בית הדין הפלילי הבין-לאומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אין לבלבל עם אין לבלבל ערך זה עם הערך "בית הדין הבין-לאומי בהאג".
המדינות החברות בבית הדין הפלילי הבין־לאומי, בירוק. המדינות שחתמו על הצטרפות וזו עדיין לא אושררה, בכתום.
בניין בית הדין הפלילי הבין־לאומי בהאג

בית הדין הפלילי הבין־לאומי (באנגלית: International Criminal Court) הוא בית משפט בין־לאומי היושב בעיר האג, הולנד, ופועל מתוקף חוקת רומא שנחתמה בשנת 1998.

בית הדין הפלילי הבין־לאומי הפלילי עוסק באחריותם הפלילית של יחידים לארבעה סוגי פשעים: פשעי השמדת עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשע תוקפנות,[1] זאת להבדיל מבית הדין הבין־לאומי לצדק השוכן אף הוא בהאג ועוסק בסכסוכים בין מדינות.

בית הדין מוסמך לדון בעבירות העומדות בשלושה תנאים: הן מצויות בסמכותו העניינית, הן בוצעו לאחר 1 ביולי 2002 – זמן הקמתו, ומתקיימת לגביהן לפחות אחת מחלופות הזיקה הבאות:

  • העבירות בוצעו בשטח של אחת מהמדינות החברות בבית הדין.
  • העבירות בוצעו על ידי אזרחים של אחת מהמדינות החברות בבית הדין.
  • מדינה שאינה חברה בבית הדין הסכימה אד הוק לשיפוטו.
  • מועצת הביטחון של האו"ם הפנתה את העניין לבית הדין.

פאטו בנסודה, משפטנית מגמביה, כיהנה כתובעת בבית הדין הפלילי הבין־לאומי מאז יולי 2012,[2] וביוני 2021 הוחלפה על ידי השופט הבריטי כרים קאן.[3].

בעשר השנים הראשונות לפעולתו פתח בית הדין בהליכים נגד 30 נאשמים, כולם ממדינות אפריקה. המשפט הראשון שהסתיים בהרשעה היה משפטו של תומאס לובנגה שהורשע בחטיפת ילדים והפיכתם לחיילים בארגון המורדים איחוד הפטריוטים הקונגולזים ונגזרו עליו 14 שנות מאסר. לובנגה הגיש ערעור, אך הערעור נדחה והוא הועבר לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו לריצוי עונש המאסר שהוטל עליו. לאחר משפט זה הורשעו נאשמים נוספים בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

על פי סעיף 77 לאמנת רומא בית הדין יכול לגזור את העונשים הבאים:

  1. מאסר למספר מוגדר של שנים, אשר לא יעלה על 30 שנים לכל היותר; או מאסר עולם כאשר החומרה הקיצונית של הפשע והנסיבות האישיות של האדם המורשע מצדיקים זאת.
  2. קנס
  3. חילוט הכנסות, רכוש ונכסים הקשורים במישרין או בעקיפין במעשה פשע, בלי לפגוע בזכויות של צדדים שלישיים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת בית דין בין־לאומי לצורך העמדה לדין של מנהיגים פוליטיים הנאשמים בפשעים בין־לאומיים הוצעה לראשונה כחלק מוועידת השלום בפריז (במסגרת ועדת האחריויות) בשנת 1919 בעקבות מלחמת העולם הראשונה. הנושא נדון שוב בוועידה שהתקיימה בז'נבה בחסות חבר הלאומים בשנת 1937, שבדומה לוועידה הראשונה, קבעה כי יש לייסד בית משפט בין־לאומי קבוע כדי למנוע ולשפוט פעולות פשיעה בין־לאומית. האמנה נחתמה על ידי 13 מדינות, אך אף מדינה לא אשררה אותה והיא מעולם לא נכנסה לתוקף.

