ביקורת התבונה המעשית

ביקורת התבונה המעשית
Critik der praktischen Vernunft

מידע כללי
מאת	עמנואל קאנט
שפת המקור	גרמנית
סוגה	פילוסופיה
נושא	Kantian ethics
הוצאה
תאריך הוצאה	1788
מספר עמודים	242
הוצאה בעברית
הוצאה	מוסד ביאליק
תאריך	1973
תרגום	שמואל הוגו ברגמן, נתן רוטנשטרייך
סדרה
ספר קודם	ביקורת התבונה הטהורה
הספר הבא	ביקורת כוח השיפוט
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	002059033

ביקורת התבונה המעשית (בגרמנית: Kritik der praktischen Vernunft) הוא הספר השני מבין שלוש הביקורות של עמנואל קאנט, שפורסם בשנת 1788. הספר ממשיך בביקורתו של קאנט שהחלה ב"ביקורת התבונה הטהורה" ועוסק בפילוסופיה המוסרית שלו.

לביקורת השנייה הייתה השפעה מכרעת על התפתחות ההגות בתחום תורת המוסר והמידות במאות ה-19 וה-20 והפכה במהלך השנים לנקודת ההתייחסות העיקרית בפילוסופיה מוסרית דאונטולוגית.

הספר תורגם לעברית על ידי שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך ויצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 1973.

ההקדמה והמבוא בספר

בפרקים אלו קאנט משרטט את המהלך של הביקורת. שני הפרקים הללו עוסקים בהשוואת המצב של התבונה העיונית והמעשית ולכן גם דן כיצד "הביקורת על התבונה המעשית" משתווה ל"ביקורת התבונה הטהורה".

בביקורת הראשונה, "ביקורת התבונה הטהורה", קאנט מטיל ביקורת על יומרותיהם של פילוסופים רציונליסטים הטוענים כי ניתן להשתמש בתבונה העיונית טהורה להגיע לאמיתות מטאפיזיות מעבר להכרות אמפיריות. מסקנתו של קאנט הייתה שיש צורך לרסן את התבונה העיונית הטהורה, מכיוון שהיא מעלה טיעונים מבולבלים כאשר היא מיושמת מחוץ לתחום המתאים לה. עם זאת, "ביקורת התבונה המעשית" איננה ביקורת על התבונה המעשית "הטהורה", אלא הגנה עליה כמי שמסוגלת לעגן התנהגות העולה על זו שמושתתת על ידי תבונה מעשית מבוססת-מאוויים. מדובר למעשה בביקורת על היומרות של התבונה המעשית "המיושמת". אסור לרסן תבונה מעשית טהורה, אלא יש לטפחה.

מבנה הביקורת השנייה מבוסס על אותו המבנה כמו בביקורת הראשונה: "האנליטיקה" תחקור את פעולות כושר השיפוט המעשי; "הדיאלקטיקה" תחקור כיצד ניתן להסיט את הכושר הזה ממסלולו הראוי; "ותורת המיתודה" תדון בשאלות של חינוך מוסרי.

האנליטיקה

תבונה מעשית היא הכושר לקביעת הרצון, הפועלת על ידי יישום עקרון פעולה כללי למצב הספציפי של היחיד. עבור קאנט, "עיקרון" יכול להיות כלל מעשי בלבד אם הוא מבוסס על רחשי ליבו של היחיד או "חוק" אם הוא חל באופן אוניברסלי. כל עיקרון שמניח מראש רצון קודם לאובייקט כלשהו ביחיד תמיד מניח שהיחיד הוא מסוג האנשים שהיו מעוניינים באותו אובייקט מסוים. כל דבר שיחיד מעוניין בו יכול להיות קונטינגנטי בלבד ולעולם לא הכרחי. ולכן זה לעולם לא יכול להיות חוק.

כך למשל, לומר שישנו חוק לשרת את האל משמעותו שהחוק תלוי בעניין באל. זו אינה יכולה להוות בסיס מוצק לחוק מוסר אוניברסלי. לומר שהחוק הוא לייצר את מירב האושר עבור מירב האנשים או את מירב הטוב, לוקה באותה טעות שהרי יש בכלל זה הנחה של עניין במירב האושר, מירב האנשים, מירב הטוב, וכיו״ב. קאנט מסכם כי מקורו של האופי הנומולוגי של חוק המוסר עליו לבוא לא מתוכנו אלא מצורתו בלבד. תוכנו של החוק המוסרי האוניברסלי, הצו הקטגורי, אינו יכול להיות דבר גופא מצורתו של חוק, אחרת יהא תלוי ברחשי הלב של בעל החוק. החוק היחיד שתוכנו הוא צורתו, לפי קאנט בא לידי ביטוי במימרה:

"עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי."

