בית החיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בית החיות
National Lampoon's Animal House
כרזת הסרט בית החיות
כרזת הסרט בית החיות
בימוי ג'ון לנדיס
הפקה איוון רייטמן
מטי סימונס
תסריט הרולד ראמיס
דאגלס קני
כריס מילר
עריכה ג'ורג' פולסי עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים ג'ון בלושי
טום הולס
דונלד סאת'רלנד
טים מאת'סון
סטפאן פירסת
קרן אלן
ג'ון ורנון
ורנה בלום
מוזיקה אלמר ברנסטין
צילום צ'רלס קורל עריכת הנתון בוויקינתונים
מפיץ סרטי יוניברסל
מדינה ארצות הברית
הקרנת בכורה 28 ביולי 1978
משך הקרנה 109 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה סרט קומדיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 2.7 מיליון דולר
הכנסות $141,600,000 (ארצות הברית)
הכנסות באתר מוג'ו animalhouse
פרסים ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בית החיות (אנגלית: Animal House) היא קומדיה אמריקאית משנת 1978 בבימויו של ג'ון לנדיס. הסרט עוסק בקבוצת צעירים אמריקאים המשתייכים לבית אחווה יוצא דופן בקולג' אמריקאי, אשר קורא תיגר על הממסד והנורמות המקובלות של החברה בקולג'.

התסריט עובד על ידי דאגלס קני, כריס מילר והארולד ראמיס על סמך סיפורים שונים שפרסם מילר במגזין הקולג'ים האמריקאי נשיונל למפון, המתבססים על חוויותיהם של היוצרים מבתי האחווה בקולג'ים השונים בהם לקחו חלק בעת לימודיהם. מלבד ג'ון בלושי, כל השחקנים בסרט היו אנונימיים בזמנו ובתחילת הקריירה שלהם.

כשהסרט יצא דעות המבקרים לגביו היו חלוקות. אולם רוג'ר אברט מהמגזין "טיים" הכתיר אותו כסרט הטוב של השנה. הסרט, שהופק בתקציב נמוך של 2.7 מיליון דולר, הפך לאחד הסרטים הרווחיים בהיסטוריה, לאחר שגרף במשך השנים יותר מ-141 מיליון דולר.

בית החיות, יחד עם "סרט מטוגן", היו חלק מרכזי בצמיחתו של ז'אנר חדש בקולנוע האמריקאי - סרטי ה"גרוס-אאוט" הפכו לחלק מרכזי בקולנוע ההוליוודי הקומי. בשנת 2001 הכריזה ספריית הקונגרס של ארצות הברית על "בית החיות" כבעל ערך תרבותי משמעותי והוא נבחר להיכלל בארכיון הסרטים הלאומי. הסרט זכה במקום הראשון ברשימת 100 הסרטים המצחיקים של המגזין "בראבו". ובמקומות גבוהים ברשימות שונות של סרטי הקומדיה של המאה ה-20.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני סטודנטים טריים באוניברסיטת פאבר, לורנס "לארי" קרוגר וקנט דורפמן, מנסים להתקבל לאחווה ב-1962. הם מבקרים במסיבה באחווה היוקרתית אומגה טטא פי אך אינם מתקבלים שם בברכה. בהמשך הם מנסים באחוות דלתא טאו צ'י. אחיו הגדול של קנט היה חבר באחווה זו, עובדה שהופכת אותו לבן מורשת. כיוון שהאחווה זקוקה לחברים חדשים הם מקבלים את השניים, שמקבלים את הכינוי פינטו ופלאונדר.

דיקן האוניברסיטה, רורנון וורמר, רוצה להסיר את דלתא מהקמפוס עקב ריבוי עבירות וציונים נמוכים של חבריה. כיוון שהאחווה כבר נמצאת "על תנאי" הוא מציב אותם בפני מצב חדש - "על תנאי כפול סודי". הוא מצווה על ראש אחוות אומגה, גרג מרמלרד, למצוא כל דרך להפטר מהם.

