ביעור פירות שביעית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תושב חולון מודיע כי הפירות על העצים בחצרו הם הפקר לרגל שנת השמיטה.

ביעור פירות שביעית הוא החיוב על האדם לבער את הפירות שגדלו בשנת השמיטה מביתו בזמן שאין מין הפרי אינו מצוי יותר בשדה.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות הביעור נלמדת בספרא[1] מהפסוק[2]: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" - "כלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית". כלומר כל עוד מין הפרי עדיין קיים על העצים באיזור וזמין לחיות או לבני האדם הרוצים לאוכלם, ניתן להשאיר פירות ממין זה בבית. אך משעה שמין פירות זה אינו זמין על העצים יש לבער פירות אלו מהבית ואף אסור להאכיל מפירות אלו לבהמות שבבית. באופן דומה למד התלמוד ירושלמי[3] מן הפסוק[4]: "מן השדה תאכלו את תבואתה" - שניתן לאכול מפירות שביעית כל זמן שהם בשדה.

אמנם הרמב"ן[5] מעלה אפשרות שדין זה הוא דין דרבנן ולימודים אלו הם אסמכתא בלבד.

אופן הביעור[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן הביעור נאמרו שלושה דעות:

  • לדעת הרמב"ם[6] הביעור הוא השמדת הפירות (מלבד מזון שלש סעודות שהאדם יכול להשאיר לאכילה). מקור דברי הרמב"ם הוא בבברייתא במסכת בבא קמא[7]: "בגד שצבעו בקליפי שביעית - ידלק". המקדש דוד[8] לומד בדברי הרמב"ם שניתן לבער את הפירות בזמן ביעורם גם על ידי אכילתם.
  • לדעת התוספות[9] והרמב"ן[10] לומדים שהביעור פירושו הפקרת הפירות ומקורם בדברי התוספתא[11] ששם נאמר: "מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על ביתו ואומר: אחינו בית ישראל, כל מי שצריך ליטול יבא ויטול. חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו".

מחלוקתם תלויה גם בגרסת המשנה, מסכת שביעית, פרק ט' שלגרסת הרמב"ם נאמר בה: "רבי יוסי אומר, אחד עניים ואחד עשירים, אין אוכלין אחר הביעור". אך גרסת התוספות והרמב"ן היא כגרסת התלמוד ירושלמי: "אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור".

  • לדעת הראב"ד, הביעור מתקיים בשני שלבים: בתחילה, כשכלו הפירות בעיר ובתחומה, יש להביא את הפירות לבית הדין המחלק או מפקיר את הפירות. וכשכלו הפירות מכל הארץ, חייבים לבערם ולאבדם מן העולם.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהר פרשה א
  2. ^ ויקרא כ"ה ז
  3. ^ שביעית ט ג
  4. ^ ויקרא כה, יב
  5. ^ ויקרא שם ז
  6. ^ הלכות שמיטה ויובל פרק ז' הלכה ג'. וכן מובן גם מדברי רש"י פסחים נב א ד"ה משום שנאמר בארצך
  7. ^ קא א
  8. ^ סימן נט אות ב
  9. ^ פסחים נב: ד"ה מתבערין בכל מקום
  10. ^ שם
  11. ^ פרק ח' הלכה ד'


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.