בית בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קביעת מזוזה לאחר העברת בעלות בתים לידי קק"ל, 1947
חיילי פלוגה ג' של הפלמ"ח מסייעים בבניית מבנים בקיבוץ גבת, שנות ה-40

ביהדות ישנו יחס מיוחד לבית בארץ ישראל ולמגורים בה, מכיוון שהקונה בית בארץ ישראל מקיים מצוות יישוב ארץ ישראל. יחס זה מקבל ביטוי בחנוכת הבית ובברכת שהחיינו, שיש בהם התייחסות מיוחדת לעניין בית בארץ ישראל. על פי התורה הבונה בית ועדיין לא גר בו שנה שלמה, מקבל פטור משירות בצבא.

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

[דרושה הבהרה]נאמר בתורה (דברים פרק כ, ה): " וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ". התורה פוטרת את החייל משירות צבאי אם בנה בית ועדיין לא זכה לגור בו.

בירושלמי (סוטה ח,ד) אמרו: "יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר (מעורכי המלחמה), ת"ל "ולא חנכו" את שמצווה לחנכו (משום ישוב ארץ ישראל – פני משה), יצא זה שאינו מצוה לחנכו".

ונפסק להלכה ברמב"ם[1] אחד הבונה בית לישיבתו, ואחד הבונה בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות, הואיל וראוי לדירה, ואחד הבונה, ואחד הלוקח, ואחד שניתן לו במתנה או היורש הרי זה חוזר, אבל הבונה בית התבן ובית שער אכסדרה ומרפסת, או בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, או הגוזל בית הרי זה אינו חוזר. וכל הבונה בית או נוטע כרם בחוצה לארץ, אינו חוזר עליהן.

טעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

[דרושה הבהרה]בספר עלי תמר[2] מסביר: אין לאדם זכות לחזור מעורכי המלחמה משום שנמצא ברשותו רכוש שעדיין לא חנכו, כגון מי שרכש לו כלי כסף וזהב חדשים ועדיין לא חנכם, מפני שזהו עניין פרטי הנוגע רק לו לעצמו ומדוע יקנה לו פעולה זו זכויות מיוחדות. אולם מי שבונה בית בא"י אין זו רק פעולה פרטית הנוגעת רק לו אלא עושה בזה שירות לאומה כולה שהרי זה נחשב ככיבוש ארץ ישראל.

לכן חוזר עליה מעורכי המלחמה כי אמרו במדרש[3] "כל מי שמתחיל במצוה ואינו גומרה ובא אחר וגומרה היא נקראת על שמו של השני", וא"כ אם לא מחנכו ואחר מחנכו הרי תקרא מצווה ישוב א"י על שמו ועגמת נפש הוא זה. וכ"ז הוא בא"י משא"כ בחו"ל שאין מצווה לחנכו מפני שאין בו מצות ישוב א"י.

סעודת חנוכת הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשו"ת באר שבע[4] נפסק: שסעודת חנוכת הבית בארץ ישראל היא מצווה, כשם שעושים שמחה ומשתה ויום טוב לגומרה של תורה ולגמרה של כל מצווה. כך גם מצווה לעשות סעודה על המצווה לבנות בית בארץ ישראל ולגור בו.

בספר השורשים לומד רד"ק (ערך חנך) שזה גם הפירוש בתורה "ולא חנכו". וכך כתב: "התחלת האכילה בבית חדש יקרא חנוך כמו שיקרא התחלת הלמוד בנער. ומנהג הוא שעושין סעודה ושמחה באכילה הראשונה שיאכלו בבית חדש ולפיכך אמר ולא חנכו ילך וישוב לביתו".

המצווה בקנין דירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות ישוב ארץ ישראל, כוללת גם כל ישיבה, אמנם היא מתקיימת בעיקר בישיבה בקנין ובעלות, משום ד"ישיבה" משמע "תושב - ישיבה בממשלה ובעלות"[דרושה הבהרה], ההפך מגרות תחת שלטון זרים. כמו שאחז"ל עה"פ (בראשית כג,ד): "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם", אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקדוש ברוך הוא (בראשית יב,ז) לזרעך אתן את הארץ הזאת. (מובא ברש"י). לכן הקונה בית בארץ ישראל – מקיים בעצם הקנין מצות "ישיבת" ארץ ישראל[5].