לאחר מלחמת העולם השנייה הקימו בעלות הברית שני בתי דין אד הוק כדי להעמיד לדין את מנהיגי מדינות הציר שהואשמו בפשעי מלחמה. בית הדין הצבאי הבין־לאומי, שישב בנירנברג, העמיד לדין את מנהיגי גרמניה הנאצית, בעוד שבית הדין הבין־לאומי הצבאי למזרח הרחוק בטוקיו היה אחראי לשפיטת מנהיגי יפן. ב-1948 הכירה לראשונה העצרת הכללית של האו"ם בצורך בבית משפט בין־לאומי קבוע להתמודדות עם זוועות מלחמת העולם השנייה[4]. לבקשת האספה הכללית גובשה ועדת המשפט הבין-לאומי (ILC) בשני חוקים בתחילת שנות החמישים, אך אלה נגנזו בגלל המלחמה הקרה, שמנעה הקמת בית משפט פלילי בין־לאומי.[5].

בנג'מין פרנץ, חוקר פשעי המלחמה הנאציים לאחר מלחמת העולם השנייה, והתובע הראשי מטעם צבא ארצות הברית במשפט האיינזצגרופן, היה פעיל נמרץ למען חוק בין־לאומי ובית משפט פלילי בין־לאומי. עמדה זו הוא ביטא בספרו הראשון, שפורסם ב-1975 תחת הכותרת "הגדרת תוקפנות בין־לאומית: החיפוש אחר שלום עולמי" (Defining International Aggression: The Search for World Peace).[6] תומך נוסף היה רוברט קורט ווצל, שערך בשיתוף ספר בשם "לקראת בית משפט פלילי בין־לאומי אפשרי" (Toward a Feasible International Criminal Court) ב-1970 וייסד את הקרן להקמת בית דין פלילי בין־לאומי ב-1971.

ביוני 1989, ראש ממשלת טרינידד וטובגו, רובינסון, הציע להקים בית משפט פלילי בין־לאומי קבוע כדי להתמודד עם סחר בלתי חוקי בסמים.[7][8] בעקבות ההצעה, ביקשה מליאת העצרת הכללית מה-ILC פעם נוספת לנסח אמנה שתהווה בסיס לבית משפט קבוע.[9] בעוד הטיוטה מתגבשת, מועצת הביטחון של האו"ם הקימה שני בתי דין אד הוק בתחילת 1990. בית הדין הפלילי הבין־לאומי ליוגוסלביה לשעבר הוקם בשנת 1993 בתגובה לזוועות בקנה מידה גדול שבוצעו על ידי כוחות מזוינים במהלך מלחמות יוגוסלביה, ובית הדין הפלילי הבין־לאומי לרואנדה שהוקם בשנת 1994 בעקבות רצח העם ברואנדה. הקמת בתי דין אלה הדגישה אף יותר את הצורך בבית משפט פלילי בין־לאומי קבוע.[10].

ב-1994 הציג ה-ILC את הצעתו לחוק עבור בית דין פלילי בין־לאומי בפני העצרת הכללית והמליץ על כינוס ועידה שתדון באמנה שתהיה לחוק בעבור בית המשפט.[11] לבחינת סוגיות מפתח מהותיות בטיוטת החוק, הקימה האספה הכללית ועדה להקמת בית דין פלילי בין־לאומי, שנועדה פעמיים בשנת 1995. לאחר בחינת דו"ח הוועדה, הקימה האספה הכללית את הוועדה המכינה להקמת בית הדין הפלילי הבין־לאומי לכתיבת טיוטה מגובשת. בשנים 1996–1998 התקיימו שישה כנסים של הוועדה המכינה במטה האו"ם בניו יורק, במהלכם ארגונים לא ממשלתיים נתנו משוב והשתתפו בפגישות תחת ארגון הגג של הקואליציה לבית הדין הפלילי הבין־לאומי (CICC). בינואר 1998 התכנסו הלשכה ומרכזי הוועדה המכינה לאספה בזוטפן בהולנד, כדי לארגן מחדש ולאחד את טיוטות הכנסים השונים לטיוטה אחת שלמה.

לבסוף יזמה העצרת הכללית ביוני 1998 כנס ברומא, במטרה לגבש באופן סופי את האמנה שתשמש כחוק לבית המשפט. ב-17 ביולי 1998, אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבין־לאומי התקבלה בהצבעה של 120 בעד, 7 מתנגדים, ו-21 מדינות נמנעות. שבע המדינות שהצביעו נגד האמנה היו סין, עיראק, ישראל, לוב, קטר, ארצות הברית ותימן.[12] הצבעת הנגד של ישראל נבעה מהכללת "פעולה של העברת אוכלוסייה לשטח כבוש" ברשימת פשעי המלחמה, בחשש שהוא ישמש בסיס להאשמתה העתידית בעניין ההתנחלויות.[13].

