בית החרושת שולץ

בית החרושת שולץ במרכז גטו ורשה

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

בית החרושת שולץ (בגרמנית: Schulz Schop, בקרב תושבי גטו ורשה כונה השופ) היה מפעל לתעשיית עורות לצורכי ביגוד והנעלה לצבא גרמניה, שפעל בגטו ורשה בזמן מלחמת העולם השנייה. בית החרושת נודע בשל מספר גבוה של רבנים שעבדו בו כדי להנצל משילוח מהיר למחנות ההשמדה.

רקע

במהלך מלחמת העולם השנייה גדל הצורך לתעשיית מלחמה זולה ומהירה כדי לאפשר לורמאכט ללחום בשתי החזיתות עם העלאת האספקה לצבא. חלק מתעשייה זו התקיימה במחנות עבודה ובמפעלים שפעלו מתוך הגטאות וכך ניצלו הנאצים את כוח העבודה הזול לצורכי המלחמה.

בסוף 1940, עם הקמת גטו ורשה שבו נכלאו יהודי ורשה והסביבה, ולאחר שנאסרה היציאה ממנו, החלה לטפס האבטלה בגטו ונהיו נפוצים בו רעב ותת-תזונה. מקור עבודה היווה תנאי קיומי על מנת לשרוד בתנאי הגטו הקשים.

הקמת בית החרושת

עובדים יהודיים במפעל טקסטיל בגטו ורשה

בקיץ 1941 הופיעו בגטו פריץ אמיל שולץ, תעשיין גרמני מדאנציג, וולטר טבנס, סוחר ופושע מלחמה נאצי. מתחילה פעלו כמתווכים בין הפיקוד העליון של הוורמאכט לבין הסדנאות היהודיות שבגטו, שאל אלו האחרונים היו מגישים הזמנות. לאחר מספר שבועות, בספטמבר 1941, הם הקימו בעצמם מפעלים בתוך הגטו בהם הועסקו ידיים יהודיות מתושבי הגטו, תוך שימוש בעבודות כפייה. שולץ הקים מפעלי טקסטיל והנעלה בתוך הגטו, ובהם חטיבות שונות; במרכז הגטו, ברחוב נוֹבוֹליפּיה (בפולנית: Nowolipie)‏ 44 שכנה חטיבה בשם "שטיקריי אבטיילונג" (Stickerei Abteilung) לייצור נעליים, מוצרי עור, סוודרים וגרביים עבור הוורמאכט, ובאביב 1942 נמנו בה כ-3,000 עובדים. חטיבה זו הייתה מתחילה סדנת עבודה בבעלותו של אברהם הנדל, יהודי שהצליח להשיג אזרחות פולנית בדויה בשם יוזף טולצ'ק, ובהמשך התקיים תחת מרותו של שולץ. חטיבות אחרות עסקו בפרווה וצמר. מקור עבודה כמו זה במפעליו של שולץ היה מושא קנאה לאלו שזכו בו, משום שזה הבטיח לעובדי המפעל מחיה קיומית ומחסה מפני גירוש באקציות. רבים נדרשו להפעיל קשרים ולשחד את הגורמים הרלוונטיים על מנת להתקבל לעבודה במפעלים אלו.

סדנת הרבנים

אברהם הנדל, מנהל המפעל, היה יהודי אדוק ממשפחה חסידית שהגיעה מהעיירה סוקולוב. הוא היה מקושר מאוד לרבנים רבים ובעיקר לאדמו"רי גור. הנאצים ראו ברבנים כמנהיגי הציבור היהודי בגטו ולכן רדפו אותם באופן מיוחד וניסו להשפילם ולהכותם ככל שניתן.