בשו"ת המרחשת (ח"א סי' כב אות ז) כתב: מצות ישוב ארץ ישראל נוהגת בנשים כבאנשים, אבל מצווה זו אינה מתקיימת בישיבה לבדה, כי אם גם כן בקנין קרקע בארץ ישראל. וכדמפורש בקרא "וירשתם אותה וישבתם בה" שצריך ירושה וישיבה (הקנין – הוא הירושה, והדירה – היא הישיבה) ובחדא מינייהו אין המצוה מתקיימת.

בנה בית וחנכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה נאמר פטור מהצבא לבונה בית ולא חנכו כדי שיזכה לקיים את המצווה לחנוך את הבית. חז"ל למדו מהפסוקים, שכמו שנתנה התורה לנושא אשה פטור שנה שלמה, מללכת לצבא ולכל דבר המלך, כגון לספק מים ומזון ליוצאי הצבא כדי שיהיה נקי לביתו. כנאמר (דברים כד, ה): "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח". כך גם בונה בית וחנכו נקי לביתו במשך שנה שלמה[6].

כך נפסק ברמב"ם (מלכים ז,י): "ואלו שאין יוצאין לעורכי המלחמה כל עיקר, ואין מטריחין אותם לשום דבר בעולם, הבונה בית וחנכו, והנושא ארוסתו או שייבם, ומי שחלל כרמו, אין יוצאין עד תום שנה, שנאמר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח, מפי הקבלה למדו שיהיה נקי שנה בין לבית שקנה, בין לאשה שנשא, בין לכרם שהתחיל לאכול פריו".

אמנם הרמב"ם מסייג את הדברים: "במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצווה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".

על פי זה פסק בשו"ת דבר אליהו (א,לז): שאם לא עשה סעודת חנוכת הבית מיד בהיכנסו לדירה, יכול לעשות כל השנה הראשונה.

הצבא בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שלמה גורן[7] סובר שמלחמה בימינו נחשבת במלחמת מצווה ולכן גם הפטורים חייבים להתגייס, אך הוא טוען שאימונים אינם נחשבים למלחמת מצווה מאחר שאין מדובר על הגנה ישירה וכן הוא אינו חל על כל הכוחות וניתן להדחות לתאריך אחר לאחר תום שנת הנישואין.

לעומתו טוענים אחרים שגם אימון או ביטחון שוטף יש לראות כחלק ממלחמת המצווה, מאחר שלא ניתן להלחם במלחמת מצווה ללא הכנה והכשרה מתאימה, ישנן יחידות קרביות בהם ההכשרה לוקחת תקופה ארוכה מאד ונדרש לקיים אימונים בתדירות גבוהה על מנת לשמר כשירות מצבעית[8].

טעם הפטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשם מה נתנה התורה פטור שנה שלימה לאדם שבנה בית וחנכו?

בספר שדה אברהם לר' אברהם יצחק הכהן קוק מרחובות מבאר: מטרת השנה כדי שיהנה ממה שחננו ה' ויודה לו. עליו לעמוד ולהתבונן בטובה שהעניק לו הקב"ה, ולהסיק ממנה את האהבה שאוהב אותו בורא עולם ולהודות על כך.

כדעת ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי (ג' - י"א) שיש מצווה מן התורה לשִֹים לב לכל המתנות הרבות שהקב"ה נותן לנו ולחוש את השמחה המתווספת לנו על ידם, כמו שכתוב "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" (דברים כ"ו – י"א). מוסיף הכוזרי, שחוסר קיום מצווה זו הוא סיבת הגלות וכל התוכחה רח"ל, כמו שנאמר (דברים כ"ח - מ"ו) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".