לאחר שהאמנה אושררה על ידי 60 מדינות, היא נכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2002 ובית המשפט הפלילי הבין־לאומי הוקם רשמית.[14] ההרכב הראשון של 18 שופטים נבחר על ידי מועצת המדינות החברות בפברואר 2003. הם הושבעו בבית המשפט הראשון של בית המשפט ב -11 במרץ 2003.[15].

בית המשפט הוציא את צווי המעצר הראשונים שלו ב-8 ביולי 2005,[16] והדיונים הראשונים התקיימו בשנת 2006.[17] בית המשפט הוציא את פסק הדין הראשון שלו בשנת 2012 כאשר קבע כי מנהיג המורדים הקונגואי תומאס לובנגה דיילו אשם בפשעי מלחמה הקשורים בשימוש צבאי בילדים ובנערים.[18].

בשנת 2010 המדינות החתומות על אמנת רומא ערכו לראשונה כנס העוסק באמנת רומא של בית הדין הפלילי הבין־לאומי בקמפלה, אוגנדה. בכנס אומצו שני תיקונים לחוקה. התיקון השני הגדיר את "פשע התוקפנות" ותיאר את ההליך שלפיו בית הדין הפלילי הבין־לאומי יכול להעמיד לדין יחידים. עם זאת, התנאים המתוארים על מנת לקבע את התיקון טרם התקיימו, ובית הדין הפלילי הבין־לאומי עדיין אינו יכול להפעיל סמכות שיפוטית על פשעי תוקפנות.

באוקטובר 2016, לאחר טענות חוזרות ונשנות כי בית המשפט מתנהל באופן מוטה נגד מדינות אפריקה, בורונדי, דרום אפריקה וגמביה הודיעו על נסיגתן מאמנת רומא.[19] עם זאת, בעקבות הבחירות לנשיאות של גמביה מאוחר יותר באותה שנה, שהביאו את שלטונו הארוך של יחיא ג'אמה לקצו, ביטלה גמביה את הודעת המשיכה שלה.[20] בית המשפט העליון של דרום אפריקה קבע בתחילת 2017 כי פרישתה של המדינה בלתי חוקתית, ולפיכך ממשלת דרום אפריקה הודיעה במרץ 2017 כי גם היא מבטלת את החלטתה הקודמת לפרישה.[21].

יש מומחים מאמינים כי קניה, נמיביה ואוגנדה יחליטו לפרוש ובעקבותיהן מדינות אפריקאיות רבות.[19][22].

ב-2018 הודיעה ה-ICC כי תפתח חקירה ראשונית כנגד ממשלת הפיליפינים בשל אופייה האלים של המלחמה בסמים במדינה. בעקבות כך פרשה המדינה מבית הדין ב-17 במרץ 2019.[23] עם זאת, בית הדין הצהיר כי הסמכות השיפוטית על הפיליפינים בתקופה שבה הייתה המדינה חלק מחוקת רומא, מנובמבר 2011 ועד מארס 2019 נותרה ברשותו.[24].

מדינות חברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמנת רומא נכלל נספח המאשר את הקמת בית הדין הפלילי הבין־לאומי, עליו חתומות 124 מדינות, בהן כל מדינות אמריקה הדרומית, כמעט כל מדינות אירופה, רוב מדינות אוקיאניה וכמחצית ממדינות אפריקה.

31 מדינות חתמו על אמנת רומא אך לא אשררו אותה. ביניהן ישראל, אשר חתמה על אמנת רומא בשנת 2000, ובעת חתימתה הצהירה כי "בהיותה תומכת פעילה ועקבית של הרעיון של בית דין פלילי בין־לאומי, ושל מימושו באמצעות אמנת רומא, ממשלתה של מדינת ישראל גאה להביע את הכרתה בחשיבות, ויותר מכך — ההכרחיות, של בית דין יעיל לאכיפת שלטון החוק ומניעה של התחמקות מעונש. כאחת מהוגות הרעיון של בית משפט פלילי בין־לאומי, ישראל, באמצעות עורכי הדין והמדינאים הבולטים שלה, השתתפה, מאז תחילת שנות החמישים, באופן פעיל ביצירתו של בית דין כזה. נציגיה, תרמו לכל שלבי ההכנה של אמנת רומא כשהם נושאים בליבם ובמוחם זיכרונות קולקטיביים, ולעיתים אישיים, של השואה — הפשע הנורא ביותר שאי פעם בוצע בהיסטוריה של בני האדם. הם עשו זאת בהתלהבות, בתחושות עמוקות של כנות ורצינות".[25]