דאג נידרמאיר, חבר אומגה וקאדט צבאי, מציק לפלאונדר. חברי דלתא, בלוטו ודניאל "די-דיי" סימפסון, משכנעים אותו להכניס את הסוס של נידרמאייר בלילה אל תוך המשרד של הדיקן וורמר. הם נותנים לו אקדח ואומרים לו לירות על הסוס. אלא שבאקדח הם שמים כדורי סרק. פלאונדר אינו מעז לירות על הסוס, והוא יורה לכיוון התקרה. מעוצמת הרעש הסוס המבוהל חוטף דום לב ומת במקום. יום לאחר מכן מפונה גופת הסוס ממשרדו של הדיקן לאחר שנחתכה במסור.

ביום לאחר מכן מנסה אריק "אוטר" סטראטון לשכנע את מנדי פפרידג' לעזוב את החבר הסנוב שלה (מרמלרד) ולצאת איתו. בלוטו ממשיך להרגיז את מרמלרד על ידי דחיפת מזון לתוך הפה וחיקוי דרך כל של חצ'קון מתפוצץ. הוא מכוון את כל האוכל שעף לעבר מרמלרד, מנדי ושאר יושבי השולחן, באבס ודילר. בלוטו מתחיל קרב מזון שמעורר מהומה בכל הקפיטריה.

בלוטו ודי-דיי מחליטים לגנוב את התשובות למבחן הקרוב בפסיכולוגיה. אולם מסתבר שאומגה השתילו תשובות לא נכונות בטופס וכל חברי דלתא נכשלים במבחן. הציון הממוצע של האחווה יורד לרמה כה נמוכה עד שלדיקן דרושה רק עוד תקרית אחת כדי לסגור אותם ולסלק אותם מהקמפוס.

כדי לשפר את רוחם מחליטים חברי דלתא לארגן מסיבת טוגה, במהלכה, אוטיס דיי והאבירים שרים את השיר שאוט. אשתו האלכוהוליסטית של הדיקאן מגיעה למסיבה לאחר שאוטר מזמין אותה והם שוכבים במהלכה. לארי מזמין בחורה בשם קלורט שהכיר בסופר להיות הדייט שלו במסיבה. הם משתכרים ומתמזמזים, אלא שאז לארי מגלה שהיא בתו בת ה-13 של ראש העיר. הוא מחזיר אותה לביתה בעגלת סופר. לאחר המסיבה מחליט הדיקן לסגור את האחווה וכל רכושה מוחרם.

כדי לשכוח שוב מהצרות מחליטים אוטר, בון, פלאונדר ופינטו לצאת לרואד טריפ. הם מגיעים למכללת בנות ואוטר מתחזה לחבר של בחורה שמתה לא מזמן בקמפוס. הם אוספים כמה מחברותיה ועוצרים בבר בו אוטיס דיי אמור להופיע, אלא שמלבדם כל יושבי הבר האחרים הם שחורים. בשלב מסוים ובבהלה הם בורחים משם תוך כדי שהם משאירים את הבנות מאחור והורסים את הרכב של פלאונדר.

בון מגלה שהחברה שלו קאטי מנהלת רומן עם פרופסור והוא נפרד ממנה. מרמלרד חושב שאוטר מנהל רומן עם מנדי ולכן מזמין אותו לחדר במלון שם מחכה עם חברי אומגה אחרים והם מכים אותו. ציוני הביניים של דלתא כל כך נמוכים שהדיקן מחליט לסלק את כולם. הוא מודיע גם לוועדת הגיוס על כשירותם להתגייס.

כשנראה שהכל אבוד, בלוטו משכנע אותם בנאום היסטורי חסר דיוק שעליהם לנקום ולהלחם חזרה. הם מחליטים לנקום בדיקן ובאומגה. הם מחליטים להתפרץ אל תוך המצעד השנתי בעיר ולהפוך אותו לכאוס טוטאלי. במהלך הכאוס נחשפת לצופים הביוגרפיה של המשך חייהם של הדמויות.