ברכת שהחיינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני זוג שקנו בית, אם הם שותפים בו, שניהם צריכים לברך 'הטוב והמטיב'. ואם הבית שייך לאחד מהם ורשום על שמו, רק הוא יברך עליו, אבל הואיל ויהנו ממנו יחד, יברך 'הטוב והמטיב'. יחיד שקנה לעצמו בית, יברך 'שהחיינו'. אבל שוכר בית או מי שקיבל רשות לגור בבית מספר שנים, כיוון שהבית אינו שלו, אינו מברך עליו[9].

יש מקהילות הספרדים שאין מברכים על בית חדש, כמו שכתב (הבן איש חי שנה ראשונה פרשת ראה): ונהגו שילבוש בעל הבית בגד חדש בתוך אותה סעודה ויברך עליו שהחיינו ויכוין על הבית". אם לא היה לו דבר לברך עליו שהחיינו, יכווין בברכת הטוב והמטיב שבברכת המזון להודות על הבית החדש.

יש אומרים שהמנהג הספרדי שלא לברך היה מחוץ לארץ ישראל שאין מצווה לבנות בתים, אבל בארץ ישראל, שבה יש לפי ההלכה היהודית מצווה לבנות בתים, יש לברך שהחיינו[10].

רכישת קרקע בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי רבנים שונים, גם קניית קרקע, בלא בית, היא מצווה, והיו שהגדילו לטעון כי קניית חלקת שדה בארץ ישראל ישראל, כמוה כקניית חלקה בגן עדן[11].

בשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן תנה) נכתב, כי אפילו עבור אנשים היושבים מחוץ לישראל זו מצווה לקנות נחלה בארץ ישראל, ואף נחשב כאלו יושבים בארץ ישראל.

מצוות גאולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחמת חשיבות הקרקע בארץ ישראל, צוותה התורה על מצוות גאולת קרקע "כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו" (ויקרא כה, כה). התורה מלמדת, שהתנאי המקדים ל"ומכר מאחזתו", הוא "כי ימוך". רק כאשר נעשה מצבו הכלכלי של האדם מך ודחוק, אז רשאי הוא, למכור את אחוזתו שבארץ-ישראל. גם אז מדייקת התורה "ומכר מאחזתו", מקצת אחוזתו ימכור ולא את כולה. אם די לו במכירת חלק מאחוזתו, אין לו רשות למכור יותר.

בנוסף "ובא גאלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו". אם כבר אירע שמכר אדם מאחוזתו, מצפה התורה שקרקע זו תיגאל מיד הקונה ותשוב לבעליה אפילו שלא בהסכמתו, דבר שלא מצינו בשאר מכירה וקניה. היות שחלקה בארץ ישראל כמוה כחלקה בעולם הבא, התורה עושה רבות על-מנת להניא את היהודי ממכירת חלקו בעולם הבא הנמצא עלי אדמות. אם בכל זאת גרם עוניו והוא נאלץ למכור מאחוזתו, מקלים ככל שניתן את השבתה לרשותו. זהו גם הטעם הכללי למצות היובל, בה הקפידה התורה שישוב כל אדם לשבת בנחלתו הוא[12].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הלכות מלכים פרק ז, הלכה ה והלכה יד
  2. ^ ירושלמי שביעית דף רמ"א
  3. ^ בראשית רבה פרשה ס"ד
  4. ^ סימן ע, והובא במ"א תקסח ס"ק ה
  5. ^ שו"ת ישועות מלכו (יורה דעה סימן סו). וראה ר' צדוק הכהן מלובלין (דברי סופרים אות יד)
  6. ^ משנה סוטה ח משנה ד
  7. ^ שו"ת משיב מלחמה חלק ב עמ' תמ"ט תנא-תנח
  8. ^ נטיעות הארץ עמ' 298
  9. ^ שו"ע רכג, ג; באו"ה 'בנה'; חת"ס או"ח נג
  10. ^ פס"ת הע' 37, ספר מצוות הארץ כהלכתן, שו"ת להורות נתן (חלק ב סימן יב
  11. ^ אבן עזרא על בראשית לג יט; מדרש זוטא, רות פרשה ד, על רות ד,ה.
  12. ^ שיחות לספר ויקרא עמ' שי"ג