על פי כללי המשפט הבין־לאומי הפומבי, כל המדינות שחתמו על האמנה מחויבות לה אלא אם כן החריגו עצמן ממנה. ארבע מדינות הודיעו למזכ"ל האו"ם שאינן מתכוונות להיות צד להסכם: ארצות הברית, רוסיה, סודאן וישראל.[26] מדינות אלה אינן כפופות לכללי בית הדין הפלילי הבין־לאומי. כמו כן 41 מדינות שלא חתמו על אמנת רומא מלכתחילה אינן כפופות לכללי בית הדין הפלילי הבין־לאומי, שהבולטות בהן הן סין והודו.

אוקראינה לא חתמה על אמנת רומא, אך בפברואר 2014 הודיעה כי היא מקבלת עליה את כללי בית הדין הפלילי הבין־לאומי.[27].

מאז שנת 2009 פעלה הרשות הפלסטינית להצטרף לאמנת רומא וכחברה בבית הדין, אך תחילה נדחתה מאחר שלא הוכרה כמדינה.[28] בעקבות החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות בנובמבר 2012, שהכירה בפלסטין כמדינה משקיפה בארגון האומות המאוחדות, שינה בית הדין את עמדתו. בקשה רשמית הוגשה ב-2 בינואר 2015 ו"פלסטין" התקבלה כחברה ה-123 בבית הדין.[29] בתגובה הקפיאה מדינת ישראל חצי מיליארד שקלים מכספי מיסים שמועברים לפלסטינים.[30] בתחילת 2021, קבעו שופטי בית הדין, שאמנת רומא תחול בגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים ובמקביל נפתחה חקירת בית המשפט בעניין פשעי המלחמה בעניין פלסטין.[31]

סמכות שיפוט וקבילוּת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת רומא דורשת את קיומם של מספר קריטריונים לפני שאדם יוכל לתבוע בבית המשפט. התקנון כולל שלוש דרישות שיפוט ושלוש דרישות קבילות. יש לעמוד בכל הקריטריונים כדי שהמשפט ימשיך. שלוש דרישות השיפוט הן: (1) נושא שיפוט (אילו מעשים הם פשעים), (2) סמכות שיפוטית טריטוריאלית או אישית (המקום בו בוצעו הפשעים או מיקום מבצעם), ו-(3) מועד השיפוט (מתי בוצעו הפשעים).

דרישות בנושא סמכות השיפוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאי השיפוט של בית המשפט קובעים מהם הפשעים שעליהם ניתן להעמיד לדין אנשים. אנשים יכולים לעמוד לדין רק על פשעים המפורטים בחוקה. הפשעים העיקריים רשומים בסעיף 5 של החוקה ומוגדרים בסעיפים בהמשך החוקה: רצח עם (מוגדר בסעיף 6), פשעים נגד האנושות (מוגדרים בסעיף 7), פשעי מלחמה (מוגדרים בסעיף 8) ופשעים של תוקפנות (מוגדר ב סעיף 8 bis ) (עדיין אינו בתחום השיפוט של בית המשפט, ראו להלן).[32] בנוסף, סעיף 70 מגדיר עבירות נגד מערכת החוק, המהווה קטגוריה חמישית של פשעים שעליהם אינדיבידואלים יכולים לעמוד לדין.

רצח עם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 6 מגדיר את פשע רצח העם כ"מעשים הנעשים מתוך כוונה להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית או חלק ממנה".[33] ישנם חמישה מעשים המהווים פשעי רצח עם לפי סעיף 6:[34]

  1. הריגת אנשים הנמנים עם הקיבוץ;
  2. גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקיבוץ;
  3. העמדת הקיבוץ בכוונה תחילה בתנאי-חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתו הגופנית, כולו או מקצתו;
  4. קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקיבוץ;
  5. העברת ילדי הקיבוץ לקיבוץ אחר בדרך כפייה.

