ביצות כבארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ביצות כבארה במפת הקרן לחקר ארץ ישראל משנת 1880

ביצות כבארה השתרעו עד שנות ה-20 של המאה ה-20 במרזבה של מישור חוף הכרמל סביב נחל תנינים ממזרח לקיבוץ מעגן מיכאל של היום. הביצות הוכרזו כאדמת ג'יפתליק על ידי השלטון העות'מאני.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביצות היו הגדולות בארץ ישראל לאחר ביצות החולה, והשתרעו על שטח של כ-6 קמ"ר. במקום סכרו הרומאים אגם ששימש את מפעל המים של קיסריה. האגם שרד כ-1,000 שנה, עד שהתדרדר עקב הצטברות סחף ותחזוקה לקויה לשטח ביצתי. הביצות היו תחומות בין סכר רומי באזור בריכות הדגים של מעיין צבי מצפון, סכר באזור אמת המים של קיסריה מדרום, הר הכרמל ממזרח ורכס הכורכר שדרכו זורם נחל תנינים ממערב. הביצות היו מקור ליתושי אנופלס ומוקד של מחלת המלריה. ערביי שבט ערב אל-ע'וארנה, חיו בשולי הביצה והתפרנסו מדיג, ממרעה תאואים, ומקליעת מוצרים מצמחי הגומא והקנה.

אדמת הביצה נרכשה על ידי חברת יק"א מכספי הברון רוטשילד בשנת 1922, והאגודה השקיעה כרבע מיליון ליש"ט בניקוזה. ייבוש רוב שטח הביצה התנהל במשך שנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. לצורך פעולות הניקוז נשכרו פועלים מצריים וסודאנים, אשר עבדו במקום בתנאי מחיה קשים וסבלו ממלריה וגויסו פועלים משבט ערב אל-ע'וארנה. פיק"א (שירשה את יק"א ב-1924) רכשה אדמה חלופית לבדויים וב-1926 הקימה עבורם את הכפר ג'סר א-זרקא על רכס הכורכר הסמוך.

אנשי העלייה השלישית דרשו מפיק"א לשלב יהודים בעבודה במסגרת כיבוש העבודה, אולם נתקלו בסירוב. לאחר מאבק ציבורי שהתנהל בשנת 1924 הסכימה פיק"א לשלב גם פועלים יהודים בעבודה, ותנאי העבודה שופרו. העבודות הביאו פועלים רבים לזכרון יעקב ולמושבה החדשה בנימינה, ובהם אנשי קבוצת כבארה וקבוצת מנורה של תנועת בית"ר בהנהגתו של גרשון שץ.

אחד מן החלוצים שייבשו את הביצה היה משה שטקליס. בסייוריו באזור בשנת 1929 הוא גילה את מערת כבארה הפרהיסטורית, בה נערכו מאוחר יותר חפירות רבות.

על אדמות הביצה שיובשה, הוקם, ב-1949, קיבוץ מעגן מיכאל. גם עם סיום הניקוז הופיעו באזור שלוליות חורף נרחבות מדי שנה. רק בסוף שנות ה-70, לאחר שהוקם מפעל נחלי מנשה שאסף את המים העודפים, הן נעלמו. שריד זעיר לביצות מצוי כיום בשמורת בריכת תמסח.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודית איילון, עורכת: חנה עמית, "עת-מול -עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל", "מלך הביצה", הוצאת יד יצחק בן צבי, אדר ב' תשס"ג, מרץ 2003, כרך כ"ח, גיליון 4 (168), עמוד 17–19.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ביצות כבארה בוויקישיתוף