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון בלושי - בתפקיד ג'ון "בלוטו" בלוטרסקי. שיכור תמידי ובור, נמצא בשנתו השביעית ללימודים. עם ממוצע של 0.0. בסוף הסרט מצוין כי בלוטו יהפוך בשנים הקרובות לסנאטור אמריקאי. בסרט המוקומנטרי שחקר את התפתחות חייהם של הדמויות בסרט, הופך בלוטו לנשיא ארצות הברית.
  • טים מאטסון - בתפקיד אריק "אוטר" סטרטון- סטודנט נאה וחלקלק שיודע לעשות שימוש במילים כדי לכבוש נשים ולשכנע את שומעיו. החדר שלו נראה כמו מקדש מצוחצח לפיתוי נשים, בעיקר לעומת המראה הכללי המטונף של שאר בית האחווה. אוטר הוא יושב ראש האחווה ובאופן לא רשמי גם מנהיגה. בעתיד הוא הופך לגניקולוג בבוורלי הילס.
  • פיטר ריגרט - בתפקיד דונלד "בון" שונסטין. בון הוא החבר הטוב ביותר של אוטר ובן זוגה של קייטי. הקונפליקט שלו נע בין נאמנותו ומחויבותו לקייטי לבין נאמנותו לחברי האחווה. בעתיד הוא וקייטי יתחתנו אך גם יתגרשו כעבור חמש שנות נישואים.
  • טום הולס - בתפקיד לורנס "פינטו" קרוגר. חנון ביישן ורגיש שמתקבל יחד עם חברו דורפמן לאחווה בתחילת הסרט. פינטו מתחיל עם הקופאית בסופר בלי לדעת שהיא בתו בת השלוש עשרה של ראש העיר. פינטו היה כינויו של תסריטאי הסרט בימי הקולג' שלו. בסוף הסרט מצוין כי הוא הופך לעורך מגזין הסטודנטים.
  • סטפן פורסט - בתפקיד קנט "פלאונדר" דורפמן. בחור כבד משקל, מגושם וחנון. פלאונדר הוא נצר בבית האחווה בעקבות אחיו הגדול. בעתיד הוא יהפוך למדריך קבוצות רגישות בקליבלנד.
  • ברוס מק'גיל - בתפקיד דניאל "די דיי" סימפסון- רוכב אופנוע קשוח שלא סיים אף קורס ואין לו אפילו ממוצע.
  • ג'יימס ווידווס - בתפקיד רוברט הובר- נשיא בית האחווה. יחסית נקי מוצלח ומסודר לעומת חברי האחווה האחרים. הוא נאבק לשמור על מראית עין של נורמליות מול הדיקן והממסד האוניברסיטאי. בדרך כלל נגמר המאבק הזה בהליכתו אחר רצונותיהם של חברי האחווה. בעתיד יהפוך לסניגור ציבורי בבולטימור.
  • דאגלס קני - בתפקיד סטורק. סטורק אומר רק שני משפטים במהלך הסרט. בשנה הראשונה חשבו שהוא פגוע מוח. הוא אכן נראה כמו מישהו שעבר פגיעה מוחית.

אומגה טתא פי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'יימס דאוטון - בתפקיד גרגורי מרמלרד, הנשיא של אומגה ובן זוגה של מנדי פפרידג'. מרמרלד סובל מאימפוטנציה. בעתיד יהפוך ליועץ הנשיא ניקסון בבית הלבן וייאנס בכלא ב-1974.
  • מארק מטקאלף - בתפקיד דאגלס נידרמאייר. מפקד חיילי המילואים המתאמנים של הקולג'. נצר למשפחה צבאית ושונא מושבע של דלתא. בווייטנאם ייהרג על ידי חייליו.
  • קווין בייקון - בתפקיד צ'יפ דילר. חבר אומגה המתקבל אל האחווה בתחילת הסרט ומהווה מעין היפוך לפינטו ופלאונדר. בסוף הסרט הוא נרמס על ידי ההמון במצעד. בעתיד ייוולד מחדש כמיסיונר נוצרי באפריקה.

