בית זאנאדו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבט מבחוץ על בית זאנאדו בקיסימי שבפלורידה בשנת 1994

בתי זאנאדואנגלית: Xanadu Houses) הם סדרה של שלושה בתי מגורים נסיוניים שנבנו בארצות הברית בשנות ה-80 של המאה ה-20 במטרה להדגים כיצד ניתן לשלב מחשוב ואוטומציה על הארכיטקטורה של הבניין. הבתים נבנו בקיסימי שבפלורידה, בוויסקונסין דלז שבוויסקונסין וגאטלינבורג שבטנסי.

הבתים הפכו לאתרי תיירות במהלך שנות ה-80, ובמבנה בקיסימי, שתוכנן על ידי רוי מייסון ביקרו כאלף מבקרים ביום.

הייחוד הידוע ביותר של הבתים היה היותם בנויים מפוליאוריתן ולא מבטון, על מנת לאפשר הקמה זולה ומהירה של המבנים. המבנים היו ארגונומיים בצורתם.

המבנים בוויסקונסין דלז ובגאטלינבורג נהרסו בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, והמבנה בקיסימי נסגר בשנת 1996 ונהרס באוקטובר 2005.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל החמר של רוי מייסון אשר שימש לתכנון והקמת הבית

הרעיון להקמת בית זאנאדו היה רעיונו של בוב מאסטרז, שהיה חלוץ בהקמת בתי מגורים מחומרים פלסטיים מבודדים. לפני הקמת בית זאנאדו מאסטרז תכנן בתים הבנויים מבלונים מתנפחים, בהשראת בית קסינגר שבדנבר קולורדו (בניין בתכנון האדריכל סטאן נוריס).

מאסטרז האמין בהקמת בתים מחומרים פלסטיים ורצה להדגים את קלות הקמת הבתים על ידי בניית מספר דירות לדוגמה ברחבי ארצות הברית. שותפו העסקי של מאסטרז - טום גוסל בחר את השם "זאנאדו" עבור הבתים. זאנאדו היה ארמון הקיץ של הקיסר המונגולי קובלאי חאן; הארמון מתואר בשירו של המשורר סמואל טיילור קולרידג' "קובלא ח'אן". זאנאדו הוא גם שמו של הארמון בסרט "האזרח קיין".

בית זאנאדו הראשון נבנה בוויסקונסין דלז. המבנה תוכנן על ידי האדריכל סטיוארט גורדון בשנת 1979 והוקם על ידי בוב מאסטרז. שטח המבנה 371 מטרים רבועים. בשנה שלאחר הקמת המבנה ביקרו בו 100,000 מבקרים.

בית זאנאדו הפופולרי ביותר שנבנה היה בית זאנאדו השני, שתוכנן על ידי האדריכל רוי מייסון. מאסטרז פגש את מייסון בכנס עתידנים בטורונטו בשנת 1980 והציג לו את הפרויקט. מבנה זה נבנה בקיסימי שבפלורידה. מייסון עבד קודם לכן על פרויקט דומה של מבנה בית ספר ניסיוני במדינת וירג'יניה והתלהב מהרעיון של מאסטרז.

מייסון האמין כי בית זאנאדו ישנה את השקפת העולם של האנשים שיראו את המבנה. קודם לכן ראו את בית המגורים כמגן פאסיבי מפני איתני הטבע, ובעתיד יראו את בית המגורים כיצירה שלמה שמטרתה לקיים אינטראקציה עם המתגוררים בו. מייסון טען שלבית יכולה להיות אינטליגנציה, כמו גם לכל אחד מחדריו.

עלות ההקמה המתוכננת של בית במתכונתו הרחבה הייתה $300,000, ובמתכונת מצומצמת יותר - $80,000 - עלויות הפחותות מהקמת בית מגורים רגיל בארצות הברית. הבית במתכונת המצומצמת מעולם לא נבנה בפועל.

בשנת 1982 הקימה חברת וולט דיסני את אפקוט - מרכז המיועד להיות קהילה ניסיונית עתידנית. בעקבות פתיחת אפקוט החליט מייסון להקים את ביתו בקרבת מקום - בקיסימי המצויה מספר קילומטרים מאפקוט.

שטח המבנה היה כ-650 מטרים רבועים - שטח הגדול משטח בית מגורים רגיל בשל היותו בית לתצוגה. בשיא הפופולריות, באמצע שנות ה-80, ביקרו במבנה למעלה מאלף מבקרים ליום.

בית זאנאדו השלישי נבנה בגאטלינבורג שבטנסי זמן קצר לאחר בניית המבנה בקיסימי.

בשנות ה-90 איבדו בתי זאנאדו מהפופולריות שלהם, כיוון שהטכנולוגיות החדשניות שהציעו הפכו מהר מאוד למיושנות. בית זאנאנדו שבקיסימי תפקד עד סגירתו בשנת 1996 כאתר תיירות. הבתים האחרים נהרסו קודם לכן. בשל תחזוקה לקויה סבל הבניין מרטיבות רבה ומאחר ולא נמצא לו קונה (המחיר שנדרש היה שני מיליון דולרים) ניזוק הבית והפך ללא ראוי למגורים. לאחר תקופה ארוכה ששימש כמחסן ואף התנחלו בו חסרי בית, נהרס הבית באוקטובר 2005.

עיצוב המבנה והקמתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה תוכנן באופן ארגונומי - קירותיו היו מעוגלים, ורצפות הבטון שלו היו מצוירות על מנת לדמות שטיחים. במרכז המבנה, בחדר המגורים, היה עץ מלאכותי שתמך בתקרה ושימש חלק ממערכת החימום של המבנה.