ההגדרה של פשעים אלה זהה לאלו הכלולים באמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם (1948).

פשעים נגד האנושות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 7 מגדיר פשעים נגד האנושות כמעשים "שבוצעו במסגרת התקפה נרחבת או שיטתית המכוונת נגד כל אוכלוסייה אזרחית".[35] הסעיף מפרט 16 פשעים בודדים:[36]

  1. רצח
  2. השמדה
  3. שיעבוד
  4. גירוש או העברה בכפייה של האוכלוסייה
  5. מאסר או שלילה חמורה אחרת של חירות פיזית
  6. עינויים
  7. אונס
  8. עבדות מינית
  9. זנות כפויה
  10. הריון בכפייה
  11. עיקור כפוי
  12. אלימות מינית
  13. רדיפה
  14. היעלמות כפויה של אנשים
  15. אפרטהייד
  16. מעשים לא אנושיים אחרים

שיתופי פעולה בין בית הדין הפלילי למדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית מלחמת האזרחים בלוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חקירת בית המשפט הבינלאומי הפלילי בעניין לוב

הסכסוך בלוב, כחלק מהאביב הערבי, היווה קרקע פורייה לשיתופי פעולה בין־לאומיים מצד תומכי קדאפי ומתנגדיו כאחד. פעולות רבות בוצעו במסגרת זו בכלל ומשפטיות-דיפלומטיות בפרט. במאי 2011 הגיש תובע בית הדין בקשה לערכאת קדם-משפט להוצאת צווי מעצר לנשיא לוב מועמר קדאפי, לבנו סייף אל-אסלאם ולראש המודיעין הלובי בשל פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והשמדת עם שבוצעו לאחר 15 פברואר 2011[37]. הצווים הוצאו זמן קצר לאחר מכן[38]. דווח כי המהירות שבה בקשת הצווים נעשתה משקפת את המטרה העיקרית והיא לייצר דה-לגיטימציה להתקפותיו של הנשיא הלובי על אוכלוסייה אזרחית שמתקוממת נגדו, ולמשוך עריקים מהממשלה והצבא לכוחות האופוזיציה[39] ואף לשיתוף פעולה עם הגורמים הבין־לאומיים. הצווים התקבלו בשבחים ושיתוף פעולה באכיפתם הובטח כמעט על ידי כל מדינות המערב[40] וחלק ממדינות אפריקה (בריטניה, דנמרק, אוסטרליה, גרמניה, קנדה, פורטוגל, ניגריה, לבנון, האיחוד האירופי, רוסיה וסין). האכיפה המדוברת עתידה הייתה להתבטא בסנקציות כלכליות, ניתוק קשרים דיפלומטיים עם ההנהגה בראשות קדאפי, שיתוף פעולה מודיעיני ותמיכה צבאית וכלכלית באופוזיציה. האיחוד האפריקאי, לעומת זאת, כינה את פעולה בית הדין הפלילי כ"מפלה", וקרא לחבריו להתעלם מהצווים. לאחר מכן עתר האיחוד האפריקאי למועצת הביטחון כדי להשהות את החקירה של בית הדין הפלילי[41].

