בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית[1]גרמנית: Hohe Schule der NSDAP) היה פרויקט שהקים האידאולוג הראשי של המפלגה הנאצית, אלפרד רוזנברג, שביקש ליצור אוניברסיטה נאצית מובחרת, מעין אקדמיה לפקידי המפלגה. מבנה אוניברסיטאי מרכזי מונומנטלי אמור היה להיבנות על שפת אגם קימזה (אנ'), על בסיס תוכניותיו האדריכליות של הרמן גיסלר.[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת בית הספר החלה בשנת 1939, עם פתיחת ספרייתו המרכזית. אלפרד באומלר מינה את הפילולוג ולטר גרותה לראש הספרייה. ב-29 בינואר 1940 קיבל רוזנברג הוראה מהיטלר להמשיך את עבודת ההכנה לפתיחת האוניברסיטה:[3]

"בית הספר הגבוה יהיה יום אחד מרכז למחקר וחינוך נאציונל סוציאליסטי. הוא יוקם לאחר המלחמה. עם זאת, כדי לזרז את עבודת ההכנה שכבר החלה, אני מורה כי הרייכסלייטר אלפרד רוזנברג ימשיך בעבודת ההכנה הזו, במיוחד בתחום המחקר והקמת הספריה. משרדי המפלגה וארגוני המדינה נדרשים לתמוך בעבודתו בכל דרך."

הפקולטה הראשונה של בית הספר, "המכון לחקר השאלה היהודית", נפתחה ב-26 במרץ 1941 בפרנקפורט.[4] תוכניתו של רוזנברג הייתה להקים לפחות 11 יחידות של בית הספר במקומות שונים.[5] בין אלה היו המכון להיסטוריה אינטלקטואלית הודו-גרמנית (במינכן), המכון לביולוגיה ומחקרי גזע (בשטוטגרט), המכון ללימודי דת (באולם), המכון ללימודים גרמאניים (בקיל), המכון ללימודי מושבות אידאולוגיות (בהמבורג), המכון לחקר הפולקלור הגרמני (במינסטר ובגראץ), המכון לחקר המזרח (בפראג), המכון ללימודים קלטיים (ברמהילד (אנ')) והמכון לחקר הגרמניות והגליקניזם (אנ')שטרסבורג).

באוקטובר 1942 עברה הספרייה המרכזית של בית הספר מברלין לקרינתיה, שם שוכנו חלקים מהספרייה בטירת טנצנברג (Tanzenberg Castle) בסנקט וייט אן דר גלאן (אנ'), מנזר אוליבטאני (אנ') לשעבר.

גזל חומרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להשיג את המטרה שהציב היטלר ב-29 בינואר 1940, סרק כוח המשימה של רוזנברג בעזרת הגסטפו בספריות, ארכיונים, מבנים של הבונים החופשיים ומשרדי הכנסיות במערב אירופה הכבושה בחיפוש חומר רלוונטי לאוניברסיטה.[3] ב-1 במרץ 1942 אישר היטלר לרוזנברג להחרים חומרים ואוצרות תרבות לבית הספר, כחלק מ"קרב רוחני שיטתי" נגד "יהודים, בונים חופשיים ומתנגדים לנאציונל-סוציאליזם".[6] יותר מ-500,000 כרכים נתפסו ונשלחו לספרייה המרכזית, שם נותרו עד סיום המלחמה לשם העברה לקימזה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]