בית הספר לאמנויות יפות

בית הספר לאמנויות יפות
École des Beaux-Arts
אין תמונה חופשית
מיקום
קואורדינטות 48°51′24″N 2°20′01″E / 48.856666666667°N 2.3336111111111°E / 48.856666666667; 2.3336111111111
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בית הספר לאמנויות יפותצרפתית: École des Beaux-Arts) הוא שם כולל שמתייחס למספר בתי ספר לאמנות המשפיעים בצרפת. המונח קשור לסגנון אדריכלות האמנויות היפות באדריכלות ובתכנון ערים ששגשג בצרפת ובמדינות אחרות במהלך סוף המאה ה-19 והרבע הראשון של המאה ה-20.[1]

בית הספר לאמנויות יפות המפורסם והעתיק ביותר הוא בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות בפריז, הממוקם כעת על הגדה השמאלית של העיר מול מוזיאון הלובר, ברחוב בונפרט 14 (הרובע הששי של פריז). לבית הספר בכלל ולזו של פריז בפרט היסטוריה המשתרעת על פני יותר מ-350 שנה והוא הכשיר רבים מהאמנים הגדולים באירופה. סגנון האמנות יפה עוצב על פי התקופה הקלאסית (יוון ורומא) תוך שימור הצורות האידיאליות הללו והעביר את הסגנון לדורות הבאים.[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורותיה של אסכולת פריז חוזרים לשנת 1648, כאשר האקדמיה לאמנויות יפות נוסדה על ידי הקרדינל מאזארן כדי לחנך את התלמידים המוכשרים ביותר ברישום, בציור, בפיסול, בתחריט, באדריכלות ובאמצעים אמנותיים אחרים. לואי הארבעה עשר, מלך צרפת נודע כמי שבחר בוגרים מבית הספר לקשט את הדירות המלכותיות בארמון ורסאי ובשנת 1863, העניק נפוליאון השלישי לבית הספר עצמאות מהממשלה ושינה את השם ל-"L'École des Beaux-Arts". נשים התקבלו לבית הספר החל משנת 1897.

תוכנית הלימודים חולקה ל"אקדמיה לציור ולפיסול" ול"אקדמיה לאדריכלות". שתי התוכניות התמקדו באמנויות קלאסיות ובאדריכלות מהתרבות היוונית והרומית העתיקה. כל התלמידים נדרשו להוכיח את כישוריהם עם משימות ציור בסיסיות לפני שהתקדמו לרישום ולציור דמויות. זה הגיע לשיאו בתחרות על ה"פרס הגדול של רומא" (Grand Prix de Rome), שהעניק לזוכה מלגה מלאה ללימודים ברומא. שלושת הניסיונות להשגת הפרס נמשכו כמעט שלושה חודשים. רבים מהאמנים המפורסמים ביותר באירופה הוכשרו במקום, כולל תאודור ז'ריקו, אדגר דגה, אז'ן דלקרואה, ז'אן-אונורה פרגונאר, ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, גוסטב מורו, פייר-אוגוסט רנואר, ז'ורז' סרה, קסנדר (Adolphe Jean-Marie Mouron) ואלפרד סיסלי. עם זאת, אוגוסט רודן הגיש מועמדות בשלוש הזדמנויות, אך מועמדותו נדחתה.[3] פול סזאן הגיש בקשה פעמיים, אך גם הוא נדחה.[4] אמיל ברנאר הושעה בשל "טעויות" סגנוניות.[5]

בנייני בית הספר בפריז הם ברובם יצירתו של האדריכל הצרפתי פליקס דובן, שהוזמן עבור הבניין הראשי ב-1830. עבודתו הסדירה מחדש את הקמפוס, ונמשכה עד 1861, והשלימה תוכנית אדריכלית לכיוון Quai Malaquais.

בית הספר בפריז הוא נותן השם והמייסד של תנועת אדריכלות האמנויות היפות בתחילת המאה ה-20. בית הספר שהיה ידוע בדרישה לשיעורי הכיתה ובקביעת הסטנדרטים הגבוהים ביותר לחינוך, משך אליו סטודנטים מרחבי העולם - כולל מארצות הברית, ומשם חזרו התלמידים לעצב מבנים שהשפיעו על ההיסטוריה של האדריכלות באמריקה, כולל הספרייה הציבורית של בוסטון, 1888–1895 (McKim, Mead & White), בית המשפט העליון של ארצות הברית, (Cass Gilbert, Cass Gilbert Jr., and John R. Rockart), וספריית העיר ניו יורק, 1897–1911 (Carrère and Hastings). בוגרי האדריכלות, במיוחד בצרפת, מקבלים את התואר "élève".

המחלקה לאדריכלות הופרדה מבית הספר לאחר שביתות הסטודנטים בסורבון במאי 1968. שם בית הספר שונה אז לבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות. כיום, מעל 500 סטודנטים לומדים ומשתמשים באוסף נרחב של האמנות הקלאסיתשל בית הספר יחד עם תוספות מודרניות לתוכנית הלימודים, כולל צילום והיפרמדיה.[6]

מוסדות נוספים תחת השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ENSA École National des Beaux Arts de Dijon
  • ENSA École nationale des beaux arts de Bourges
  • ENSBA École nationale supérieure des beaux-arts de Lyon
  • École européenne supérieure d'art de Bretagne
  • ESADMM École supérieure d'art et de design Marseille-Méditerranée
  • ENSA École National des Beaux Arts de Nancy
  • École nationale supérieure des Beaux-Arts (ENSBA), Paris
  • ESAD École supérieure d'art et design de Valence, Valence
  • EBABX École supérieure des beaux-arts de Bordeaux

מדריכים בולטים, פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

בוגרים בולטים, פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו מאות בוגרים בולטים נזכיר רק אחדים שיש עליהם ערכים העברית:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Caves, R. W. (2004). Encyclopedia of the City. Routledge. p. 202.
  2. ^ Pierre Bourdieu (1998). The State Nobility: Elite Schools in the Field of Power. Stanford UP. pp. 133–35. ISBN 9780804733465.
  3. ^ "Rodin, Famous Sculptor, Dead". The New York Times. 18 בנובמבר 1917. p. E3. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ Riviere; Schnerb (10 ביולי 2001). Conversations with Cezanne. UC Press. p. 86. ISBN 0-520-22519-8. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ "Emile Bernard". Visual Arts Cork. נבדק ב-16 במרץ 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Online catalogue. "Entrée des artistes"