בית המדרש הרבני של צרפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בית המדרש הרבני של צרפת
École rabbinique de France, Séminaire israélite de France
Paris Rue Vauquelin Séminaire israélite.jpg
סמינר פרטי להכשרת רבנים
מוטו תורה ודרך ארץ
תאריך ייסוד 1 ביוני 1830
השתייכות יהדות אורתודוקסית
מייסדים הרב יהודה מאיר למברט
מגמות לימודי רבנות, לימודי חזנות והוראה
שכבות לימוד בית מדרש רבני
תלמוד תורה של פריז ("בית המדרש הרבני הקטן")
מספר כיתות 5 -4
מנהל הרב אוליבייה קופמן
תלמידים 15-20
ספרים 60,000
מיקום מץ 1859-1830
פריז 1859-
באחריות הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת
קואורדינטות 48°50′27″N 2°20′52″E / 48.840944444444°N 2.3476944444444°E / 48.840944444444; 2.3476944444444
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בית המדרש הרבני של צרפתצרפתית: L'École Rabbinique de France או Le Séminaire israélite de France, "הסמינר לבני ישראל בצרפת") הוא המוסד המרכזי ללימודי רבנות בצרפת. מושבו בפריז ברחוב ווקלן 9 ברובע החמישי. זהו מוסד פרטי לחינוך גבוה, ונמצא באחריות של הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת. הבניין נבנה בשנים 1881-1879 לפי תוכנית האדריכל אלבר פיליבר אלדרוף.[1]. בית המדרש מכין ומסמיך רבנים המאוגדים במסגרת הקונסיסטוריה.

ההתחלה בעיר מץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי התאזרחות יהודי צרפת בשנת 1791 וההחלטות העקרוניות של הסנהדרין הגדול שכונס מיוזמת נפוליאון הראשון משנת 1807, יהדות צרפת נכנסה לעידן האמנציפציה. נכבדי הקהילה נדרשו לקדם התאמתם של האזרחים היהודים הטריים לחוקי המדינה ולדרישות החברה. בהקשר זה היו חייבים להכפיף לחוקי המשפט של המדינה את חוקי הדת היהודית, לחנך את הרבנים החדשים ברוח החינוך הדתי וההשכלה הכללית גם יחד, על מנת שיתאימו להתפתחות והאקולטורציה של הקהילות היהודיות, כדי שהשכלתם תהלום את דרישות החיים המודרניים.

אחרי דיונים רבים שהתחילו בשנת 1820, לפי החלטה מ-21 באוגוסט 1829 של הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת ולפי צו ממשלתי הוקם בעיר מץ בחבל לורן בית המדרש המרכזי של רבני צרפת (École centrale rabbinique de Metz). בית המדרש נקבע במץ, מרכז מסורתי חשוב, בלב היהדות הישנה והאדוקה עדיין של אלזס ולורן. הישיבה המקומית הגדולה הייתה אמורה להיות מוסבת למוסד מודרני. בהתאם לשאיפות הדתיות, המוסריות והפוליטיות שעמדו מאחורי הקמתו, בית המדרש היה אמור להתנתק ממסורת הישיבה המיושנת שלא כללה שום לימודי חול וששפת ההוראה בהן הייתה יהודית-גרמנית. בהתחלה התחייבה הקונסיסטוריה במץ לגייס את המורים ואת התלמידים, בעוד שהקונסיסטוריה המרכזית התחייבה לממן את המוסד ולפקח על איכות הלימודים. בית הספר נפתח רשמית ב-1 ביוני 1830 בבניין שנמצא ברחוב הארסנל מס.47.