המבנה הוקם על ידי יציקת רצפת בטון, ועליה הושם בלון ויניל שעליו הותז מבפנים קצף פלסטי המתייבש במהירות, ליצירת קירות ותקרות הפלסטיק. לאחר שהפלסטיק התקשה הוצא הבלון ונשמר לשימוש חוזר, ונחתכו דלתות וחלונות.

פנים המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטבח בשנות ה-80
ילדים משחקים במחשב בחדר השינה המרכזי
אם משחקת עם ילדה בחדר המשפחה

בתי זאנאדו השתמשו במערכת מחשבים מתוצרת קומודור עסקי מכונות לתפעול הבית. בבית היו 15 חדרים שמהם חדרי האמבטיה, המטבח, חדר המסיבות, הספא וחדרי השינה הופעלו על ידי מחשבים, לדוגמה - האמבטיה התמלאה מים שהגיעו לטמפרטורה מסוימת בשעה שנקבעה מראש. בחדר המשפחה מסכים רבים הציגו גרפיקה ממוחשבת, ובבית היו מערכות אזעקה וכיבוי אש ממוחשבות. הרעיונות שעמדו בבסיס האוטומציה של המבנה נוצרו בשנות ה-50, ומטרת המבנה הייתה להראות כי הרעיונות האלה בני יישום.

חדר המשפחה כלל מערכת טלוויזיות, וידאו, משחקי מחשב, ואמצעי שמיעת מוזיקה חשמליים. מספר הטלוויזיות הרב נועד לאפשר לכל אחד מבני הבית לצפות בתחנה הרצויה לו.

המטבח היה מסוגל לנהל את כמות המצרכים השמורים בו ולהזמין בטלפון מצרכים חסרים. המטבח כלל "שף אוטומטי" עם תוכנה המסוגלת לתכנן ארוחות מאוזנות מבחינה בריאותית. הארוחות בושלו על ידי השף הרובוטי, והיו מוכנות במועד שנקבע מראש. המצרכים נקנו מחנויות בסביבה או, בהתאם להיצע, נלקחו מחממה השייכת לבית זאנאדו ומהווה חלק ממנו.

המחשב במטבח ידע אף לנהל את החשבונות של הבית.

חדר ה"משרד" שבבית, נועד לאפשר למתגוררים בו לנהל את עסקיהם מהבית תוך שימוש במחשבים ובדואר אלקטרוני.

המחשב בחדר השינה אפשר שליטה בשאר החדרים - כך למשל יכלו המתגוררים בבית להורות למטבח להכין קפה מבלי לצאת מהמיטה, או לחלופין לכבות את מיחם הקפה אם שכחו אותו דולק.

בחדר הילדים היו "חלונות וידאו" שאיפשרו לקבוע את הנוף הנשקף מהחדר (על ידי הצגת תמונה ממוחשבת).

"החדר הגדול" - המרכזי בחדרי הבית כלל מזרקה, טלוויזיה קטנה ומקרן וידאו שאיפשר הקרנת סרטים. חדר זה היה מחובר לחדר האוכל שבו היה חלון על פני קיר שלם של הבית שאיפשר אכילה תוך צפייה על הנוף בגינה.

במבנה היה גם ספא שאיפשר להירגע בסאונה ובג'קוזי וכלל מכשירי אימון גופני.

מערכת האזעקה של הבית ידעה להשמיע רעשים ואף להשמיע קולות שיחה של אנשים על מנת להרתיע פורצים.

חסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הדאגות העיקריות שהייתה מפני הקמת מבנים מסוג זה הייתה צריכת החשמל הגבוהה שלהם - מאחר שמחשבי הבית פעלו כל שעות היום, כל ימות השנה. מייסון תיכנן את המבנה באופן שבו מחשב מרכזי ישלוט בכל המחשבים המקומיים וימנע בזבוז אנרגיה שלא לצורך.

רבים חששו משימוש במחשבים בבית - בעיקר חשש מאירועים של כשל במחשבים היכולים לנעול את המתגוררים בתוך המבנה מבלי יכולת לצאת או להיכנס - ומבלי יכולת אפילו להתרחץ. אחרים סברו שמחשוב היתר במבנה יפגע ביחסים החברתיים של המתגוררים במבנה שלא יצאו מהבית.

בשל העיצוב הארגונומי של המבנה, המבנה לא עורר חששות רבים מחדשניותו, אולם רבים סברו כי מבנה מסוג זה אינו אפשרי בשטחים עירוניים צפופים, וראו בו ארכיטקטורה חובבנית. אחרים חשו קלסטרופוביה בחדרים המעוגלים בעלי התקרות הנמוכות.

הספר על אודות זאנאדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת הספר: "זאנאדו: הבית הממוחשב של המחר יכול להיות שלך היום"

הספר "זאנאדו: הבית הממוחשב של המחר יכול להיות שלך היום" נכתב על ידי רוי מייסון, ליין ג'נינגס ורוברט אוונס ופורסם בהוצאת אקרופוליס בנובמבר 1983. הספר מפרט כיצד מחשבים יכולים לשמש בבית, וכיצד ניתן לשלבם במכשירים אחרים - שילוב המבוצע כיום במערכות הבידור הביתיות. הספר מתאר את הקמת בתי זאנאדו ומחבריו ראיינו את בוב מאסטרז.

זאנאדו בטלוויזיה ובקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי זאנאדו הפכו לפארודיה במסגרת סדרת ההנפשה הטלוויזיונית רן וסטימפי תחת הכינוי "הבית של יום שלישי הבא".

בסרט הקולנוע הבדיוני בחזרה לעתיד 2 בבית משפחת מקפלי העתידני שובצו מאפיינים רבים של בית זאנאדו כגון חלון התמונה הממוחשב, הדלתות הממוחשבות ומספר מסכי הטלוויזיה הרב בחדר אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]