קאנט ממשיך לטעון כי הרצון הפועל על פי החוק המעשי הוא רצון הפועל על פי הרעיון של צורת החוק, רעיון של תבונה שאינו מבוסס על החושים. מכאן שהרצון המוסרי אינו תלוי בעולמם של החושים, עולם בו הוא עשוי היה להיות מוגבל על ידי מאוויו הקונטינגנטיים. לפיכך, הרצון הוא חופשי מיסודו. ולהפך: אם הרצון הוא חופשי, עליו להיות מוכתב על ידי כלל, כלל אשר תוכנו אינו מגביל את חופש הרצון. הכלל המתאים היחיד הוא הכלל שתוכנו שווה לצורתו, "הצו הקטגורי". לקיים את החוק המעשי זה להיות אוטונומי, ואילו לעקוב אחר כל סוג אחר של חוקים קונטינגנטיים (או "צווים היפותטיים" ) זה להיות הטרונומי ולכן לא-חופשי. החוק המוסרי מבטא את התוכן החיובי של החופש, בעוד שהיותו חופשי מהשפעה זרה מבטא את תוכנו השלילי.

יתר על כן, אנו מודעים לפעולה של החוק המוסרי עלינו ודרך הכרה זו אנו מודעים לחופש שלנו ולא באמצעות כל סוג של כושר מיוחד. אף שפעולותינו נקבעות בדרך כלל על בסיס שיקולי תועלת ("אהבה עצמית"), אנו מבינים שאנו יכולים להתעלם מדרישות האהבה העצמית כאשר חובה מוסרית מונחת לפתחינו. הכרת החוק המוסרי היא "א-פריורית" ואיננה ניתנת לאנליזה.

בחלק השני של האנליטיקה, קאנט עוסק בבלבול בין הטוב והעונג המתעורר גם כאשר אנו מבלבלים בין מושגי "הטוב מול הרשע" לבין המושגים של "טוב מול רע." הטוב, בניגוד לרע, הוא באמת רק הנאה. אבל זה איננו המקרה עם הטוב, במובן של טוב "מוסרי". אדם טוב מבחינה מוסרית עשוי לסבול ממחלה כואבת (רעה), אך הוא אינו הופך לפיכך לאדם רע (רשע). אם אדם רשע מוסרית נענש על פשעיו, זה עלול להיות רע (כואב) עבורו, אך טוב וצודק במובן המוסרי.

אליבא דקאנט הטעות של כל החקירות הפילוסופיות הקודמות לו לגבי מוסר היא שניסו להגדיר את המוסרי במונחים של הטוב ולא להפך. בדרך זו, כולם נפלו קורבן לאותה טעות של בלבול בין הנאה למוסר. אם האדם חפץ בטוב, יפעל כדי לספק את מאוויים אלו, כלומר על מנת לייצר הנאה.

החוק המוסרי, לדעתו של קאנט, מקביל לרעיון החופש. מכיוון שלא ניתן לתפוס את הדברים כשלעצמם (הנומנלי), אנו יכולים לדעת שמשהו צודק מבחינה מוסרית רק על ידי שקילה אינטלקטואלית האם ניתן לרצון לבצע באופן אוניברסלי פעולה מסוימת אותה אנו רוצים לבצע כיחידים. קאנט מכנה את הרעיון שאנחנו יכולים לדעת מה נכון או לא נכון רק באמצעות הכרה מופשטת "רציונליזם מוסרי". זאת להבדיל משתי גישות אלטרנטיביות שגויות לדידו לאפיסטמולוגיה מוסרית: "אמפיריציזם מוסרי", על פיה טוב ורע מוסריים הם דברים שאנו יכולים לתפוס מהתבוננות בעולם "ומיסטיקה מוסרית", על פיה מוסר הוא עניין של חישה כלשהי של תכונות על-טבעיות, כמו רצון האל. אף ששתי העמדות שגויות ומזיקות, לפי קאנט, אמפיריזם מוסרי הוא הרבה יותר גרוע מכיוון שהוא משווה בין המוסרי לרדיפה אחר הנאה.