בשנים 1905- 1831 הובטח לסמינר גם מימון על ידי המדינה, דהיינו ממלכת צרפת בימי המלך לואי פיליפ, בהתאם לצו המלכותי מ-22 במרץ 1831 הרפובליקה הצרפתית השנייה בשנים 1848–1852, הרפובליקה הצרפתית השלישית בשנים 1870–1905, והאימפריה הצרפתית השנייה בשנים 1852–1870. בימי הקיסר נפוליאון השלישי המדינה סיבסדה את בית המדרש ב-22,000, אחר כך 32,000 פרנקים לשנה. [2] המועמדים לרבנות נדרשו ללמוד חמש שנים ושיהיו אזרחי צרפת. במקביל למקצועות הדתיים, הם נדרשו ללמוד מקצועות כלליים כמו למשל, השפה הצרפתית וספרותה הקלאסית, מתמטיקה, פילוסופיה והיסטוריה.

הציפיות שהמקום יתפקד כמוסד מתקדם נכזבו עד מהרה. במשך עשורים, מלבד שינוי השם בחזית, הוסיף המקום לתפקד כישיבה מסורתית ואפילו לשון ההוראה שונתה רק חלקית לצרפתית. לימודי חול כלל לא נלמדו באופן סדיר, אם בכלל. הקונסיסטוריה סוככה על בית-המדרש ומנעה ממשרד החינוך להשליט את מרותו אפקטיבית עליו. דרישות הקבלה, שהיו אמורות לכלול שליטה בצרפתית ובידע כללי, לא נאכפו כהוא זה. ביקורות שנערכו ב-1839 וב-1841 חשפו שהתלמידים עסקו כמעט כל הזמן בלימודי איסור והיתר ושאר דיונים הלכתיים, ולא היו בקיאים בנושאים שהממשלה ציפתה מהם. גם הניסיון של פרופ' אדולף פרנק מפריז להכניס פילוסופיה יהודית, כמו הגות רס"ג והרמב"ם, שהייתה זרה למסורת אשכנז, נכשל. הממשלה, שנואשה מהתנהלות בית המדרש, גמלה לבסוף שהצעד היחיד האפשרי היה ניתוקו מסביבתו – בקרב יהודי אלזס, אפילו בכירי רבני הקונסיסטוריה הוסיפו לערוך דרשותיהם ביהודית-גרמנית בשליש הראשון של המאה ה-19 – והעברתו לבירה פריז. הדבר עוכב עוד שנים בשל עיכובים בירוקרטיים והתנגדות הקונסיסטוריה במץ, שחששה מהיחלשות הדגש על לימודי קודש. ב-1847 מונו כמה פרופסורים לסגל המוסד כדי להורות לימודי חול. ב-1851 מונה הרב אלעזר ווג למופקד על לימודי תאולוגיה ופילוסופיה, ולתוכנית הוספו, לראשונה באופן קבוע, שיעורים בהומילטיקה (פילוסופיה של הדת ואמנות הדרשה), בגרמנית ובפרשנות המקרא.[3]

המעבר לפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 ביולי 1859, בימי הקיסר נפוליאון השלישי, התקבלה לבסוף ההכרעה על העברת בית המדרש לפריז. בהיעדרו, הצו נחתם על ידי הקיסרית אז'ני. המוסד שינה את שמו ל"בית המדרש לבני ישראל בצרפת". המעבר לבירה, אחרי עיכוב של שנים, קירב את בית המדרש ליהדות פריז המתבוללת ולאוניברסיטאותיה, והפך אותו סוף סוף למוסד מודרני.[3]

בפריז התמקם בית המדרש תחילה במכון דרנבורג-ספרינגר ברחוב פארק רויאל 10 ברובע השלישי ועבר לאחר מכן לשדרות רישאר לנואר 57, ברובע האחד-עשר. בעזרת הנדבן דוד בלוֹקה, נקנה שטח של 1.5 דונם ברחוב ווקלן 9 ברובע החמישי, בחלק התחתון של הר סנט ז'נבייב, לא רחוק מהרובע הלטיני. המוסד נפתח רשמית באכסניה החדשה ב-11 באפריל 1881. באותו רחוב, ווקלן, שוכנים בימינו בית הספר הגבוה לפיזיקה וכימיה תעשייתית של העיר פריז (מס.10), וספריית "זיגמונד פרויד" (מס.15) בשנת 1883 בראש השנה נחנך גם בית התפילה של המוסד, הידוע בימינו כ"בית הכנסת ווֹקלן" או "הקהילה היהודית של הרובע הלטיני".

