בין נהר פרת ונהר חדקל

בין נהר פרת ונהר חדקל
מאת חיים נחמן ביאליק
בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל עַל-הָהָר מִתַּמֵּר דֶּקֶל. וּבַדֶּקֶל, בֵּין עֳפָאָיו, תִּשְׁכָּן-לָהּ דּוּכִיפַת זָהָב. צִפּוֹר זָהָב! עוּפִי, חוּגִי, צְאִי וּבַקְּשִׁי לִי בֶּן-זוּגִי, וּבַאֲשֶׁר תִּמְצָאִיהוּ – כִּפְתִי אוֹתוֹ וַהֲבִיאִיהוּ. אַךְ אִם-אֵין לָךְ חוּט הַשָּׁנִי דַּבְּרִי שָׁלוֹם אֶל חֲתָנִי; מַה-תַּגִּידִי לוֹ? הַגִּידִי: נַפְשִׁי יוֹצֵאת אֶל יְדִידִי. אִמְרִי לוֹ: הַגָּן פּוֹרֵחַ, נָעוּל הוּא וְאֵין פּוֹתֵחַ; רִמּוֹן פָּז שָׁם יֵשׁ בֵּין עָלָיו – אַךְ אֵין מִי שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו. וְעוֹד תַּגִּידִי לוֹ: מִטָּתִי אַשְׂחֶה לַיְלָה בְּדִמְעָתִי, וּמִתַּחַת לִבְנַת בְּשָׂרִי נִשְׂרָף מִדֵּי לַיְלָה כָּרִי. וְאִם יְמָאֵן – שִׁמְעִי רָזִי: הַכֹּל מוּכָן בְּאַרְגָּזִי – שֵׁשׁ וָמֶשִׁי, וּבְמֶלְתַּחְתִּי עֶשְׂרִים כְּתֹנֶת רִקְמַת מַחְטִי. וְנוֹצָה רַכָּה שְׁמוּרָה עִמִּי, מְרוּטָה בְּעֶצֶם יָד שֶׁל-אִמִּי, מֵעֵינֶיהָ שְׁנָת הִמְעִיטָה, לַעֲשׂוֹת כַּר לְאַפִּרְיוֹן בִּתָּהּ. וּבְמַחֲבוֹאָה, זָהָב רְקוּמָה, כְּבָר מְחַכָּה הַהִינוּמָה; נְדָנִי מֻשְׁלָשׁ, נְכוֹנָה אָנִי – וְלָמָה אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי חֲתָנִי? רִיפַת דִּיפַת וּמוֹרִיפַת – כָּכָה שָׂחָה הַדּוּכִיפַת: לַיְלָה אָטוּס אֶל בֵּית דּוֹדֵךְ וַאֲגַלֶּה לוֹ אֶת-סוֹדֵךְ. אֶשְׁאַל לוֹ בִשְׁמֵךְ לִשְׁלוֹמוֹ, דְּמוּתֵךְ אַרְאֶה לוֹ בַּחֲלוֹמוֹ; פִּתְאֹם יִקְפֹּץ מִמִּשְׁכָּבוֹ וְעַל מַטְאֲטֵא רָכוּב יָבֹא; יָבֹא וְיֹאמַר לָךְ: הִנֵּנִי! אַתְּ גִּיל חַיַּי, בָּבַת עֵינִי; לֹא בְּמֹהַר וְלֹא בְמַתָּן – כִּי בְאַהֲבָה בָּךְ אֶתְחַתָּן. מַה-לִּי עָשְׁרֵךְ, מַה-לִּי רֵישֵׁךְ? לָמָּה מִשְׁיֵךְ לִי עִם-שֵׁשֵׁךְ? מִשְׁיִי שְׂעָרֵךְ, חֵיקֵךְ כָּרִי, אַתְּ מַטְמוֹנִי עִם-אוֹצָרִי. יֶשׁ-לִי מִשֶּׁלִּי רַב מֹהַר: בְּלוֹרִית שְׁחֹרָה וְאֵשׁ הַנֹּעַר, שְׁתֵּיהֶן לָךְ – וּבְרֶגֶל קַלָּה לִקְרַאת דּוֹדֵךְ בֹּאִי, כַּלָּה! אָתָא לַיְלָה, וּלְבֵין שִׁפְעַת עָבִים פָּרְחָה הַדּוּכִיפַת, עָלֹה עָלְתָה הַשָּׁמַיְמָה וּנְבוּאָתָהּ לֹא נִתְקַיְּמָה. לַיְלָה בֹּקֶר וַעֲרָבִים אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶעָבִים, עָבִים זַכִּים, הַעֲדַיִן דּוֹדִי בְּחִיר לְבָבִי אָיִן?
מתוך פרויקט בן יהודה

בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל הוא אחד מקבוצה של חמישה שירי-עם שפרסם חיים נחמן ביאליק בירחון "השילוח" בשנת 1906. השיר נמנה עם קבוצת השירים בעלי מוטיבים עממיים משירת היידיש, המספרים על נערה יהודייה שעורגת לחתנה וחולמת על חיי נישואים מאושרים.

"בין נהר פרת ונהר חדקל" הפך גם לזמר-עם פופולרי, שקיבל לחן ערבי ידוע, והוא מבוצע על ידי זמרים רבים החל מראשית המאה העשרים.

על השיר

נערה יהודייה, הנמצאת בתוך תפאורה פנטסטית בעלת גוון אגדתי כביכול של גן העדן התנ"כי, מקיימת דיאלוג עם דוכיפת דמיונית על געגועיה לבן-זוג. הנערה לא נמצאת בגן עדן, אלא בעיירה מזרח אירופאית כלשהי, דקלים צומחים באקלים טרופי ולדוכיפת אין נוצות זהב. "התפאורה של השיר מכוונת אפוא למשהו לא ריאליסטי; היא מכוונת למשהו שהוא על גבול של דבר כה 'יפה', יפה כל כמה שיכולה נערה פרובינציאלית עד-מאוד לחלום על יופי" כתבה לאה גולדברג בניתוחה את השיר.

זהו אכן שיר עם, אך מזוהה כשיר עם יהודי. התפאורה פנטסטית, הציפור פלאית, אך המציאות היא של עיירה יהודית, בתוכה חיה נערה יהודית כשרה עם נדוניה מוכנה, וכל מה שחסר לה הוא חתן. המוטיב הוא מוטיב ידוע של נערה המצפה לחתנה, של עוף פלאים אגדי ושל דיאלוג בין הנערה ובין העוף, שחושף את מאווייה של הנערה ותיאורו של הבחור. אלא שביאליק אינו הולך בדרך סלולה וידועה מראש בשיריו, וחושף גם את הצד הארוטי והפתייני במשאלתה של בת ישראל הצנועה; הוא עושה זאת באמצעות מטפורות והרמזים ברורים מ"שיר השירים" ותיאורים תמימים לכאורה של מיטתה וכרה של הנערה.

”גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם [...] יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מגָדָיו” אומר מחבר "שיר השירים", וביאליק מחרה מחזיק אחריו:

אִמְרִי לוֹ: הַגָּן פּוֹרֵחַ,
נָעוּל הוּא וְאֵין פּוֹתֵחַ;
רִמּוֹן פָּז שָׁם יֵשׁ בֵּין עָלָיו –
אַךְ אֵין מִי שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו"

ובבית הבא הוא מוסיף: ”וְעוֹד תַּגִּידִי לוֹ: מִטָּתִי אַשְׂחֶה לַיְלָה בְּדִמְעָתִי, וּמִתַּחַת לִבְנַת בְּשָׂרִי נִשְׂרָף מִדֵּי לַיְלָה כָּרִי”.

