בית הנבחרים של צ'ילה
| מדינה |
צ'ילה  |
|---|---|
| היסטוריה | |
| תקופת הפעילות |
1833–הווה (כ־193 שנים) |
| הרכב | |
| מספר מושבים |
155 |
 | |
| |
| משכן | |
| קואורדינטות | 33°02′52″S 71°36′21″W / 33.047777777778°S 71.605833333333°W |
| אתר אינטרנט | |
|
www | |
  | |
בית הנבחרים והנבחרות של צ'ילה (בספרדית: Cámara de Diputadas y Diputados) הוא בית תחתון של הקונגרס הלאומי של צ'ילה, הדו-ביתי של צ'ילה. מושבו של בית הנבחרים הוא בוולפראיסו ולא בבירה סנטיאגו דה צ'ילה.
בית הנבחרים ישנם 155 חברים הנבחרים לכהונה בת 4 שנים, וניתן להיבחר מחדש עד פעמיים, דהיינו סך של 3 כהונות.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית הנבחרים הוקם ב־1833, כשהקונגרס הלאומי היה לבית מחוקקים דו-ביתי.[1]
ב־1874 אומצה שיטת ההצבעה המצטברת (אנג'): לכל בוחר היו קולות כמספר המושבים במחוז הבחירה, כשהוא חופשי לחלקם בין המועמדים או להעניקם למועמד יחיד, והמומעדים בעלי מספר הקולות הגבוה ביותר נבחרו.
בספטמבר 1924 הפילה הפיכה צבאית את ממשל הנשיא ארתורו אלסנדרי (אנג'), וחונטה צבאית תפסה את השלטון תוך פיזור הקונגרס. מאבקים בתוך החונטה גרמו לנפילה מהירה שלה ולחזרת המשטר הנשיאותי ב־1925. כחלק מכך מהשבת השלטון הדמורקטי בוצע מעבר לבחירות בשיטה הרובנית לקראת בחירת קונגרס חדש במקום זה שפוזר בהפיכה. במסגרת כך נקבע בחוקה כי בבית הנבחרים יהיה חבר על כל 30,000 תושב או חלק שגדול מ־15,000, כשבחקיקה נפרדת נקבעו 24 מחוזות הבחירה ששלחו 132 נציגים. השיטה החדשה אפשרה גם בחירות לרשימה של מספר מפלגות.[2]
הקונגרס פוזר לאחר ההפיכה הצבאית בספטמבר 1973, בה הודח המשטר האזרחי והוחלף בשלטון חונטה צבאית.
מבנהו הנוכחי של הקונגרס הלאומי של צ'ילה עוצב בחוקת צ'ילה שאומצה בידי החונטה במאי 1980. שיטת הבחירות לבית הנבחרים עוצבה בצורה ייחודית, שיטת דו-נבחרים (אנג'). לפי השיטה, לכל אחד מ־60 מחוזות הבחירה נתנו שני מועמדים, שבהם זכו שתי הרשימות בעלות מספר הקולות הגבוה ביותר אלא אם כן זכתה הרשימה בעלת מספר הקולות הגודל ביותר במספר קולות כפול מהבאה בתור במספר הקולות. נטען כי השיטה נועדה לחזק את כוחן של מפלגות הימין.[3]
ב־1988 הפסיד פינושה במשאל העם על מינויו לנשיא לכהונה נוספת.[4] לאחר מכן נערכו בחירות לקונגרס, לראשונה מ־1973. הקונגרס התכנס בוולפראיסו אליה הועבר מושבו בצו של פינושה ב־1987.[5]
ב־2015 בוטלה שיטת הדו־נבחרים. במסגרת כך הוגדל בית הנבחרים מ־120 חברים ב־60 מחוזות בחירה ל־155 חברים ב־28 מחוזות בחירה מהם נבחרו 3 עד 8 נציגים. הכללים לרישום מפלגות הוקלו, ונקבע כי די בחתימת 0.25% מצביעי מחוז בודד לשם ריצה בו. בנוסף, נקבע כהוראת שעה עד 2029 מגבלה של עד 60% מאותו המין ברשימה אחת, דבר שיחייב לפחות 40% ייצוג נשים ברשימות וכן נקבע מענק כספי מטעם המדינה למפלכות לכל אישה שנבחרה מטעמן.[6]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ The Chilean Congress: Bicameralism in a Presidential, PSA Parliments
- ↑ Gamboa, Ricardo; Morales, Mauricio (2015). "Deciding on the Electoral System: Chile's Adoption of Proportional Representation in 1925". Latin American Politics and Society. 57 (2): 41–66. JSTOR 44684465.
- ↑ Siavelis, Peter M (2002). "Coalitions, Voters and Party System Transformation in Post-Authoritarian Chile". Government and Opposition. 37 (1): 76–105. JSTOR 44482974.
- ↑ Heiss, Claudia; Navia, Patricio (2007). "You Win Some, You Lose Some: Constitutional Reforms in Chile's Transition to Democracy". Latin American Politics and Society. 49 (3): 163–90. JSTOR 30130814.
- ↑ Pinochet moves Congress to port city, UPI, December 18, 1987 (באנגלית)
- ↑ Gamboa, Ricardo; Morales, Mauricio (2016). "Chile's 2015 Electoral Reform: Changing the Rules of the Game". Latin American Politics and Society. 58 (4): 126–44. JSTOR 44683863.