ביקורת שיפוטית ביזורית

ביקורת שיפוטית ביזורית היא שיטה המסמיכה כל ערכאה דיונית לפרש ולבחון את תוקפן של הוראת חוק ואף להכריז על בטלותן במקרה שאינן עומדות בתנאי המבחן החוקתי. ההחלטה תקפה עבור הצדדים המתדיינים בלבד, כך שמבחינה מעשית חוק שבוטל על ידי ערכאת דיון עדיין נשאר תקף עבור מתדיינים אחרים במקרים אחרים שיופיעו בפני בתי המשפט. תוצאה זו מעלה קושי של אי-ודאות בדין וחוסר אחדות המתאפיינת בתוצאה שונה למקרים דומים.

לעומתה, ביקורת שיפוטית ריכוזית מתבצעת על ידי ערכאה אחת מוסמכת, כגון בית משפט לחוקה, הדנה בסוגיות החוקתיות כערכאה מכרעת. בניגוד לשיטה הביזורית, ההחלטה בשיטה זו תקפה באופן מיידי וגורף כלפי כולי עלמא, כך שמבחינה מעשית ניצחון העותר לביטול החוק יביא לביטול החוק כלפי כל, בעוד משמעות הפסד בעתירה היא קביעה סופית כי החוק תקף, ללא אפשרות תקיפה חוזרת.

בהיעדר הטלת סמכות באופן מפורש – על ידי חוקה או חקיקה מסדירה, ההנחה בישראל כיום היא שכל ערכאה שיפוטית רשאית לעסוק בסוגיות חוקתיות ובין היתר לפעול לביטול חוק אם נמצא סותר חוק יסוד. ההכרה בסמכות החלה בפסק דין בנק המזרחי שקבע במשתמע ששיטתנו היא ביזורית (ראה דבריהם של הנשיא ברק בדעת רוב וחשין במיעוט בפסק הדין), ובהמשך בשורה של פסיקות שבהן אישש בית המשפט העליון את המסקנה שבישראל נוהגת שיטה ביזורית.

חרף ההכרה הפורמלית בקיומו של מסלול ביזורי לביקורת שיפוטית בישראל, בפועל היא התקבלה באופן חלקי בלבד, ועדיין הנטייה – הן מצד העותרים, מצד שופטי ערכאות הדיון ושופטי העליון היא לבירור שאלות חוקתיות בפורום הריכוזי שבבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. עותרים מעדיפים לרוב את המסלול המקוצר והמכריע שבסופו פסיקה לטובתם תהווה תקדים לכל, ומן הצד השיפוטי – שופטי הערכאות הנמוכות נרתעים מלדון בשאלות חוקתיות, והתוצאה: מערכת ביזורית להלכה אך ריכוזית למעשה.

בנוף ההשוואתי, השיטה הביזורית המוכרת והוותיקה ביותר מקורה בארצות הברית וכיום גם מדינות אחרות אימצו אותה, בעיקר מדינות המשפט המקובל דוגמת קנדה, אוסטרליה והודו, ובאופן מצומצם גם ישראל.

לעומתה, השיטה הריכוזית מוכרת בעיקר במדינות המשפט הקונטיננטלי כגון צרפת וגרמניה, ומתאפיינת בהפקדת סמכות לביקורת בידי טריבונל חוקתי נפרד שהוא חיצוני לשדרת השפיטה הרגילה ואשר כל סמכותו ומומחיותו בסוגיות חוקתיות. בתחילת שנות ה-2000 התפתח בישראל ויכוח נוקב סביב הצעת חוק שנפלה בסופו של דבר אשר תמכה בהקמת בית משפט חוקתי שיחליף את בית המשפט העליון בביצוע ביקורת שיפוטית על חוקיותם של חוקים.

התומכים בביקורת השיפוטית הביזורית קוראים לשופטי ערכאות הדיון להיכנס לעומקן של סוגיות חוקתיות, וככל הליך משפטי אחר – לעלות בדרג השיפוטי עד לבג"ץ כערכאת ערעור אחרונה. בנוסף, לטענתם באופן עקרוני אין הבדל בין שאלות העוסקות בתוקפו של חוק לשאלות פרשניות אחרות המאפיינות את פעולת השיפוט הרגילה של שופטי ערכאות הדיון. נוסף על כך, הטיעון הדמוקרטי להעדפת השיטה הביזורית מדגיש את חשיבות ההתדיינות המוקדמת בשיח החוקתי במהלכו נשמעים קולות שונים ומגוונים אודות הליכים המעצבים את הנורמות בישראל.

לטענת תומכי השיטה הריכוזית, נדרשת ערכאה ייחודית בעלת מומחיות בנושאים חוקתיים שתעסוק בביקורת שיפוטית, זאת בנוסף לשאר הנימוקים להעדפת השיטה הריכוזית, כגון: יעילות ההליך – על ידי ניהול הליך מקוצר ומופחת בעלויות, אמון הציבור בבית המשפט העליון המרכך את חומרת ההתערבות בתחומי הרשות המחוקקת, אחדות בפסיקה, והמסורת החוקתית המעדיפה את השיטה הריכוזית.