חוקר הספרות אבנר הולצמן תיאר את הבתים דלעיל כתכסיסי פיתוי ושידול מצד הנערה, שבאמצעותם ובאמצעות תיאור הנדוניה שלה היא מנסה ללכוד את לבו של הבחור המיועד: "מתוך המונולוג התמים שלה נחשפים מאווייה הארוטיים הנואשים בפירוט ובתעוזה שקשה למצוא כדוגמתם בחלקיה הקאנוניים של שירת ביאליק", קבע הולצמן.

הדוכיפת פותחת את תשובתה לנערה במילים המשונות: "רִיפַת דִּיפַת וּמוֹרִיפַת", שמתאימות כאילו לתפאורת האגדה. בגרסה הראשונה של השיר הופיעו מילים אחרות בשתי שורות הפתיחה של תשובת הדוכיפת: "לחש נחש, כוס של ברכה / הדוכיפת ככה שחה", אך בסופו של דבר החליף המשורר את לחש הכשפים למילים שלקוחות מהמקורות היהודיים: ריפת ודיפת הם שמות מקראיים שונים של אחד מצאצאי יפת, ואילו "מוריפת" הוא מעין עיוות של השד מריגז ב"לחש הקסמים" התלמודי. מילים חסרות משמעות, לכאורה, מעין "הוקוס פוקוס" בגרסה יהודית.

בהמשך השיר, יתלהב הבחור מדמותה של העלמה ולא מהנדוניה המוצעת לו, ו"על מטאטא רכוב יבוא" בהתאם למעשה הכשפים, כביכול, שרוקחת הדוכיפת.

סופו של שיר העם התמים אינו אופטימי כדרכו של שיר-עם רגיל; נבואתה של הדוכיפת לא התקיימה, והנערה ממשיכה להמתין ולחפש. ביאליק, טוענת לאה גולדברג, אינו מלגלג באירוניה על גורלה של הנערה, אלא מביט בה בחיוך של מבוגר טוב לב. הסוף איננו טרגדיה אלא חיוך. מצטרפים לאינטרפרטציה של "הסוף הטוב" זיוה שמיר והלל ברזל. לעומתם טוענים פישל לחובר ועדי צמח שלשיר התמים יש במפורש סיום טראגי.

החרוז

משקלו הטרוכיאי של השיר הקליל, הבתים המרובעים בעלי החריזה המובהקת של א-א, ב-ב, ג-ג, ד-ד, וכו' מתאימים לשיר עממי קלאסי, והרושם הכללי הוא של פשטות צורנית. אך לאמיתו של דבר יוצר ביאליק "להטים" בשירו, טוענת לאה גולדברג.

החריזה בשיר מגובשת ורבגונית. לדוגמה: בשלושה מקרים נחרזת בשיר מילה אחת עם מילה בעלת צליל זהה, אך במשמעות שונה ובאיות, שהוא לעיתים זהה ולעיתים שונה. בבית הרביעי: "רִמּוֹן פָּז שָׁם יֵשׁ בֵּין עָלָיו / אַךְ אֵין מִי שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו"; בבית השביעי: "וְנוֹצָה רַכָּה שְׁמוּרָה עִמִּי / מְרוּטָה בְּעֶצֶם יָד שֶׁל-אִמִּי"; ובבית המסיים את דברי הדוכיפת: "שְׁתֵּיהֶן לָךְ – וּבְרֶגֶל קַלָּה / לִקְרַאת דּוֹדֵךְ בֹּאִי, כַּלָּה!"