דמויות משנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון וורנון - בתפקיד הדיקן וורנון וורמר. דיקן הקולג' ודמות האנטגוטנסיט הראשית בסרט. מטרתו היא להצליח לסלק את דלתא מהקמפוס.
  • וורנה בלום - בתפקיד מאריון וורמר. אשתו האלכוהוליסטית של הדיקן. היא מגיעה למסיבת הטוגה של דלתא ושוכבת עם אוטר.
  • דונלד סאתרלנד - בתפקיד פרופסור דייב ג'ניננגס. פרופסור לאנגלית, נער פרחים מתבגר ושמאלני שמנסה לשדל את הסודנטים לשימוש בסמים.
  • קארן אלן - בתפקיד קייטי, זוגתו של בון. מנהלת רומן סודי עם פרופסור ג'ננינגס אבל בסופו של דבר מתחתנת עם בון.
  • דווין ג'סי - בתפקיד אוטיס דיי, מנהיג הלהקה שמנגנת במסיבת הטוגה. השם אוטיס אומץ על ידו גם בחיים האמיתיים והפך לשם הבמה שלו.
  • שרה הולקומב - בתפקיד קלורט דיפסטו, בתו בת השלוש עשרה של ראש העיר.
  • מארי לואיס וולר - בתפקיד מנדי פפרידג'. בת זוגו של גרג, חברת אחוות בנות ונערת מעודדות. נראה שאינה מסופקת מיחסיה עם גרג. בעתיד תינשא לבלוטו.
  • מרתה סמית' - בתפקיד ברברסו "באבס" ג'נסן. נערה דרומית שרוצה את גרג לעצמה. היא רואה את חברי דלתא כדוחים. בעתיד תיהפך למדריכת תיירים באולפני יוניברסל.
  • סזאר דנובה - בתפקיד ראש העיר דיפסטו. ראש העיר אשר מרומז על קשריו עם המאפיה.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחלת הרעיון לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בית החיות" היה הסרט הראשון שהופק על ידי "נשיונל למפון", מגזין הסטודנטים ההומוריסטי הפופולרי ביותר במחצית שנות ה-70 של המאה ה-20. המגזין עסק בסאטירה פוליטית וחברתית ותרבות פופולרית. כיוון שמרבית הכותבים היו בוגרים של אוניברסטאות שונות, הייתה להם את היכולת ליצור חיבור אל הקהל הסטודנטיאלי. דאג קני היה העורך הראשי וכותב במגזין, הוא סיים את אוניברסיטת הארוורד ב-1969 וחוויתו הלימודית הייתה קרובה יותר לזו של אומגה דווקא. קני אחראי לשתי הדמויות של לארי קרוגר ומנדי פפרידג' בסרט. שתי הדמויות הופיעו בגיליון המגזין ב-1975. קני חשב שקריס מילר, כותב במגזין, יהיה מומחה לחווית הלימודים בקולג'. כינוייו של מילר בזמן הלימודים היה "פינטו" כאחת הדמויות הראשיות בסרט. מילר הגיש פרק מתוך זכרונותיו על חוויות הקבלה לבתי האחווה מימי לימודיו.

הדמויות בסרט כמו שמותיהם ושם האחווה לקוחים מחוויותיו של מילר משנות לימודיו בדארטמות' קולג'. יוצר הסרטים איוון רייטמן, שרק סיים להפיק את סרט הראשון של דייוויד קרוננברג, והציע למוציא לאור של המגזין להפיק סרט תחת מותג המגזין. רייטמן הפיק את מופע הנשיונל למפון, שמרבית מחבריו הופיעו בעתיד בתוכנית הוותיקה "סטרדיי נייט לייב". כשמרבית השחקנים עזבו את התוכנית מלבד הארולד ראמיס, הציע רייטמן להשתמש בסקיצות מהתוכנית ולהפכן לסרט באורך מלא.

תסריט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעצת סימונס נפגשו קני וראמיס וכל אחד מהם תיאר את חוויות הקולג' שלו. באותו זמן עבד על טריטמנט לסרט בשם "סטודנט שנה א'" אך עורכי המגזין לא היו מרוצים מהתסריט. קני וראמיס החלו לעבוד יחד על טריטמנט שעסק בצ'ארלס מנסון בימי התיכון. סימונס אהב את הרעיון אז הם שינו את הסיפור לקולג'. קני העריץ את סיפוריי בתי האחווה של מילר והציע שישתמשו בהם כבסיס לסרט. קני, מילר וראמיס החלו ליצור יחד רעיונות. הם ראו את שנת 1962 כשנת התמימות האחרונה של אמריקה ולכן העבירו את זמן ההתרחשות לשם. המצעד שמתרחש בסוף הסרט ב-21 בנובמבר 1963 היה יום לפני רצח קנדי. שלושתם הסכימו כי יש להכניס אל הסרט את השחקן ג'ון בלושי ואת דמותו של בלוטו כתבו במיוחד בשבילו לאחר שנפגשו עמו בשיקגו.

