בית ספר לאחיות סיעודיות
 | |
| בית ספר לסיעוד | |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
1923–הווה (כ־103 שנים)  |
| מיקום | |
| מדינה |
 פולין |
  | |
בית הספר הראשון לאחיות יהודיות- נפתח בשנת 1923 בוורשה בירת פולין. בית הספר היהודי הוקם לאחר שבשנת 1921 הוקם בית ספר לאחיות, שיתוף פעולה בין הצלב האדום וממשלת פולין, מוסד זה הגביל את כמות הסטודנטיות היהודיות בכל מחזור. על כן, בהחלטת ההסדרות הציונית גייסה הנריאטה סאלד את חברתה, אמיליה גרינוואלד (Amilia Greenwald), יהודיה אמריקאית בעל הכשרה ותעודת אחות, להקים בית ספר למקצוע הסיעוד, שיכשיר נערות יהודיות ויעמוד בסטנדרטים האמריקאים.
למחזור הלימודים הראשון התקבלו 22 סטודנטיות, לאחר מכן נפתח מחזור לימודים מדי 6 חודשים. בבסיס התפיסה הסיעודית אותה הובילה גרינוואלד עמדה התיאוריה הסיעודית -רפואית ובו זמנית פרקטיקה טיפולית שהתקיימה במחלקות השונות בבית החולים היהודי צ'יסטה (Czyste Hospital) בוורשה. בנובמבר 1925 סיים המחזור הראשון את לימודיו עם 15 בוגרות, המצטיינות נשלחות ללימודי המשך בגרמניה ובריטניה, בשובן הן הפכו לשדירת הניהול של בית החולים. גרינוולד שבה לארצות הברית.
מנהלות בית הספר עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה: סבינה שנדלר (Sabina Schindler) 1929- 1936, נינה ליבובסקי (Libovski Nina) 1936-1939. מעל 450 סטודנטיות מסיימות את לימודיהן בבית הספר ב-23 מחזורים.
לובה ביליצקה בלום[1], סיימה את בית ספר לאחיות יהודיות בהצטיינות במחזור הראשון. בתום לימודיה נשלחה לצרפת ללימודי המשך והתמחות, עם חזרתה לפולין מונתה לתפקיד סגנית מנהלת. בספטמבר 1939 נימצאה מנהלת בית הספר, נינה ליבובסקי, בארצות הברית לצורך גיוס כספים מהקהילה היהודית, בלום ביליצקה נותרה האחראית במקום וניהלה את בית הספר לאורך כל המלחמה ועד למרד גטו ורשה. עם הקמת הגטו הועבר בית הספר אל תוך גטו ורשה לרחוב מארינסקה (Marianska 1 ). בקיץ 1942 לאחר ה"אקציה הגדולה" הועבר בית הספר לדירה ברחוב גנשה (Gensia 33) עד לפרוץ מרד גטו ורשה. למעשה היה זה המוסד האקדמאי היחיד שפעל בתוך הגטו באישורם של הגרמנים.
על אף התנאים הקשים בגטו הקפידה ביליצקה בלום על ההכשרה המקצועית, הרפואה הקהילתית וניקיונן הפיסי של הסטודניות לסיעוד: "סטודנטיות צעירות במדי אחיות נראו צועדות הלוך ושוב ברחובות הגטו ומסייעות במקרי חירום, בעיקר לפליטים ולחולי רעב. האחיות לבשו בגדים לבנים, חלוק וכובע, אך הסטודנטיות לבשו שמלה ורודה, חלוק לבן, מטפחות לבנות וכובע ייצוגי כחול".[2]
כשהחלו השילוחים הגדולים לטרבלינקה בקיץ 1942 הצילה לובה ביליצקה בלום מספר אחיות משילוח למוות הן באמצעות החבאתן במרתף בית החולים כשידעה מבעוד מועד על האקציה המתקרבת, או במשא ומתן תקיף עם הנאצים באמצעותו שחררה את ילדיה ומספר אחיות שכבר הובאו לכיכר המשלוחים (האומשלג-פלץ) בוורשה.
במהלך מרד גטו וורשה לובה ביליצקה-בלום ושני ילדיה הוברחו לצד הפולני של וורשה, בעלה אברהם בלום, פעיל הבונד וממנהיגי מרד גטו ורשה נספה במרד. לאחר המלחמה קיבלה בילצקה- בלום הצעה ממשלת פולין להקים מחדש את בית הספר לאחיות. בסך הכל כ־500 בוגרות סיימו את לימודיהן מהקמת בית הספר. יותר מ-100 שרדו את השואה. 92 מהבוגרות השתלבו במערך הבריאות במדינת ישראל.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בית הספר היהודי לאחיות ברחוב מאריאנסקה 1 באתר השטעטל הווירטואלי (באנגלית)
- עת לרפוא (קהלת ג', ג') – סיפורו של בית הילדים באוטבוצק, פולין, באתר יד ושם
- אמי, לובה בלום-ביליצקה, באתר ארגון יוצאי ורשה בישראל
- מרים עופר, רפואה יהודית בגטו: נר בימי האפלה, באתר "Time Out ישראל", 24 באפריל 2014
רוני לינדר-גנץ, "חלוק לבן בגטו": הסיפור המדהים על המרד הרפואי של היהודים בגטו ורשה, באתר TheMarker, 16 באפריל 2015- דן אבן, אתיקה רפואית במחנות, באתר הארץ, 1 במאי 2011
- יובל ה-40 לבית-הספר לאחיות יהודיות בוורשא לא נחוג, באתר של נח זבולוני
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ לובה בלום-ביליצקה, באתר ארגון יוצאי ורשה בישראל
- ↑ ה. שרשבסקה, הפרק האחרון: זיכרונות מוורשה הכבושה. הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1968, עמוד 40.