בסיום חלק זה, קאנט מנסח את ניסוחו הברור והמפורש ביותר של העמדה שהוא נוקט ביחס לשאלת מהותו היסודית של המוסר. עמדתו של קאנט היא כי הטוב המוסרי, שהוא עקיבה אחר הכלל של הציווי הקטגורי, הוא בסיסי יותר לאתיקה מאשר תוצאות טובות של מעשים, וכי המניעים הנכונים - ההכרה בהכרח שבחובה המוסרית - הם הקריטריונים להגדרת האדם כטוב. מכאן שקאנט הוא דאונטולוג, במינוח של הפילוסופיה העכשווית. הוא גם נוקט עמדה בשאלה החשובה כיצד נוכל להבחין בין הצודק לבין מה שאינו צודק. קאנט מאמין שלעולם לא נוכל להיות בטוחים כאשר היינו עדים למעשה מוסרי, מכיוון שצדקותו המוסרית של מעשה מורכבת מכך שהיא נגרמת בדרך הצודקת מהעולם הניומנלי, שהוא מעצם הגדרתו אינו ניתן לידיעה. מכאן שהוא "רציונליסט מוסרי" .

הדיאלקטיקה

תבונה טהורה, בביטוייה העיוניים והמעשיים, עומדת בפני בעיה יסודית. רוב הדברים בעולם הפנומנלי של החוויה הם מותנים (כלומר הם תלויים בדבר-מה אחר) אך התבונה הטהורה תמיד שואפת אל הללא-תנאי. הבעיה היא שהבלתי-מותנה, לטענת קאנט, נמצא רק בעולם הנומנלי. התבונה הטהורה, כאשר היא מנסה לחרוג מגבולותיה לתחום הבלתי-מותנה של הנומנון בהכרח תיכשל והתוצאה היא היווצרות האנטינומיות של התבונה.

אנטינומיות הן הצהרות סותרות שעל-פניו, שתיהן נראות מאומתות על ידי התבונה. קאנט חשף מספר אנטינומיות כאלה של תבונה ספקולטיבית בביקורת הראשונה. בביקורת השנייה הוא מוצא אנטינומיה של תבונה מעשית טהורה שפתרונה הכרחי על-מנת לקדם את הידיעה שלנו.

במקרה זה, האנטינומיה נוצרת מכך שמושא הסיבה המעשית הטהורה חייב להיות הטוב העליון ("Summum bonum"). פעולות טובות תלויות בטוב העליון כדי להפוך אותן לראויות. ברם, הנחת קיומו של טוב עליון מוביל לפרדוקס ואילו הנחת אי-קיומו של טוב עליון מוביל אף הוא לפרדוקס.

קאנט מציע שני מובנים שונים של "הטוב העליון". במובן אחד, המושג מתייחס לזה שהוא טוב תמיד ואשר כל שאר ה״טובים״ נגזרים ממנו. מובן זה שקול ל"צייתנות". במובן אחר, הטוב העליון מתייחס למיטב מבין המצבים הטובים, גם אם חלק מאותו מצב הוא רק טוב יחסית. במובן זה, הטוב העליון משלב בתוכו סגולה טובה עם אושר.

הטוב העליון הוא מושא התבונה המעשית הטהורה, ולכן איננו יכולים להשתמש במובן השני אלא אם כן אנו מאמינים כי הראשון בר השגה. עם זאת, ברור שסגולה טובה לא מובילה בהכרח לאושר בעולם הזה, ולהפך. אין קשר הכרחי בין פעולה טובה ואושר או בין אושר ופעולה טובה.

הפתרון של קאנט הוא להצביע על כך שאנו לא רק מתקיימים רק בעולם הפנומנלי, אלא גם מבחינה נומנלית. אף על פי שאנו איננו בהכרח מתוגמלים באושר בעולם הפנומנלי, אנו עשויים עדיין להיות מתוגמלים בחיים שלאחר המוות שניתן לשער כקיימים בעולם הנומנלי. מכיוון שמדובר בתבונה מעשית טהורה (ולא רק הכללים של תבונה מעשית מבוססת-מאוויים) הדורשת את קיומם של חיים שלאחר המוות, אלמותיות, איחוד עם אלוהים וכד׳, אזי הדברים האלה מהווים תנאי הכרחי עבור כושר התבונה בכללותה ומכאן מצווה עלינו לקבלם.

