ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המדינות בהן ביקר יוחנן פאולוס השני

בשנת 2000, לרגל שנת המילניום, ביקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל, והיה לאפיפיור השני המבקר בארץ. מסעו של האפיפיור באזור כלל גם ביקור בירדן וברשות הפלסטינית. האפיפיור החל את הביקור בירדן ב-20 במרץ 2000, הגיע לישראל ב-21 במרץ 2000, ועזב לרומא ב-26 במרץ 2000.

האחראי על תאום הביקור בישראל היה השר לעניני ירושלים, חיים רמון. בין היתר נפגש האפיפיור עם נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן, וביקר ביד ושם ובכותל המערבי. הוא קיים מיסה פרטית בחדר הסעודה האחרונה בירושלים, ומיסות פתוחות בהר האושר, בבזיליקת הבשורה בנצרת ובכנסיית הקבר בירושלים. האפיפיור הקדיש יום אחד לביקור בבית לחם שם נפגש עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, קיים מיסה בכיכר מאנגר וסייר במחנה הפליטים דהיישה.

ביקורו של האפיפיור הוגדר רשמית כ"מסע צליינות לארץ הקודש לרגל שנת המילניום" ("Jubilee Pilgrimage to the Holy Land"), וזאת בשונה מרוב יתר ביקוריו ברחבי העולם, המוגדרים כ"מסעות שליחות" ("Apostolic Voyages")[1]. האפיפיור נפגש עם בכירי הכנסיות הסרות למרות הכס הקדוש, עם בכירים מכנסיות אחרות ועם מנהיגים דתיים יהודים ומוסלמים. כראש מדינת הוותיקן הוא התקבל על פי כל כללי הטקס ונפגש עם ראשי המדינות שבהן ביקר.

מהלך הביקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול שהנפיק דואר ישראל עם מותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 2005, והמתאר את ביקורו בכותל המערבי
פסיפס הנושא את דיוקנו של יוחנן פאולוס השני בכנסיית הבכורה של פטרוס בעין שבע: ברקע נראים גלי הכנרת, ודייג בסירה המייצג את פטרוס הקדוש, ראשון האפיפיורים. בתחתית הפסיפס, בין סמל המסדר הפרנציסקני וסמל פולין, מופיע כיתוב בלטינית לאמור: "מוקדש ליוחנן פאולוס השני על ידי פולין הנאמנה תמיד"
שלט הנצחה לביקורו של האפיפיור בבזיליקת הבשורה בנצרת. הכיתוב באיטלקית ובערבית מציין לאמור: "הוד קדושתו, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, עולה רגל בנצרת, 25 במרץ 2000"
שלט הנצחה לביקורו של האפיפיור בקון-קתדרלה בפטריארכיה הלטינית בירושלים

האפיפיור יוחנן פאולוס השני החל את ביקורו בירדן ב-20 במרץ 2000. הוא התקבל בטקס רשמי על ידי המלך עבדאללה השני בנמל התעופה הבינלאומי עמאן-המלכה עאליה. משם המשיך להר נבו שם היה אורחם של מושל מחוז מידבא וראש העיר מידבא. הוא ביקר במנזר השוכן במקום וצפה לעבר ארץ הקודש.

למחרת, 21 במרץ 2000, ערך האפיפיור מיסה באצטדיון הבינלאומי בעמאן, ונשא דרשה אודות הפסוק: "קוֹל קוֹרֵא--בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ"[2], ולאחר מכן ערך תפילה באתר הטבילה בבית עברה. בהמשכו של היום טס האפיפיור לנמל התעופה בן-גוריון והתקבל בטקס רשמי בנוכחות הנשיא עזר ויצמן וראש הממשלה אהוד ברק. בנאומו קרא האפיפיור להשקעת מאמצים כנים של יהודים ונוצרים למגר דעות קדומות מכל סוג, ולמאבק מתמיד להצגת פניהם האמיתיות של היהדות והיהודים, כמו גם אלה של הנצרות והנוצרים. הוא סיים את דבריו במשאלה: "יהא השלום מתנת אלוהים לארץ אשר בחר בה"[3]. משפט זה נקבע על בול דואר ישראל אשר הונפק לזכרו של האפיפיור לאחר מותו בשנת 2005.