החריזה איננה שגרתית גם מבחינות אחרות: "חִדֶּקֶל" - "דֶּקֶל" - שני שמות עצים שמגיעים מספירות שונות; "לֹא בְּמֹהַר וְלֹא בְמַתָּן כִּי בְאַהֲבָה בָּךְ אֶתְחַתָּן" (ההגייה היא בהברה אשכנזית) - שם עצם עם פועל; "חוּגִי" - "זוּגִי", שם פועל עם שם וכינוי, וכיוצא בזה. בניגוד למשוררים רבים, אין ביאליק משתמש בחריזה של תיבה אחת בלבד אלא בחריזה של הברה שלמה: "חֲלוֹמוֹ" - "שְׁלוֹמוֹ". או בצורה מורכבת יותר: "מִּשְׁכָּבוֹ" - "יָבֹא", או "הַשָּׁמַיְמָה" - "נִתְקַיְּמָה". וכך, באמצעות החריזה המגוונת, בעלת יסוד ההפתעה הצלילית, מבטל ביאליק את השעמום של חרוז הצמדים, וכאשר הוא מערב חרוזים מורכבים בפשוטים ביותר, הוא משמר בלבו של הקורא את תחושת הפשטות והעממיות.

החרוזים המגוונים, הפנטזיה ומעשי הכשפים בתפאורה, ההרמזים מהמקורות, המוטיבים היהודיים הברורים, יוצרים תמהיל הרמוני של שיר עם קלאסי, אך בעל אווירה ברורה של עיירה יהודית.

הזמר

לשיר "בין נהר פרת ונהר חידקל" יש ביצועים רבים. יוסף חיים ברנר כתב על זמרתו כבר בשנת 1911 בסיפורו "עצבים": "מאחד הבתים יצאה נערה [ ...] כשהיא מזמזמת מילודיה ערבית קלה, נעימה ומטעימה את פסוקי 'שיר-העם' משל המשורר: "צפור-זהב, עופי, חוגי, ובקשי לי בן-זוגי". הלחן הוא של המלחין הערבי עות'מאן אל-מוסלי , שאותו הוא חיבר במקור לשיר "קַדֻכּ אֶלְמָיָאס" (قدك ألمياس).

ברכה צפירה כתבה בספרה "קולות רבים", שהיא עצמה התאימה את שירו של ביאליק ללחן הערבי, אך דברי ברנר מוכיחים שהחיבור נעשה כבר קודם לכן. צפירה אכן שרה לראשונה את השיר בעיבודו של נחום נרדי. בשנת 1968 היא חזרה על ההקלטה, כשהיא פותחת אותה בביצוע השיר המקורי הערבי, ממנו הושאל הלחן.

בין המבצעים הנוספים: נינה ברלי, מרים אביגל, נחמה הנדל, נתניה דברת, עפרה חזה ואחרים.

לשיר חוברו גם כמה לחנים נוספים מאת דוד נובקובסקי, ידידיה אדמון, ניסן כהן, גיל אלדמע ומאוחר יותר גם איה כורם. כורם ביצעה את גרסתה לשיר בפסטיבל הזמר והפזמון בשנת 2013, ושנתיים לאחר מכן הוא יצא באלבומה הלב הזה, המשומש תחת השם "ציפור זהב".

ראו גם

• תרזה יפה
• יש לי גן
• לא ביום ולא בלילה

קישורים חיצוניים

בין נהר פרת ונהר חדקל, באתר ויקיטקסט

• דוד אסף, "גלגולו של ניגון: בין נהר פרת וּנהר חִדֶּקֶל לבין שמחת תורה", אתר עונג שבת
• חיים נחמן ביאליק, "בין נהר פרת ונהר חדקל" בתרגום ליידיש. פאלקס בלאט, 11 בספטמבר 1930
• תלמה אדמון, "לא מפסיקים להלחין אותו"; תלמה אדמון משוחחת עם הזמרת אורה זיטנר, מעריב, 20 באוגוסט 1984
• חנניה רייכמן, בין נהר פרת... מעריב, 8 באוגוסט 1958 (חנניה רייכמן כותב שיר אקטואלי בהשראת שירו של ביאליק)
• בין נהר פרת וּנהר חִדֶּקֶל, בביצוע ברכה צפירה]
• לדף השיר באתר הספרייה הלאומית
• قدك المياس / صباح فخري, סרטון באתר יוטיוב, השיר הערבי שהוא מקור הלחן של השיר "בין נהר פרת ונהר חידקל"