בתחילה, נדמה היה שההליכים פרי מנגנון שיתופי הפעולה הבין־לאומיים המוזכר לעיל, היוו פריצת דרך נכונה לפתירת הסכסוך. אולם, ככל שנמשכה הלחימה עלו קולות אחרים וניסיונות מקבילים למצוא אלטרנטיבות[42]. קולות אלה נבעו ממספר חששות עתידיים. לדוגמה, קדאפי הודיע שאין בכוונתו לכבד את הצווים ונציגיו כינו את בית הדין הפלילי "ארגון שנוצר בבירור כדי להעמיד לדין אנשים מהעולם השלישי". זאת ועוד, לתמיכת קדאפי הצטרפו מנהיגים נוספים מן העולם הערבי[43] בקריאות דומות. בנוסף, דיווחי עיתונות הגיבו על הסיכון הטמון ב"תביעה רגישה פוליטית במהלכו סכסוך מזוין" והביעו דאגה שהתביעה עלולה "לסבך את המאמצים לגרום לקדאפי להתפטר". לפיכך, כל אלו הובילו להעלאת האפשרות כי גירוש על ידי משא ומתן עשוי להיות יעיל יותר בעצירת הטבח כניסיון למצוא אלטרנטיבה למציאת פריצת דרך לפתירת הסכסוך.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית הדין הפלילי הבין-לאומי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המדריך לאזרח\ית: בית המשפט הפלילי הבינלאומי, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, 2014, עמ' 8
  2. ^ המדריך לאזרח\ית: בית המשפט הפלילי הבינלאומי, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, 2014, עמ' 16
  3. ^ אתר למנויים בלבד גרדיאן, השופט הבריטי קארים חאן נבחר לתובע הראשי של בית הדין הבינלאומי בהאג, באתר הארץ, 13 בפברואר 2021
  4. ^ United Nations Department of Public Information, December 2002. The International Criminal Court (הקישור אינו פעיל, 23.12.2019)(אורכב 05.12.2006 בארכיון Wayback Machine) (אורכב 05.12.2006 בארכיון Wayback Machine). Retrieved 5 December 2006.
  5. ^ Dempsey, Gary T. (16 July 1998). (הקישור אינו פעיל, 23.12.2019)"Reasonable Doubt: The Case Against the Proposed International Criminal Court" (אורכב 28.12.2006 בארכיון Wayback Machine). Cato Institute. Retrieved 31 December 2006.
  6. ^ "Benjamin B Ferencz, Biography". 9 בינואר 2008. אורכב מ-המקור ב-9 בינואר 2008. נבדק ב-1 במרץ 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Dempsey, Gary T. (16 July 1998). "Reasonable Doubt: The Case Against the Proposed International Criminal Court" (אורכב 28.12.2006 בארכיון Wayback Machine). Cato Institute. Retrieved 31 December 2006.
  8. ^ International Criminal Court (20 June 2006). ""Election of Mr Arthur N.R. Robinson to the Board of Directors of the Victims Trust Fund"". אורכב מהמקור ב-27 בספטמבר 2007. נבדק ב-11 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link). Retrieved 3 May 2007.
  9. ^ "History of the ICC" (אורכב 07.03.2007 בארכיון Wayback Machine). Retrieved 4 June 2012.
  10. ^ Coalition for the International Criminal Court. "History of the ICC" (אורכב 07.03.2007 בארכיון Wayback Machine). Retrieved 31 December 2006.
  11. ^ "Draft Statute for an International Criminal Court, 1994" (אורכב 19.10.2013 בארכיון Wayback Machine). Retrieved 4 June 2012.
  12. ^ Scharf, Michael P. (August 1998). "Results of the Rome Conference for an International Criminal Court" (אורכב 15.05.2012 בארכיון Wayback Machine). American Society of International Law. Retrieved 4 December 2006.
  13. ^ UN DIPLOMATIC CONFERENCE CONCLUDES IN ROME WITH DECISION TO ESTABLISH PERMANENT INTERNATIONAL CRIMINAL COURT | Meetings Coverage and Press Releases, www.un.org (ארכיון): "Israel has reluctantly cast a negative vote. It fails to comprehend why it has been considered necessary to insert into the list of the most heinous and grievous war crimes the action of transferring population into occupied territory. The exigencies of lack of time and intense political and public pressure have obliged the Conference to by-pass very basic sovereign prerogatives to which we are entitled in drafting international conventions, in favour of finishing the work and achieving a Statute on a come-what-may basis. We continue to hope that the Court will indeed serve the lofty objectives for the attainment of which it is being established."