את יומו השני בישראל פתח האפיפיור בביקור בקאסר אל-יהוד, ומשם המשיך לבית לחם והתקבל במנחת המסוקים בעיר על ידי יושב ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. לאחר מכן ערך מיסה ונשא דרשה בכיכר מאנגר בעיר אודות הפסוק: "כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ, בֵּן נִתַּן-לָנוּ... וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר... שַׂר-שָׁלוֹם"[4]. בהמשכו של היום ביקר האפיפיור במחנה הפליטים דהיישה, וסיים את סיורו ברשות הפלסטינית בביקור אצל יאסר ערפאת.

ב-23 במרץ 2000 ערך האפיפיור מיסה פרטית בחדר הסעודה האחרונה על הר ציון, ולאחר מכן נפגש בהיכל שלמה עם הרבנים הראשיים לישראל, הרב ישראל מאיר לאו והרב אליהו בקשי דורון. לאחר מכן התקבל בידי הנשיא ויצמן במשכן הנשיא, ומשם יצא לביקור ביד ושם. באוהל יזכור הוא שוחח עם מספר ניצולי שואה[5], בהם גם אדית צירר, שלאחר המלחמה נמצאה בידי האפיפיור עצמו עת היה כומר צעיר, והוא הביאה לתחנת רכבת סמוכה וצירפה אל ניצולים נוספים. עוד פגש האפיפיור בחבר נעוריו יז'י קלוגר ובאלי זבורובסקי, ניצול שואה, וממייסדי ועדת התביעות. בסיום הביקור הוענק לאפיפיור שי: קופסת עץ ובה סדרת ציורים המתארים אירועים מהתנ"ך, מעשה ידיו של הצייר היהודי קרול דויטש, אשר נרצח עם אשתו באושוויץ[6]. בסיום היום ערך האפיפיור מפגש בין דתי בהשתתפות יהודים, נוצרים ומוסלמים, אשר התקיים במתחם הצרפתי בירושלים. בנאומו באירוע שילב, לצד פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה, גם את איה 2 מסורת אל-פאתחה בקוראן: "השבח לאל ריבון העולמים"[7].

את יומו הרביעי של הביקור פתח האפיפיור במיסה המונית לנוער שנערכה בהר האושר, ואשר כללה דרשה אודות הפסוק "כִּי רְאוּ־נָא אַחַי אֶת־קְרִיאַתְכֶם"[8]. לאחר מכן נפגש האפיפיור עם בני נוער שהשתתפו באירוע.

למחרת, 25 במרץ 2000, הגיע האפיפיור לנצרת וערך מיסה בבזיליקת הבשורה. לאחר מכן שב לירושלים ונפגש עם נציגי הסגל הדיפלומטי בבירה. לקראת סוף היום נועד האפיפיור לפגישה אקומנית עם הפטריארך היווני-אורתודוקסי של ירושלים דיאודורוס הראשון ועם הפטריארך הארמני של ירושלים טורקום מנוגיאן, אשר נערכה בפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית ברובע הנוצרי.

את יומו האחרון של הביקור הקדיש האפיפיור לפגישה עם המופתי של ירושלים, שייח' עכרמה צברי, ולאחר מכן ביקר בכותל המערבי והטמין פתק בין אבניו (נוסח הפתק להלן). הוא שב ונפגש עם הפטריארך הארמני טורקום מנוגיאן, וסיים את ביקורו בירושלים במיסה ובדרשה על תפילת "אני מאמין" שנערכו בכנסיית הקבר. לאחר מכן יצא האפיפיור לנמל התעופה בן-גוריון וסיים את ביקורו בישראל.

