בית מושב הזקנים והזקנות הספרדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רחוב יפו ב-2008. מצד ימין - מבנה מושב הזקנים ובהמשך - מבנים חדשים שהוקמו על שאר השטח
חזית המבנה שנותר ממושב הזקנים - רחוב יפו בחזית התמונה - פסי הרכבת הקלה.
המבנה בתקופה העות'מאנית
זקנים, דיירים מושב הזקנים והזקנות הספרדי, תמונה מתחילת המאה ה-20.
דף מתוך פנקס ההכנסות וההוצאות של מושב הזקנים.

בית מושב הזקנים והזקנות הספרדי הוא מוסד גריאטרי שהוקם על ידי ועד העדה הספרדית בירושלים בתחילת המאה ה-20 כחלק מ"מוסדות החסד" של הקהילה הספרדית.

רקע להקמתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועד העדה הספרדית בירושלים

ועד העדה הספרדית בירושלים הוקם, על פי המסורת, בידי הרמב"ן והנהיג את יהודי ירושלים מאות בשנים. בראש ועד העדה עמד הראשון לציון, שהוכר החל משנות הארבעים של המאה התשע עשרה כחכם באשי (ראש הרבנים), כנציגו המוסמך של היישוב כולו כלפי השלטונות העות'מאנים, וכסמכות עליונה בכל ענייני הדת. הוועד היה גוף מוסמך שתפקידיו כללו פיקוח על נכסי העדה בארץ ישראל ובחו"ל, על הכנסותיה, ניהול נוסדות חינוך וחסד והחזקתם, מתן סיוע לרבנים, תלמידי חכמים ונזקקים.

בין השנים 18801912 עמד בראש הוועד חיים ולירו, שלא היה רב בהשכלתו - עדות למעמדו הרם בעדה הספרדית. אחת מיוזמותיו למען קהילתו היה הקמת בית הזקנים. בירושלים פעל באותו זמן מושב הזקנים הכללי המאוחד האשכנזי שנוסד בעיר העתיקה כבית תמחוי בשנת 1878 ועבר למשכן קבע באזור הכניסה המערבי לירושלים בשנת 1901.

תולדות המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הזקנים הספרדי הוקם בשנת 1906 על שטחי קרקע שכתובתם היא רחוב יפו 204-208, מול מבנה שערי צדק הישן. המבנה הוקם על שטח שמתוכו 24,000 אמה נתרמו על ידי ראשי שתי משפחות אמידות בעדה הספרדית של ירושלים, משפחת הבנקאי חיים ולירו תרמה 14,000 אמה, ויוסף קוקיא תרם 10,000 אמה. את שאר השטח, כ-60,000 אמה, רכשו שני התורמים מידי שלמה פיינגולד שהיה יזם, מוציא לאור ועיתונאי שפעל בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה ה-20. פיינגולד, שנולד כיהודי ואף למד בישיבת וולוז'ין, התקרב לכת "בני ישראל הבריטים" ובשל כך נודע ברבים כמומר.

בניית בניין בית הזקנים הספרדי מומנה בעיקר על ידי גבירי העדה הבוכארית אשר מתוכם נמנו ר' שלמה יהודיוף ובני משפחתו.

על טקס הנחת אבן הפינה של המבנה מסופר בעיתון הירושלמי "השקפה" שיצא לאור על ידי אליעזר בן יהודה בגיליון מ"ה משנת תרס"ז:

ביום שישי ח' אדר תרס"ז חגגה ירושלים את חג ירייה אבן הפינה ליסוד בנין בית הזקנים לעדת הספרדים. החגיגה הייתה במעמד רבים ונכבדים מבני עמנו, מכל המפלגות והעדות, רבים וסוחרים יראים ומשכילים, ספרדים ואשכנזים, בוכרים ומנהלי בתי חסד שונים...

בין הנואמים היה האורח מאנגליה סיר אדוארד שטרן שדיבר בשפה הצרפתית ואמר כי הוא שמח להימצא בירושלים ולקחת חלק בייסוד בית נעלה שכזה אשר נחיצותו מורגשת מאד.

[1]

במלחמת העולם הראשונה תפס הצבא הטורקי את המבנה וחייליו גרמו לו נזקים, ששופצו לאחר הכיבוש הבריטי. בית הזקנים המשיך לתפקד לאורך שנות המנדט הבריטי ולאחר הקמת מדינת ישראל, עד שנות ה-70, אז פונה במסגרת עסקה עם קבלן כנגד הקמת בית אבות חדש בשכונת קריית מנחם. יוסף ברזאני נמנה עם ממייסדי המוסד ושימש כגבאי המוסד האחרון

בשטח המתחם הוקמו שלושה בניינים בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 - בית אגד המשמש משרדי הקואופרטיב בירושלים (יפו 208, נחנך 1985), אולפני הבירה ירושלים המשמשים לאולפני טלוויזיה (יפו 206, נחנך 1978) ומלון ישרוטל (יפו 204, נחנך 2000). בחזית המלון שוחזר מבנה בית הזקנים ההיסטורי.

תיאור המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוסר תקציב נבנה תחילה האגף הימני של המוסד שבנייתו נסתיימה בשנת תרס"ח (1908), ובהמשך הוקמה סביב המבנה גדר אבן ובה נקבע שער ברזל פשוט. שביל ומדרגות הובילו אל שער ברזל מפואר ועליו חרוט "בית זקנים וזקנות הכללי לכל עדת ישראל בירושלים".

פנחס גרייבסקי מספר בספרו[2] על בניית בית הזקנים בסמוך לשכונת שערי צדק. ישעיהו פרס בספרו[3] מציין כי מספר החוסים במוסד עמד בשנת 1920 על 42 זקנים וזקנות.

חזית המבנה בנויה באבן מסותת ובה נקבעו חלונות מקושתים. בחזית האגף נקבע לוח זיכרון המקדיש את המבנה לרבי שלמה יהודיוף שתרם אלפיים רובל זהב לבנייה. משנבנה האגף השמאלי בשנת ה'תרע"א (1910) נקבע על דלתו לוח זיכרון לשמעון בן דוד רוסיק.

חצר המבנה נבנתה בצורת האות ח' ובמרכזה נבנו מבני מגורים לצוות. בבניין היו 20 חדרים ובהם בית כנסת, חדר אוכל, מטבח ומחסן למוצרי מזון, חדרים להנהלה וחדרי מגורים לדיירים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מושב זקנים הספרדי בוויקישיתוף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ש' אבן אור, י' ביבר, בלב ירושלים – אתרים ברחוב יפו וברחוב נביאים, ירושלים תשמ"ט.
  • י' בן אריה, עיר בראי תקופה, א-ב, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשל"ז-תשל"ט.
  • "קרדום" דו ירחון לידיעת הארץ חוברת 33 -ירושלים בתים בעיר החדשה. הוצאת אריאל 1984
  • דוד קרויאנקר, רחוב יפו, ירושלים, ביוגרפיה של רחוב - סיפורה של עיר, הוצאת כתר 2005
  • ר. קרק,י. גלס, "משפחת ולירו-שבעה דורות בירושלים 1800-1948"גפן הוצאה לאור ירושלים, תשס"ו, 2005

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "בית הזקנים" אשר לעדת הספרדים, השקפה, 16 באפריל 1907
  2. ^ ספר היישוב, ירושלים, דפוס סלומון, תרצ"ט
  3. ^ ארץ-ישראל וסוריה הדרומית, ספר-המסעות, הוצאת בנימין הרץ, תרפ"א עמוד 130