הכותבים, שלא היו מנוסים כלל בכתיבת תסריטים, ניפקו טריטמנט של כ-110 עמודים כאשר הממוצע עמד על 15. הם הציגו את התסריט בפני מפיקים שונים בהוליווד. סימונס נפגש עם נד טאנן, מנהל בכיר באולפני יוניברסל. טאנן שנא את הרעיון אך בהדרגה כשהחלו להגיש דראפטים שונים לתסריט, החלו באולפנים לשתף פעולה עם הרעיון עד שבסופו של דבר ניתן אור ירוק לסרט, בתקציב של 3 מיליון דולר בלבד. סימונס נזכר: "הם אמרו לעצמם, לעזאזל, זה סרט קטן וטיפשי ועם קצת מזל נעשה ממנו קצת כסף - שיעשו מה שהם רוצים." ראמיס מציין: "הלכנו יותר רחוק ממה שהאולפנים ציפו, אני חושב שהם היו בהלם".

ליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה חשב רייטמן שיביים את הסרט, אך הוא עשה רק סרט אחד בתקציב של 5,000 דולר. המפיקים פנו לריצ'רד לסטר ובוב ראפלסון לפני שפנו אל ג'ון לנדיס. בסופו של דבר קיבל לנדיס את התפקיד בזכות סרטו "סרט מטוגן". נערת התסריט של הסרט הייתה בת זוגו של שון דניאל, עוזר המפיק מיוניברסל. דניאל המליץ על לנדיס שנפגש מאוחר יותר גם רייטמן, מאונט וסימונס וקיבל את התפקיד. לנדיס נזכר: " כשקיבלתי את התסריט זה היה הדבר הכי מצחיק שקראתי עד אז, אבל זה גם היה פוגעני מאוד, היה עניין גדול סביב הקאות ואונס ודברים מהסוג הזה." בהמשך הדרך היו מעט חיכוכים בין לנדיס לשאר הכותבים משום שלנדיס עצמו לא סיים תיכון בעוד הכותבים היו בוגרים של אוניברסטאות נחשבות. ראמיס: "הוא התייחס באופן מיידי אל הסרט כאל הסרט שלו. אנחנו חיינו עם הסרט כבר שנתיים לפני כן. שנאנו את זה. לפי לנדיס ההשראה שלו לסרט באה מקומדיות אמריקאיות קלאסיות ישנות עם שחקנים כמו באסטר קיטון, הארולד לויד והאחים מרקס.

בקאסט המקורי היו אמורים להופיע צ'בי צ'ייס בתפקיד אוטר, ביל מאריי בתפקיד בון, בריאן דויל-מורי בתפקיד הובר ודן אקרויד כדי-דיי. בסופו של דבר מסוללת הכוכבים רק ג'ון בלושי היה מעוניין בתפקיד. צ'ייס כבר היה כוכב, אך הוא דחה את התפקיד כיוון שהוצע לו תפקיד בסרט "foul play". לנדיס שרצה ללהק שחקנים דרמטיים לא ידועים, כמו בייקון ואלן (לשניהם זה היה הסרט הראשון), לוקח קרדיט על העידוד השלילי שנקט כלפי צ'ייס לגבי השתתפות בסרט. דמותו של די-דיי נבנתה על אקרויד אך בסופו של דבר הוא דחה את ההצעה משום שהיה מחויב ל"סטרדיי נייט לייב". ג'ון בלושי היה מחויב גם הוא לתוכנית אך במשך שלושה ימים בשבוע השתתף בצילומי הסרט ובשאר הימים נסע לני יורק להשתתף בתוכנית. בלושי קיבל רק 35 אלף דולר על השתתפותו בסרט ועד מעט בונוסים לאחר מכן. לנדיס עבד רבות עם בלושי על דמותו של בלוטו שלמעשה לא היו לה כמעט דיאלוגים. על אף נוכחותו של בלושי באולפני יוניברסל רצו כוכב נוסף. לנדיס, שהיה מיודד עם דונלד סאתרלנד, הצליח לגייס אותו לסרט. סאתרלנד היה באותה תקופה אחד הכוכבים הגדולים של הוליווד. בשביל יומיים צילומים הציעו לסאתרלנד 35 אלף דולר ו-15 אחוז מרווחי הסרט, מתוך הנחה שהסרט יישכח במהירות. סאתרלנד רצה כסף בטוח ובסופו של דבר סגר על 50 אלף דולר. החלטה שבדיעבד גרמה לו להפסד הכנסות של קרוב ל-20 מיליון דולר.

לוקיישנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הבא בהפקה היה למצוא קולג' שיסכים לצילומי הסרט ברחבי הקמפוס. נשיאה של אוניברסיטת אורגון, ויליאם ביטי בויד, היה בכיר באוניברסיטה ידועה בקליפורניה כאשר נשקלה שם האפשרות לצלם את "הבוגר". בסופו של דבר נדחתה האוניברסיטה ובויד החליט שלא יפספס את ההזדמנות הבאה. הוא העביר משאל בקרב הנהגת הסטודנטים ומועצת האוניברסיטה. האחראי על קשרי החוץ של האוניברסיטה טען כי על אף שהסרט פרובוקטיבי וגס הוא גם שנון ומצחיק. בסופו של דבר בויד אף אישר לצלם את משרדו כמשרדו של הדיקן וורמר.

בית האחווה צולם בשני לוקיישנים שונים צמודים בקמפוס. בית נטוש שאכלס בעבר את בית האחווה פי סיגמא קאפא. החדרים הפנימיים צולמו ברובם בסטים שנבנו במיוחד. הבית נהרס ב-1986 והיום שוכנת עליו מעבדה לפיזיקה.

המצעד צולם ברחובה הראשי של העיר קוטג' גרוב.

הצילומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנדיס הביא את השחקנים ששיחקו את הדמויות של חברי דלתא חמישה ימים לפני תחילת הצילומים על מנת שיתגבשו יחד. הם שהו יחד במלון, והכניסו פסנתר לחדרו של מקגיל. החדר הפך לחדר המסיבות שלהם. השחקן ג'יימס ווידו'ס תיאר זאת "כמו להיות בשנה הראשונה. היינו צריכים להכיר אחד את השני ולקרוא לעצמנו בשמות הכינוי. הטקטיקה הזו עודדה את השחקנים להפריד עצמם באופן טבעי מהשחקנים ששיחקו את הדמויות של אומגה, וכך ליצור חציצה טבעית ביניהם מול המצלמה. בלושי ואשתו שוכנו בבית נפרד בפרפרים על מנת לשמור עליו נקי מסמים ואלכוהול.

על אף ששחקני הסרט הוזהרו לא להתערבב עם הסטודנטים, לילה אחד הוזמנו על ידי סטודנטיות למסיבה של אחד מבתי האחווה. על אף שהוזמנו והתקבלו יפה, בסוף המסיבה ווידוס זרק כוס על קבוצת שחקני פוטבול שיכורים ופרצה קטטה שכאילו נלקחה מסצנה בסרט. השחקנים הצליחו להמלט, אלא שמקגיל ספג פנס בעין ולווידוס נשברו כמה שיניים.

למעט שוט הפתיחה של קרב האוכל המתמקד בבלוטו, צולמה כל הסצנה בשוט אחד, כאשר עודדו את השחקנים להלחם באמת. השוט של פלאונדר בסופר צולם גם הוא בשוט יחיד. פורסט הצליח לתפוס את מרבית האוכל שלנדיס ומאתסון זרקו עליו.

בזמן הצילומים הכינו לנדיס ומקגיל סצנה לקבוצת עיתונאים שבאה לסקר את הצילומים. לנדיס שיחק עמו כועס על חוסר תפקוד השחקנים ושבר זכוכית מדומה על ראשו של מקגיל. מקגיל נפל על הרצפה והעמיד פנים כאילו איבד הכרה. העיתונאים האמינו לסיפור. כשלנדיס ביקש לקום ממקגיל לקום, הוא סרב.

ניצבים שחורים הובאו מפורטלנד לצילום הקטע בבר המועדון של דקסטר. המפיקים חשבו שהסצנה תתפס כגזענית ותגרום למהומות שחורים בבתי הקולנוע. תמיכתו של ריצ'רד פריור בסצנה הביאה בסופו של דבר להישארותה בסרט.