משמעות הביקור והשפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוחנן פאולוס השני נחשב לידיד העם היהודי כבר לפני מינויו לאפיפיור. הוא הביע פעמים רבות צער על העוולות שגרמו נוצרים ליהודים במהלך ההיסטוריה, וקבע כי הנצרות שוב אינה מאשימה את היהודים בדבר. כשלושה חודשים בלבד לאחר בחירתו לאפיפיור, בעת ביקורו באושוויץ, כרע ברך בפני המצבה המרכזית במקום, ביקש מחילה מהעם היהודי והתנצל על סבלם של קורבנות השואה. בנוסף, בתקופתו, כוננו יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל וקריית הוותיקן.

קודם לביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל, ביקר בארץ רק האפיפיור פאולוס השישי, ביקור שהתרחש 36 שנים קודם לכן. פאולוס השישי נודע גם הוא ביחסו האוהד לעם היהודי, ובתקופתו הסתיימה ועידת הוותיקן השנייה ופורסם המסמך המכונה "נוסטרה אטאטה" (בעיתותינו), העוסק, בין היתר, ביחסה של הכנסייה הקתולית אל היהודים. מסמך זה קבע בין היתר כי "הכנסייה איננה יכולה לשכוח שהיא קיבלה את ההתגלות של הברית הישנה באמצעות אותו עם[9], אשר אלוהים ברחמיו הרבים כרת עמו את הברית הקדומה" וכי "אין להאשים ללא הבחנה את כל היהודים של אותו זמן או את היהודים כיום, בפשעים שבוצעו במהלך ייסורי המשיח.". עם זאת, ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בארץ היה חטוף ונמשך 11 שעות בלבד. קבלת הפנים לכבודו נערכה בתל מגידו, ולא בירושלים, ורבים ראו בירידת ראשי המדינה למגידו משום חרפה לאומית.

מסריו של האפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת ביקורו של פאולוס השישי בארץ, נמשך ביקורו של יוחנן פאולוס השני חמישה ימים, קדמה לו עבודת הכנה ממושכת והוא לווה על ידי אמצעי התקשורת בארץ ובעולם. לאורך כל ביקורו, שב האפיפיור והביע חרטה על פשעי העבר שנעשו ביהודים, והדגיש את הצורך בפתיחת דף חדש ביחסים בין מאמיני שתי הדתות. כך כתב בפתק שהטמין בין אבני הכותל המערבי:

"God of our fathers, You chose Abraham and his descendants to bring your Name to the Nations: we are deeply saddened by the behaviour of those who in the course of history have caused these children of yours to suffer, and asking your forgiveness. We wish to commit ourselves to genuine brotherhood with the people of the Covenant. Jerusalem, 26 march 2000".[10]

"אלוהי אבותינו, אתה בחרת באברהם ובצאצאיו להביא את שמך אל העמים. אנו נעצבים עמוקות על התנהגותם של אלה שלאורך ההיסטוריה גרמו סבל לילדיך אלה ומבקשים את מחילתך. ברצוננו להתחייב לאחווה אמיתית עם אנשי הברית. ירושלים, 26 במרץ 2000".

וכך גם בנאומו ביד ושם:

"כבישוף של רומא וכממשיכו של השליח פטרוס, אני מבטיח לעם היהודי שהכנסיה הקתולית, בהיותה מונעת על ידי החוק של אמת ואהבה הנובע מכתבי הקודש, וללא שיקולים פוליטיים, נעצבת עמוקות מהשנאה, ממעשים של רדיפה ומהפגנות אנטישמיות המופנות כלפי יהודים על ידי נוצרים בכל זמן ובכל מקום.
הכנסייה דוחה גזענות בכל צורה, כשלילת דיוקנו של הבורא, אשר טבוע בכל בן אנוש."[11]

האפיפיור התייחס באופן ישיר לשואה במספר הזדמנויות, ובייחוד בעת ביקורו ביד ושם, שם אמר כי:

"זיכרונותיי האישיים הנם מכל אשר אירע כאשר הנאצים כבשו את פולין במהלך המלחמה. אני זוכר את חברי ושכני היהודיים, אשר חלקם נספו בעוד אחרים ניצלו. באתי ליד ושם כמחווה למיליוני בני העם היהודי שהופשטו מכל, בייחוד מכבודם האנושי, ונרצחו בשואה. יותר ממחצית המאה עברה, אך הזכרונות נשארו.
...
אנו מבקשים לזכור. אך אנו מבקשים לזכור למען מטרה, והיא – שלעולם לא ינצח שוב הרוע, כפי שקרה למיליוני קרבנותיו התמימים של הנאציזם."[12]

הביקור נעדר "תקריות מביכות", דוגמת זו שארעה בעת ביקורו של פאולוס השישי בישראל, 36 שנים קודם לכן, עת הגן על קודמו פיוס השנים עשר, מפני הטענות שהושמעו נגדו בישראל, כי לא פעל להצלת היהודים בזמן השואה; או בעת ביקורו בארץ של בנדיקטוס השישה-עשר בשנת 2009, עת נמתחה ביקורת נוקבת על נאומו ביד ושם.

התגובות בצד הישראלי והיהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסרים של פיוס ופתיחה בדרך חדשה נשמעו גם בצד הישראלי והיהודי. בנאומו בעת קבלת הפנים הרשמית לאפיפיור, אשר נערכה בנמל התעופה בן-גוריון, אמר נשיא המדינה, עזר ויצמן, כי:

"We appreciate Your Holiness’ contribution condemning anti-Semitism by labeling it as a crime against God and humanity, and by the request for forgiveness for deeds carried out in the past by representatives of the Church against the Jewish people. As you have noted, we must act together to fight the plague of racism and anti-Semitism all over the world."[13]

"אנו מעריכים את תרומת הוד קדושתך לגינוי האנטישמיות, בתיוגה כפשע נגד אלוהים והאנושות, ובדרך של בקשת מחילה על המעשים שנעשו בעבר בידי נציגי הכנסייה כנגד העם היהודי.כפי שציינת, עלינו לפעול יחדיו כדי להלחם בנגע הגזענות והאנטישמיות בכל רחבי העולם."

ראש ממשלת ישראל אהוד ברק אמר דברים דומים:

"אין זה אפשרי לשים את העבר מאחורינו בן לילה. ללא ספק, נותרו בעינם לא רק ההבדלים התיאולוגיים העמוקים המפרידים בין שתי קהילות המאמינים, אלא גם חילוקי דעות בנוגע לזיכרון היסטורי ופירוש העבר. למרות זאת, אנו ללא עוררין מצויים בפתחו של עידן חדש ביחסים קתוליים-יהודים בו ייתפס ביקורו של יוחנן פאולוס השני כציון דרך שאין ערוך לו לאורך מסע זה של פיוס ושיתוף פעולה פורה."[14]

באתר משרד החוץ פורסמו דבריו של הרב דוד רוזן, ראש המחלקה לענייני דת של הוועד היהודי אמריקאי (AJC), ונשיא המועצה היהודית הבינלאומית ליחסים בין-דתיים (IJCIC), שהתייחס למהפך ביחסי הנצרות הקתולית והיהדות, ועמד על כך שהביקור חשף זאת בפני הציבור הישראלי לראשונה:

"התמונות המראות את האפיפיור ב"יד ושם" ובכותל המערבי, וכמו כן קבלות הפנים הממלכתיות בנמל התעופה בן גוריון ובמשכן הנשיא, המחישו לעולם כולו את המציאות של מהפכה מרשימה זו בחינוך ובעמדות הקתוליים כלפי העם היהודי כפי שלא היה מעולם.
...
בדיוק מהסיבה שהישראלים ידעו כה מעט אודות השינויים שחלו בשלושים וחמש השנה האחרונות, הם נדהמו לגלות, באמצעות ביקור האפיפיור, שלא רק שהכנסייה הקתולית איננה עוינת עוד כלפי היהודים, היא אף משחרת ליחסים חיוביים ורוחשי כבוד עם העם אותו תיאר יוחנן פאולוס השני כ"האחים המבוגרים האהובים (של הכנסייה) לברית המקורית אשר מעולם לא ננטשו על ידי אלהים."[15]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]