  14. ^ Amnesty International (11 April 2002). "The International Criminal Court – A Historic Development in the Fight for Justice" (אורכב 24.12.2014 בארכיון Wayback Machine) (אורכב 24.12.2014 בארכיון Wayback Machine). Retrieved 20 March 2008.
  15. ^ הקואליציה של בית הדין הפלילי הבינלאומי. "שופטים והנשיאות" . בארכיון מתוך המקור ב -9 בדצמבר 2012. אחורה 9 דצמבר 2012.
  16. ^ International Criminal Court (14 October 2005). "Warrant of Arrest Unsealed Against Five LRA Commanders" (אורכב 06.10.2014 בארכיון Wayback Machine). Retrieved 30 September 2014.
  17. ^ International Criminal Court (9 November 2006). ""Prosecutor Presents Evidence That Could Lead to First ICC Trial"". אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2007. נבדק ב-5 בדצמבר 2006. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link). Retrieved 5 December 2006.
  18. ^ "ICC finds Congo warlord Thomas Lubanga guilty". BBC News. 14 במרץ 2012. ארכיון מ-15 באוקטובר 2014. נבדק ב-29 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ 1 2 Sieff, Kevin (26 באוקטובר 2016). "Gambia is the latest African country deciding to pull out of International Criminal Court". וושינגטון פוסט. ארכיון מ-27 באוקטובר 2016. נבדק ב-26 באוקטובר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ Moore, Jina (2017-10-27). "Burundi Quits International Criminal Court". New York Times. ארכיון מ-9 בנובמבר 2017. נבדק ב-2018-03-20. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Onishi, Norimitsu (8 March 2017). "South Africa Reverses Withdrawal From International Criminal Court (אורכב 28.10.2017 בארכיון Wayback Machine)". New York Times. nytimes.com. Retrieved 27 October 2017.
  22. ^ "South African court blocks government's International Criminal Court withdrawal bid". 22 בפברואר 2017. ארכיון מ-8 במרץ 2017. נבדק ב-7 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "Archived copy". ארכיון מ-8 ביוני 2018. נבדק ב-10 במאי 2018. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  24. ^ https://www.philstar.com/headlines/2019/03/17/1901757/philippines-becomes-second-country-quitit-icc
  25. ^ Statement by the State of Israel, UN Treaty Collection, 2000
  26. ^ בית הדין בהאג החל לחקור פשעים נגד האנושות בדארפור, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2009
  27. ^ ד-פ-א, לפחות 8,000 בני אדם נהרגו מאז החלה הלחימה במזרח אוקראינה, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2015
  28. ^ ישי מנוחין, צריך לברך על הבקשה הפלסטינית להצטרף לבית המשפט הבינלאומי, באתר "שיחה מקומית", 1 בינואר 2015
  29. ^ האיום מומש: הוגש רשמית מסמך הפלסטינים לאו"ם, באתר גלובס, 2 בינואר 2015
  30. ^ ישראל הקפיאה העברת חצי מיליארד שקל לרשות הפלסטינית, באתר גלובס, 3 בינואר 2015
  31. ^ בית הדין בהאג הכיר ברשות הפלסטינית, אישר חקירה נגד ישראל - וואלה! חדשות, באתר וואלה!News, ‏2021-02-05
  32. ^ חוק רומא, סעיף 5.
  33. ^ חוק רומא, סעיף 6.
  34. ^ חוק רומא, סעיפים 6 (א) -6 (ה).
  35. ^ חוק רומא, סעיף 7.
  36. ^ "Elements of Crimes" (PDF). ICC. 2011. ארכיון (PDF) מ-23 בספטמבר 2014. נבדק ב-28 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ תובע ביה"ד הבינלאומי מבקש צו מעצר נגד קדאפי, באתר הארץ, 17.5.2011
  38. ^ צו מעצר נגד קדאפי בגין פשעים נגד האנושות, באתר וואלה!‏, 27.6.2011
  39. ^ עריקים לובים: קדאפי פקד לחסל אנשים כמו חולדות, באתר וואלה!‏, 21.6.2011
  40. ^ התקיפה בלוב: טילים שוגרו לעבר מטוסים לוביים, באתר וואלה!‏, 22.3.2011
  41. ^ Wald Patricia M, Apprehending War Criminal's: Does International cooperation work?, American University International Law Review, Vol. 27, No.2 (229) page 252 (2012)
  42. ^ אואן אלתרמן, לוב: התערבות בית המשפט הפלילי הבינלאומי ומשמעויותיה, המכון למחקרי ביטחון לאומי, גיליון 245, 8.3.2011
  43. ^ אחמדינאג'אד: נאט"ו החמירה המצב בלוב, באתר nrg‏, 22.10.2011
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בית_הדין_הפלילי_הבין-לאומי&oldid=36453668"