ביעור פירות שביעית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תושב חולון מודיע כי הפירות על העצים בחצרו הם הפקר לרגל שנת השמיטה.

ביעור פירות שביעית הוא החיוב על האדם לבער את הפירות שגדלו בשנת השמיטה מביתו בזמן שמין הפרי אינו מצוי יותר בשדה.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הדין בתורה:

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה: לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ, וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ; וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

היבול הצומח בארץ ישראל בשנה השביעית נועד לאכילה באופן שוויוני על-ידי כל תושבי הארץ, בני-אדם ובעלי-חיים. כדי למנוע מצב שאדם אחד לוקח הרבה פירות לעצמו, נאסר לשמור פירות שביעית ברשותו לאחר שהפירות כלו מן השדה. כך דרשו את הפסוק בספרא[1]: ”כלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית“. כלומר, כל עוד מין הפרי עדיין קיים על העצים באזור וזמין לחיות-הבר הרוצות לאוכלם, ניתן להשאיר פירות ממין זה בבית; אך משעה שמין פירות זה אינו זמין על העצים, יש לבער פירות אלו מהבית ואף אסור להאכיל מפירות אלו לבהמות שבבית.

מקור נוסף לדין זה הוא מהשוואה בין הפסוקים הנ"ל בספר ויקרא, לבין הפסוקים העוסקים בפרשת השמיטה בספר שמות:

וְהַשְּׁבִיעִת - תִּשְׁמְטֶנָּה; וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה.

בספר שמות נאמר, שיבול שביעית נועד רק לאביונים; בספר ויקרא נאמר, שיבול שביעית נועד גם לבעלי השדות ("לך"). בספרא[2] הסבירו את הדברים כך: ”העניים אוכלים אחר הביעור, ולא עשירים“. כלומר, לעניים (חסרי הקרקע) יש עדיפות בגישה ליבול שביעית: אם אין מספיק לכולם, אז היבול שנשאר צריך להינתן לעניים בלבד.

מקור שלישי הוא:

כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

הפסוק אמנם נאמר על שנת היובל, אולם דיני שנת היובל בקרקע זהים לדיני השביעית, ולכן למדו ממנו גם לשביעית. כך דרשו את הפסוק בתלמוד הירושלמי[3]: ”כל זמן שאת אוכל מן השדה - את אוכל מה בבית; כלה מן השדה - כלה מן הבית. מה טעמא דרבי שמעון? - את הוא שגרמת לה שלא תאכל.“: אם נשארו לך הרבה פירות בבית, זה אומר שלקחת יותר ממה שאתה צריך, וגרמת לכך שלא נשארו מספיק פירות לאחרים, ולכן עליך "להחזיר" את העודף.

אמנם, הרמב"ן[4] מעלה אפשרות שדין הביעור הוא דרבנן, ולימודים אלו הם אסמכתא בלבד.

אופן הביעור[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן הביעור נאמרו שלוש דעות:

  • לדעת הרמב"ם[5] ורש"י,[6] הביעור הוא השמדת הפירות (מלבד מזון שלש סעודות שהאדם יכול להשאיר לאכילה). מקור הדברים הוא בברייתא במסכת בבא קמא[7]: ”בגד שצבעו בקליפי שביעית - ידלק“. המקדש דוד[8] לומד בדברי הרמב"ם שניתן לבער את הפירות בזמן ביעורם גם על ידי אכילתם, אולם אם לא אכלם - יש להשמידם.
  • לדעת התוספות[9] והרמב"ן[9], הביעור פירושו הפקרת הפירות. מקורם הוא בתוספתא[10]: ”מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על ביתו ואומר: אחינו בית ישראל, כל מי שצריך ליטול יבא ויטול. חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו“. מחלוקתם תלויה גם בגרסת המשנה, מסכת שביעית, פרק ט', משנה ח'. לגרסת הרמב"ם נאמר בה: "רבי יוסי אומר, אחד עניים ואחד עשירים, אין אוכלין אחר הביעור". אך גרסת התוספות והרמב"ן היא כגרסת התלמוד ירושלמי: "אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור".
  • לדעת הראב"ד, הביעור מתקיים בשני שלבים: בתחילה, כשכלו הפירות בעיר ובתחומה, יש להביא את הפירות לבית הדין המחלק או מפקיר את הפירות. לאחר מכן, כשכלו הפירות מכל הארץ, חייבים לבערם ולאבדם מן העולם.

בשעת הדחק, כאשר בעל-הפירות הוא עני בעצמו, יש פוסקים המתירים לבצע הפקרה סמלית בלבד, ולזכות בכל הפירות מייד לאחר מכן.[11]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק א, סימן [ח]
  2. ^ ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק א, סימן [ו]. דעת רבי יהודה.
  3. ^ ירושלמי שביעית ט ג
  4. ^ רמב"ן על ויקרא כה ז
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ז', הלכה ג'.
  6. ^ כן מובן מדבריו בפסחים נב א#רש"י ד"ה משום שנאמר בארצך.
  7. ^ קא א
  8. ^ סימן נט אות ב
  9. ^ 1 2 פסחים נב: ד"ה מתבערין בכל מקום
  10. ^ פרק ח' הלכה ד'
  11. ^ הרב אברהם דנציגר, שערי צדק - שער מצוות הארץ, חכמת אדם יט ג-ד, ו


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.