המפיקים הבינו שיש אפשרות שיוכלו לייצר להיט מהסרט לאחר שרייטמן הראה להם תגובות קהל מהקרנה של קטע בן עשר דקות לקהלים שונים. ההפקה הוציאה תחילה 20 עותקים של הסרט שנשלחו למפיצים. הקרנה מוקדמת ראשונה של הסרט הוקרנה בדנבר ארבעה חודשי לפני יציאתו והתגובות היו חיוביות ביותר.

פסקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסקול בסרט הוא שילוב בין רוקנרול לרית'ם אנד בלוז, יחד עם הפסקול שיצר אלמר ברנשטיין לסרט. ברנשטיין ולנדיס היו חברי משפחה מאז ילדותו של לנדיס. ברנשטיין טען שהסרט פתח בפניו את הדלת לעשיית סרטי קומדיה. השיר shout שאוטיס דיי שר בסצנת המסיבה הפך ללהיט על זמני ויחד איתו גם הסצנה הפכה לאחת המפורסמות מן הסרט.

התגובות לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בית החיות" יצא להקרנה בשנים עשר בתי קולנוע, ובסוף השבוע הראשון להקרנתו גרף כ-280 אלף דולר. לאחר שבוע כבר עברו הכנסות הסרט את המיליון עד הפיכתו לסרט השני בהצלחתו ב-1978, אחד פחות מהסרט "גריז" שיצא באותה שנה. בארצות הברית בלבד גרף הסרט יותר מ-120 מיליון דולר, והכנסותיו עד היום מסתכמות ב-141.6 מיליון דולר.

תגובות המבקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם יציאת הסרט היו התגובות אליו מעורבות, אולם מספר מבקרים זיהו את קסמו של הסרט ובסופו של דבר הוכתר כאחד הסרטים המוצלחים של 1978. באתר ביקורות הסרטים rotten tomato מחזיק הסרט ברייטינג של 90%.

רוג'ר אברט העניק לסרט ארבעה כוכבים וכתב עליו "אנכרוניסטי, מבולגן ומלא באנרגיה. הסרט תוקף אותנו. חלק מהשפעת הסרט נובעת משכבה של אנרגיה משוגעת. אבל הסרט הזה עשוי טוב יותר ומשוחק טוב יותר מאשר הבנו כשיצא. דרושה מיומנות על מנת ליצור צורה מוצלחת של קומדיה כזו, והדמויות משורטטות מעט יותר אבסורדיות ממה שהן צריכות להיות, ומשוחקות עם תפיסה." אברט הוסיף את הסרט לרשימת עשרת הסרטים המוצלחים של 1978.

בביקורת במגזין טיימס כתב פרנק ריץ', "בשיאו הוא מבטא את הפחדים והתיעוב של ילדים שבגרו בשנות השישים המאוחרות, במקרה הגרוע נחשף בית החיות בטיפשות מתועבת. השיאים המצחיקים מפצים בקלות על הרגעים הנמוכים." גארי ארנולד כתב בוושינגטון פוסט: "בלושי שולט על מערך זדוני הבעות קונספירטיביות עם הקבל...הוא מצחיק בצורה בלתי נמנעת בשילוב של רגעי סלאפסטיק בגאוניות". דיוויד אנסן כתב בניוזוויק: " אם בית החיות לוקה בהוראתיות הפארודיה של ספר הסיום של בית הספר התיכון למפון, זהו עדיין הומור נמוך מסוגה גבוהה."

כשיצא הסרט יצאו לנדיס, ווידוס ואלן למסע ארצי לקידומו. אולפני יוניברסל הוציאו כ-4.5 מיליון דולר על קידום הסרט בקמפוסים נבחרים ברחבי המדינה וסייעו לסטודנטים לארגן מסיבות טוגה. מסיבה כזו במרילנד הגיעה לכאלפיים משתתפים ובאוניברסיטות ויסקונסין הגיעו לשיא גינס של כעשרת אלפים איש. תודות לסרט הפכה מסיבת הטוגות לאירוע האהוב בקולג'ים ב-1978.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית החיות בוויקישיתוף