הנדל הבין שהתלות של הנאצים במפעלו תאפשר לעובדיו תנאים טובים יחסית ומניעת האפשרות להיהרג ברחבי הגטו או להשלח למחנות. על אף שעובדיו לא היו אמורים לעלות על גיל 50, הנדל עשה השתדלות רבה לתת אישורי עבודה מיוחדים ל"מומחים" הזקנים שלו, הלא הם רבני הגטו. מעבר לביטחון הפיזי אותו קיבלו הרבנים, הנדל אפשר להם לעסוק בלימוד תורה ובתפילה על חשבון זמן העבודה, תוך שהוא מחפה ומסתיר זאת מעיני הנאצים. פעמים רבות אף הגן הנדל בגופו על רבנים מסוימים שנתפסו על ידי הנאצים והודות למעמדו הוא לא נפגע. מכיוון שהנאצים חיפשו את רבני הגטו באופן תמידי, היה צורך להנפיק להם זהות בדויה וכן לגלח את זקנם ופאות ראשיהם. עקב כך חלק מן הרבנים העדיפו לא לעבוד במפעל, על אף סכנת המוות, כדי לא להוריד את זקנם.

על האווירה המיוחדת במפעל כתב הלל זיידמן ביומנו:

"הנני בבית המלאכה של שולץ. אני בא בשעה שהקהל דופק במסמרים ואומר הושענות... הנה יושב ליד סדנת תיקון נעלים (העבודה אינה אלא הוצאת המסמרים בצבת) הרב מקוזליגוב, יהודה אריה פרומר, ראש הישיבה לשעבר של ישיבת חכמי לובלין. הוא יושב כאן ורוחו מתנשאת לעולמות אחרים. הוא אינו פוסק מללמוד בע"פ. שפתיו נעות כל הזמן. מזמן לזמן פונה במילה לאדמו"ר מפיאסצ'נה ר' קלונימוס שפירא, מחבר "חובת התלמידים" היושב ממולו. מתפתחת שיחה חרישית בדברי תורה. מרחפים מאמרי חז"ל ודברי פוסקים. ועוד מעט מופיעים על סדנת הסנדלרים, יותר נכון במוחות ובפיות של הגאונים – הרמב"ם והראב"ד, בעל הטורים ורמ"א, ראשונים ואחרונים. בחלל בית המלאכה עוברים בסך גאונים וגדולים - מה לי אנשי ס.ס.? מי לי משגיחים גרמניים? מה אכפת רעב ומצוק ונגישות ואימת מוות? הרי מרחפים בעולמות העליונים, הרי יושבים לא בבית המלאכה ברחוב נובוליפיה 46, אלא – בלשכת הגזית, בסנהדרין. כך יורדים בני אדם במצוקה וכך הם מתרוממים לגובה רוחני לדרגה עליונה.

— יומן גטו ורשה, תל אביב תש"ו

למעשה רק דחתה העבודה במפעל את מותם של הרבנים ולא הצליחה למנוע זאת. כל הרבנים נהרגו בתוך הגטו או נשלחו למחנות השמדה עם סגירת הגטו לאחר המרד. בשל האזרחות הבדויה של הנדל הוא הצליח להימלט מהגטו במהלך המרד ולעבור לצד הארי בחזות פולנית. בהמשך המלחמה הוא נשלח למחנה העבודה דכאו ועבד בו עד לסוף המלחמה במסווה של כומר נוצרי.

