה גון. לה גון רקדה עמו בסרט "הידד לאהבה" (1935), וקיבלה ביקורות טובות. סוייר הייתה מאמנת הריקוד של שירלי טמפל בתקופה בה רובינסון הופיע בסרטיה, והוא לימד את סוייר לרקוד סטפס. הוא הציע שסוייר תופיע לצידו בסרט בבלאקפייס. כתוצאה מבחירה זו, נפגעה לה גון, והיא לא חזרה לעבוד עם רובינסון. באופן אירוני, למרות שהסטודיו צילם את הריקוד עם סוייר בפנים צבועות, הם החליטו שבכל זאת זה יהיה שערורייתי מדי שגבר שחור ירקוד בסרט עם אישה לבנה, והסצנות של רובינסון הוסרו מהסרט. הם ראו אור רק בשנת 2008 כחלק מסט DVD של סרטי טיירון פאוורס.[3]
בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בשנת 1950, הזמרת והשחקנית חואניטה הול, שגם הופיעה עם רובינסון במופע הברודוויי "השחרחורים של 1928", יצאה עם שיר לזכרונו בשם "Old Bojangles Is Gone".[8]
- דיוק אלינגטון חיבר את "Bojangles: A Portrait of Bill Robinson", סדרת וריאציות קצביות לכבודו.
- סרט טלוויזיה בשם "בוג'נגלס" יצא ב-2001, וזיכה את כוכבו, גרגורי היינס בפרס ה-NAACP על גילום דמותו של רובינסון.
- ב-1988 יצאה ביוגרפיה של ביל רובינסון בשם "Mr. Bojangles: The Biography of Bill Robinson" שנכתבה על ידי ג'ים הסקינס ונ.ר. מיטגנג, בהוצאת Morrow.
פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| Year | Title | Role |
|---|---|---|
| 1929 | Hello, Bill | Specialty Dancer |
| 1930 | Dixiana | Specialty Dancer |
| 1932 | Harlem is Heaven | Bill |
| 1933 | The Big Benefit | Himself |
| 1934 | King for a Day | Bill Green |
| 1935 | The Big Broadcast of 1936 | Specialty |
| The Little Colonel | Walker | |
| The Littlest Rebel | Uncle Billy | |
| In Old Kentucky | Wash Jackson | |
| Hooray for Love | Himself | |
| 1937 | One Mile from Heaven | Officer Joe Dudley |
| 1938 | Rebecca of Sunnybrook Farm | Aloysius |
| Up the River | Memphis Jones | |
| Cotton Club Revue | Himself | |
| Just Around the Corner | Corporal Jones | |
| 1942 | Let's Scuffle | Himself |
| By an Old Southern River | Specialty Dancer | |
| 1943 | Stormy Weather | Bill Williamson |
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביל רובינסון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ביל רובינסון, באתר Discogs (באנגלית)- סרט מצולם של המופע "The Hot Mikado" בתערוכה העולמית של ניו יורק (1939)
- קובצי אודיו לשיר "Old Bojangles Is Gone" של חואניטה הול
- ביל רובינסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ביל רובינסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Dance Heritage Foundation, “Bill ‘Bojangles’ Robinson”, by Constance Vallis Hill, 2012
- ^ 1 2 Vaudeville, Old & New : An Encyclopedia of Variety Performers in America. Vol. 1., A. Cullen, Frank; Hackman, Florence; McNeilly, Donald (2007)Routledge.
- ^ 1 2 3 4 5 James Haskins and N.R. Mitgang, Mr. Bojangles: The Biography of Bill Robinson (New York: W. Morrow, 1988)
- ^ 1 2 Bill "Bojangles" Robinson , ENCYCLOPEDIA OF POPULAR MUSIC, edited by Colin Larkin, 2004
- ^ The Real Mr Bojangles, Bill Robinson Frank Moraes, 25 May 2014.
- ^ Remembering Hollywood's First Interracial Pairing, Lakshmi Gandhi, The Toast, February 27, 2014
- ^ TAP DANCE HALL OF FAME: Bill "Bojangles" Robinson, American Tap Dance Foundation.
- ^ The Billboard, January 21, 1950 - Record Reviews