אליבא דקאנט, הטוב העליון דורש בהכרח את מידת הסגולה הטובה הגבוהה ביותר וכן גם את רמת האושר הגבוהה ביותר, כדי לתגמל את רמת הסגולה הגבוהה ביותר. לפיכך עלינו להניח את אלמותיות הנפש על-מנת שהסגולה הטובה ביותר תהא בת השגה, ועלינו להניח כי ישנו אל יודע-כל שיכול לסדר את העולם על-פי דין צדק ולגמול לנו על הסגולה המוסרית שלנו.

תורת המתודה

בביקורת הראשונה, תורת המתודה מתכננת את המחקר המדעי של עקרונות התבונה העיונית הטהורה. אולם כאן תורת המתודה תהא דיון על כיצד ניתן להביא את עקרונות התבונה המעשית אל החיים האמיתיים. במילים אחרות, תורת המתודה בביקורת השנייה עוסקת באופן בסיסי בחינוך מוסרי: השאלה כיצד אנו יכולים לגרום לאנשים לחיות ולהתנהג באופן מוסרי.

חינוך מוסרי צריך לנצל את הנטייה האנושית הטבעית לביצוע הערכות מוסריות על ידי הצגת דוגמאות היסטוריות של מעשים טובים ורעים לתלמידים. באמצעות דיון בערך הדוגמאות הללו, כל מקרה לגופו, תינתן לתלמידים הזדמנות לחוות בעצמם את ההערצה שאנו חשים לטוב המוסרי ואת אי שביעות הרצון שאנו חשים כלפי רוע מוסרי.

עם זאת, קאנט מדגיש את הצורך לבחור את הדוגמאות הנכונות כדי להפגין טוב מוסרי אמיתי. קאנט מצביע על שני סוגי טעויות בהן אנו עלולים לשגות. סוג השגיאה הראשון הן דוגמאות בהן מוסריות ואהבה-עצמית חופפות זו את זו. סוג השגיאה השני כרוך בניסיון לעורר את התלמידים רגשית לגבי מוסר על ידי מתן דוגמאות לגבורה מוסרית יוצאת דופן, מעל ומעבר למה שבדרך כלל מצופה מאיתנו. הדוגמאות שאנו כמחנכים בוחרים צריכות להדגיש צייתנות פשוטה.

השיטה הראשונה עתידה להיכשל מכיוון שהתלמידים לא יבינו את טיבה הבלתי-מותנה של החובה המוסרית. הדוגמאות גם לא יהיו מעוררות השראה. אנו שואבים השראה והתרגשות כאשר אנו חוזים בהקרבה עצמית יוצאת-דופן בשם של עקרון מוסרי. אך כאשר אנו רואים מישהו עוקב אחר עיקרון שכמעט ואינו דורש ממנו הקרבה או עלות, איננו מתרשמים באותה מידה.

השיטה השנייה תיכשל אף היא מכיוון שהיא פונה לרגשות ולא לתבונה. רק התבונה יכולה לחולל שינוי לאורך זמן באופי של אדם. שיטה זו גם מובילה את התלמידים לקשר מוסר עם התיאטרון הבלתי-אפשרי של המלודרמה, ולפיכך עלולים לבטל את החובות היומיומיים שבהם הם מחויבים כמשעממים וחסרי תועלת.

קאנט מסיים את הביקורת השנייה בנימה אופטימית לגבי עתידה של האתיקה. נפלאות העולמות הפיזיים והערכיים הן ברי השגה:

"שני דברים ממלאים את הרוח, כל פעם מחדש ובקסם ופחד גוברים – הכוכבים שבשמים מעלי והחוק המוסרי שבתוכי."

לקריאה נוספת

• עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות, הוצאת מאגנס, 1933
• עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, תרגמו והוסיפו מבוא ונספחים שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, העריכה הסגנונית: דב סדן, מוסד ביאליק, תשי"ד 1954

ספרות משנית

• שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה של עמנואל קאנט, הוצאת מאגנס

קישורים חיצוניים

• טקסט הספר בתרגום עברי, באתר כותר
• טקסט מלא בתרגום לאנגלית של תומאס קינגסמיל אבוט, 1889 (באנגלית)