רבנים שעבדו במפעל

• הרב אלכסנדר זושא פרידמן – מזכיר אגודת ישראל בפולין ומחבר הספר "מעינה של תורה". שימש כראש המועצה הדתית של היודנראט בגטו ורשה. נשלח למחנה באזור לובלין ונספה שם ב-3 בנובמבר 1943 (ה' בחשוון תש"ד).
• הרב אריה צבי פרומר – הרבי מקוז'יגלוב, ראש ישיבת חכמי לובלין. נשלח למאידנק ונספה בתאי הגזים ב-2 במאי 1943 (כ"ז בניסן תש"ג).
• הרב בנימין פלטיאל מורגנשטרן – האדמו"ר מסוקולוב. נשלח לאושוויץ עם אחרוני הגטו ונספה זמן קצר לפני שחרור המחנה.
• הרב דוד בורנשטיין – האדמו"ר השלישי מסוכטשוב. נפטר בגטו ב-17 בנובמבר 1942 (ח' בכסלו תש"ג) ונקבר בבית הקברות היהודי בוורשה. עקב הקבורה החפוזה בתנאי הגטו הקשים, מצבתו ומקום קבורתו לא נמצאו עד היום.
• הרב דוד הלברשטאם – האדמו"ר מסוסונוביץ ואב"ד העיירה.
• הרב יצחק מנחם מנדל דנציגר – האדמו"ר הרביעי מאלכסנדר. נרדף אישית על ידי הנאצים בגטו לודז' והוברח בזהות בדויה לגטו ורשה. בספטמבר 1942 (אלול תש"ב) נתגלתה זהותו האמיתית והוא הועלה על רכבת לטרבלינקה, על אף ניסיונות ההצלה של הנדל.
• הרב מנחם זמבה – מגדולי מנהיגי יהדות פולין ערב השואה, מרבני גטו ורשה ומתומכי המרד. ב-23 באפריל 1943 (י"ח בניסן תש"ג), במהלך דיכוי מרד גטו ורשה, הוא נורה ונקבר באופן זמני בחצר ביתו. בשנת 1958 נמצא קברו ועצמותיו הועלו לארץ ישראל ונטמנו בהר המנוחות בירושלים.
• הרב משה בצלאל אלתר – אחיו של האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת. נתמנה כסמכות העליונה בקרב החסידים לאחר שאחיו יצא מפולין. באוגוסט 1942 (אב תש"ב) נשלח לטרבלינקה, שם נספה.
• הרב נתן נחום רבינוביץ' – האדמו"ר מקרימולוב. כונה "זקן האדמו"רים" עקב כהונתו כאדמו"ר כיובל שנים. ב-4 במאי 1943 (כ"ט בניסן תש"ג) נשלח לטרבלינקה, שם נספה.
• הרב קלונימוס קלמיש שפירא – האדמו"ר מפיאסצ'נה, מחבר הספרים "חובת התלמידים" ו"אש קודש". נשלח יחד עם המפעל ועובדיו אל המחנה טרווניקי, ליד לובלין ונרצח ב-2 בנובמבר 1943 (ד' בחשוון תש"ד), יחד עם שאר יהודי המחנה, במסגרת מבצע "חג הקציר" (Erntefest) שערך האס אס.
• הרב שלמה חנוך הכהן רבינוביץ' – האדמו"ר הרביעי מראדומסק. הוברח לגטו ורשה לאחר התנכלות והתעללות אישית בו על ידי הנאצים והוא חי בדירת מסתור. ב-1 באוגוסט 1942 (י"ח באב תש"ב) התגלה מסתורו והוא נורה בביתו עם כל משפחתו. נקבר בבית הקברות היהודי.

סגירת בית החרושת

באוקטובר 1942 הורה מפקד האס אס היינריך הימלר על העברת כל המפעלים בבעלות פרטית לייצור נשק וסחורות, יחד עם עובדי הכפייה היהודים שלהם, מן הגטאות אל מחנות העבודה. במסגרת זו ותחת חוזה שנחתם בפברואר 1943 בין אודילו גלובוצניק, קצין בכיר באס אס, ובין פריץ אמיל שולץ, הועבר בית החרושת למחנה הריכוז טרווניקי, שם נפתחו מפעלים לייצור מזרנים, פרוות ומגפיים. בעקבות מפעלו של שולץ ומפעל נוסף למברשות שהועבר אף הוא לטרווניקי צמח מספר העובדים במחנה ל-4000. 1,500 עובדים נוספים הועברו מגטו ורשה אל טרווניקי. מיעוטם שוכנעו להתנדב ורובם הובאו בכפייה. מפקד המחנה, קארל סטריבל, היה בעל אחריות על חלוקת העבודה, גביית כסף עבור עובדי הכפייה (חמישה זלוטי ביום עבור גברים, וארבעה זלוטי עבור נשים) ועל הביטחון. מחנה טרוונינקי חוסל בראשית נובמבר 1943, כחלק ממבצע חג הקציר.

לקריאה נוספת

• לוין איתמר, הקרב האחרון: מרד גטו ורשה: הסיפור האמיתי, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2009.
• לנסקי מרדכי, חיי היהודים בגטו ורשה: זכרונותיו של רופא, הוצאת ספרית השואה, 1961.

קישורים חיצוניים

• אודות אברהם הנדל ובית החרושת שלו ראו: אברהם הנדל, באתר יד ושם
  
• הנתיב האחרון של גדולי התורה בגיטו ווארשה, בית יעקב, גיליון 47, ניסן תשכ"ג (1963), עמ' 6–9, באתר היברובוקס