בבית המדרש הרבני התקבלו בדרך כלל רק בעלי תעודת בגרות. בסוף הלימודים נדרשו הסטודנטים לחבר עבודה בכתב. פרט לעברית, יוונית, לטינית, ערבית, נלמדו גם אנגלית וגרמנית, פילוסופיה, היסטוריה, גאוגרפיה, מדעים, מוזיקה והתעמלות. . כמקצועות דתיים נלמדו תנ"ך, תלמוד, ספרות חז"ל, שו"ת, דין עברי, תפילות, היסטוריה יהודית, אמנות הדרשה, מחשבת ישראל.[4] המנהל האחרון של בית הספר המרכזי לרבנים במץ (1859-1856), יצחק ליון טרנל, היה למנהל הראשון של בית המדרש הרבני בפריז, תפקיד בו החזיק עד שנת 1890. אותם תלמידים שהיו מועמדים ללמוד בבית המדרש הרבני ושלא היו להם תעודות בגרות, יכלו להירשם למכינה שהייתה ידועה כ""תלמוד תורה של פריז" ויותר מאוחר כונה גם "בית המדרש הקטן" (Petit Séminaire). מכינה זו נפתחה כמוסד נפרד בשנת 1853 ובראשה עמדו בשנים 1866-1862 הרב צדוק כהן ואחר כך הרב לזר ווג. אחרי מלחמת צרפת-פרוסיה היא סופחה לבית המדרש הרבני מיוזמת הרב הראשי של צרפת, לזר איזידור והרב צדוק כהן שכיהן אז כרב הראשי של פריז[5]

. בשנת 1889 נפתח מסלול נוסף במסגרת בית המדרש הקטן -בית ספר להוראה וחזנות École de pédagogie et liturgie, École cantoriale שנועדה להכין חזנים (ministres-oficiants) ומורים. מסלול זה מצריך רק שלוש שנות לימודים, להבדיל מן המסלול הרבני הדורש חמש שנים. בתחילת המאה ה-20 סגל המורים של בית המדרש הרבני ושל התלמוד תורה של פריז היה ברמה גבוהה מאוד. באותה תקופה ניהל אותם הרב ז'וזף להמן וסגנו היה הרב אברהם כהן. עם המורים נמנו ישראל לוי, ז'אק כהן, ז'וזף הלוי, ז'וליין וייל וסימון דברה (שהיה אביו של רופא הילדים והחוקר רובר דברה וסבו של מישל דברה).ישראל לוי היה לימים הרב הראשי של צרפת בשנים 1939-1920. הוא היה עורך של כתב העת ללימודים יהודיים Revue des études juives וירש בשנת 1892 מאיזידור לב שנפטר, את ניהול החוג לספרות והיסטוריה יהודית.

אחרי ההפרדה בין דת למדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות חוק ההפרדה בין דת למדינה ב-9 בדצמבר 1905, בית המדרש הרבני, שנהיה מוכר גם בשם École rabbinique de France (בית הספר או בית המדרש לרבנים של צרפת) נשאר באחריות הקונסיסטוריה המרכזית של פריז בלבד שנאלצה לספק גם את מימון המוסד. עד שנת 1905 נהגו הקהילות היהודיות לממן את לימודיהם של תלמידים יחידים מקרבן. אחרי 1908 התעוררו קשיים בסבסוד הלימודים על ידי הקהילות, למשל בבורדו ובאיון.[4] בימי מלחמת העולם הראשונה הושבתה פעילות המוסד במידה רבה, כאשר רוב רובם של התלמידים ומורים אחדים התגייסו לצבא. מרביתם שירתו ככלי קודש צבאיים. הונהגו גם בבית המדרש שעות של אימונים צבאיים שנועדו לתלמידים שמעל גיל 16. בסתיו 1917 רק שני סטודנטים ואחר כך ארבעה השתתפו בקורסים. היו גם כמה תלמידים מחו"ל, כמו אחד בשם ברקוביץ' (שנפצע בשנת 1916) ששירתו בלגיון הזרים.[4]. בשנות ה-1930 היה נהוג שהתלמידים יסיימו גם תואר ראשון באחד המקצועות הכלליים.[4] בנוסף חלק מהסטודנטים לרבנות או לחזנות למדו גם מקצועות מעשיים -כמו שוחטים, משגיחי כשרות או מוהלים.

בימי השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי פינויים מפריז המותקפת של מוסדות הרפובליקה הצרפתית, ב-10 ביוני התפנה גם בית המדרש הרבני בניהולו של הרב הראשי מוריס ליבר לווישי, בה נשאר למשך חודשים אחדים. אחר כך הועבר ב 1941-‏ יולי 1942 לשאמאלייר על יד קלרמון פראן והחל מאוקטובר 1942 לליון[4]. בשנת 1943 הוא נסגר רשמית בליון על ידי השלטונות הפרו-נאציים הצרפתיים. עם זאת המשיך בפעילות חצי-מחתרתית עד לשנת 1945. כשמכינת "התלמוד התורה של פריז" נסגרה, מיוזמת הרב אברהם דויטש של לימוז' הוקם בעיר הזאת "בית מדרש רבני קטן" שפעל בה בשנים 1942–1945. השיעורים של הכיתה המסיימת התקיימו בביתו של הרב דויטש, עד למעצרו ולירידתם של כמה מתלמידיו למחתרת ה"מאקי" של הצופים היהודים E.I בטארן. חלק מתלמידי בית המדרש הקטן הפכו למנהיגים קהילתיים יהודים אחרי המלחמה. בעת האקציות של משטרת וישי ושל הגסטפו נגד יהודי בפריז, קבוצה של ילדות יתומות שמצאה מקלט בבניין בית המדרש הרבני נעצרה באחד הבקרים ונשלחה למחנה הריכוז בדראנסי. [6]

אחרי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-1960 בהשפעת גל ההגירה הגדול של יהודי צפון אפריקה וההתעוררות הלאומית שלאחרי מלחמת ששת הימים, ידע בית המדרש התפתחויות חדשות לכיוון התחזקות לימוד התלמוד, בהתאם לדרישות ולמסורות המאמינים, בעוד שרמת הוראת המקצועות הכלליים נותרה טובה.

החל משנת 2013 מנהל בית המדרש הרבני של צרפת הוא הרב אוליבייה קופמן (נ' 1967). לפניו כיהן בתפקיד הרב מישל גוגנהיים (2012-1992), שנבחר בהמשך לרב הראשי של פריז. תוכנית הלימודים בימינו כוללת:, תלמוד, משפט עברי, תנ"ך, מחשבת ישראל, עברית מודרנית, ספרות עברית, היסטוריה יהודית, דרשות, תפילות, לימודי מנהיגות רוחנית-חברתית-קהילתית. המקצועות הכלליים כוללים ספרות צרפתית ופילוסופיה. היוונית והלטינית יחד עם ההיסטוריה הקדומה והמודרנית הוצאו מתוכנית הלימודים, במקביל לרפורמות במערכת החינוך הלאומית של צרפת. במסגרת הלימודים מעודדים את התלמידים ללמוד למשך שנה בישיבות בישראל. כמו כן הם עוברים תקופות סטאז' כמורים בתלמודי תורה, בבתי דין רבניים ובקהילות.[7], בראש הוועד המנהל של בית המדרש יושב הרב הראשי של יהדות צרפת. בית המדרש מאפשר מסגרת של מעון סטודנטים עם 15–20 מקומות. בחינת הגמר כוללת מבחנים בכתב ובעל פה, לרבות הכנת עבודה בכתב של כ-60 עמודים ("ממואר") המוקדשת לנושאים מתחום הדת, הפולחן, היסטוריה דתית, ביוגרפיות, הגות בנוגע ליישום ההלכה (למשל לגבי זכות השביתה או מעמד העובר), היסטוריה של קהילות יהודיות וברוב המקרים -מוקדשת לפירושים של התורה או לשאלות ותשובות [8]. בסיום המוצלח של הבחינה מוענק התואר רב. שלושה רבנים בממוצע מסיימים בכל שנה את חוק לימודיהם.[7], בוגרים מצטיינים של ישיבה ממקום אחר, למשל מישראל, יכולים לזכות בדיפלומה של בית המדרש הרבני אחרי שנה או שנתיים לימודים.

תלמידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים שעברו מאז 1830 יצאו את שערי בית המדרש כ-400 בוגרים[9], מהם - כ-300 בעלי תעודות רבנים, חזנים או מורים.[7], חלק מהתלמידים היו חזנים ומורים לעברית. מתוך 18 הרבנים הראשיים של צרפת תשעת האחרונים היו בוגרי בית המדרש של פריז. בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 עומד בית המדרש הרבני של היהדות הקונסיסטוריאלית בפריז בתחרות הולכת וגוברת מצד מוסדות החינוך הפחות פתוחים לעולם מסביב -של חב"ד, הקהילות החרדיות והישיבות האורתודוקסיות בישראל.[10],

ספריית בית המדרש הרבני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריית בית המדרש הרבני בפריז נהרסה במידה רבה בימי הכיבוש הנאצי. היא שוקמה בשנת 2004 וכוללת בימינו כ-60,000 כרכים. כתבי היד שבה מאוחסנים בספריית "כל ישראל חברים".[7],

תלמידים ומורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהלי בית המדרש הרבני לדורותיו היו הרבנים:

  • 1830-1837 ליון מאיר לאמברט (או לאמבר) או יהודה מאיר לאמברט
  • 1837-1856 : מאיר לאזאר
  • 1856-1890 : איזק לאון טרנל
  • 1890-1917 : ז'וזף להמן
  • 1919-1931 : ז'ול באואר
  • 1932-1951 : מוריס ליבר
  • 1951-1977 : אנרי שילי
  • 1977-1977 : ארנסט גוגנהיים
  • 1977-1991 : עמנואל שושנה
  • 1992-2012 : מישל גוגנהיים
  • 2013- : אוליבייה קופמן

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jules Bauer, L'École Rabbinique de France 1830-1930, PUF, Paris, 1930
  • Roger Berg, Histoire du rabbinat français collection Patrimoines-Judaïsme, Éditions du Cerf, Paris, 1992, ISBN 2-204-04252-8.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Henri Schilli, ed 1, Jean-Pierre Rothschild ed.2 ,2008

?Serge Golan Quel avenir pour le Séminaire israélite de France

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Michel Gurfinkiel La Communauté du Quartier latin 2007
  2. ^ Jewish Encyclopaedia art Séminaire israélite, p.184
  3. ^ 3.0 3.1 Jay R. Berkovitz, The Shaping of a Jewish Identity in Nineteenth-Century France, Wayne State University Press, 1995. עמ' 198-202.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Les archives du Séminaire
  5. ^ על ארכיון בית המדרש הרבני ב- 2005 2 revue- archives juives עמוד 136
  6. ^ אתר בית הכנסת ווקלן
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Jewish Virtual Library
  8. ^ Observateur du monde juif ,Joelle Allouche Benayoun et Laurent Podselver Les mutations de la fonction rabbinique 2013 עמודים 10-14
  9. ^ אתר הקונסיסטוריה היהודית של צרפת
  10. ^ Hamodia 2013