בית שיזופולי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית שיזופולי כיום (צולם ב-2012)

שיזופולי (Sciesopoli) הוא שמו של מתחם בעיירה סלבינו, שלמרגלות האלפים בצפון איטליה, אשר שימש משנת 1933 ועד סוף מלחמת העולם השנייה כמעון קיץ לילדים פשיסטים. לאחר המלחמה הוסב על ידי חיילי הבריגדה היהודית, בראשותו של משה זעירי, ל"בית עליית הנוער". בבית התגוררו בתקופות שונות לאחר המלחמה כ-800 ילדים יהודים משארית הפליטה אשר הגיעו לאיטליה בדרכם לארץ ישראל. ילדים אלה נודעו בשם "ילדי סלבינו". "בית עליית הנוער" פעל בין ספטמבר 1945 לנובמבר 1948.[1]

שיזופולי הפאשיסטי – בית נופש לנוער איטלקי פשיסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם שיזופולי הוקם ב-1933 על ידי האדריכל האיטלקי פאולו ויאטי וולי (Paolo Vietti Violi) בעיירה סלבינו שבפרובינציית ברגמו באיטליה, ופעל עד לשנת 1943. המתחם ממוקם בדרך קרדו 64 (Via Cardo). המתחם נקרא על שמו של אנטוניו שזה (Antonio Sciesa), גיבור התנועה הלאומית האיטלקית, סנדלר ממילאנו שהוצא להורג ב-1840 על ידי האוסטרים, בשל השתייכותו לתנועה האנטי-אוסטרית. המתחם כולל את מבנה הבית ואת הפארק שסביבו. שטח המבנה הינו 6000 מ"ר ושטח הפארק שסובב אותו הינו 27,500 מ"ר.

המתחם נבנה בעזרת תמיכתם של תורמים רבים אשר שאפו להקמת מתחם הכשרה מודרני לספורטאים. בראש רשימת התורמים התנוסס שמו של בניטו מוסוליני, אשר תרם 5000 לירות איטלקיות מכיסו להקמת המבנה. מרבית התורמים תרמו עד לכ-100,000 לירות מכיסם. המתחם כלל חדרי מגורים, אולם התעמלות, אולם קולנוע, בריכת שחייה, חדרי משרדים, כיתות לימוד ומלאכה, מרפאה, חדרי שירותים, מחסנים ומגרש למסדרים.[2]

מיד לאחר הקמתו ועד לסוף מלחמת העולם השנייה, שימש המתחם כבית נופש ופנימייה לבני נוער ממשפחות האליטה הפאשיסטית במילאנו. בני הנוער נשלחו למקום בחודשי הקיץ על מנת להכשירם לקראת הצטרפותם כחברי המפלגה הפאשיסטית הלאומית. בני הנוער התחלקו לשתי קבוצות, "ילדי הזאבה" (Figli della Lupa) היו הקבוצה הצעירה ו"הבלילה" (Opera Nazionale Balilla) היו הקבוצה הבוגרת. המקום נוהל על ידי המפלגה, שדאגה להטמיע בנערים את עקרונות האידאולוגיה הפאשיסטית בעזרת תליית דגלים ותמונות של מוסוליני, ושימוש בסיסמאות פשיסטיות. בני הנוער עסקו בפעילויות ספורטיביות ובתרגילי סדר צבאיים. הם ערכו מפקדים ויצאו למסעות בהרי האלפים. פעולות אלה שימשו כהכנה לגיוסם לצבא בשירות הפאשיסטים. בנוסף, שימש המתחם גם כמרכז חברתי, והתקיימו בו מסיבות, הוקרנו סרטי קולנוע והצגות.[2]

ב-25 ביולי 1943 הצביעה המועצה הפאשיסטית העליונה על הדחתו של בניטו מוסוליני מהשלטון. ב-8 בספטמבר היטלר הורה על פלישת כוחותיו לשטחה של איטליה וכיבושה. היטלר הקים ממשלת בובות הנקראה רפובליקת סאלו ובה שימש מוסוליני כ"ראש המדינה" וכשר החוץ, תחת חסותה גרמניה. לאחר פלישת הגרמנים לאיטליה, מתחם שיזופולי ננטש.

שיזופולי היהודי – בית עליית הנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעם של הילדים ניצולי השואה לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה, ילדים ובני נוער יהודים רבים נותרו יתומים ועקורים ברחבי אירופה. הם יצאו מהמחנות, היערות, מקומות המסתור והמנזרים וחיפשו דרכים להשתקם.[3] חיילי צבאות הברית דאגו להעברתם לבתי חולים ומחנות ששימשו את הצבא הגרמני בתקופת המלחמה, שם הם היו תחת ההשגחה והפיקוח של ארגוני העזרה לעקורים היהודים. שני הארגונים המרכזיים שפעלו למען הפליטים ברחבי אירופה היו ארגון אונרר"א, ארגון הסיוע לפליטים שפעל באזורי הכיבוש של בעלות הברית באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, וארגון הג'וינט, ארגון סעד, רווחה וצדקה יהודי אמריקאי. ארגון נוסף היה "תנועת הבריחה", התארגנות ציונית האחראית להגירה הבלתי-חוקית של אלפי ניצולי שואה לארץ ישראל. תחילה אורגנה הבריחה באופן ספונטני אך לאחר מכן אורגנה על ידי "ההגנה".

לאחר תקופת החלמה במחנות של בעלות הברית, נאספו הילדים בקבוצות לפי מיקום הימצאותם על ידי הארגונים השונים. כבר בשנת 1944 החל לפעול באיטליה המרכז הגדול ביותר לפליטים יהודים, שהוקם על ידי חיילי הבריגדה היהודית ומתנדבים מהיישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1945, שונה שמו ל"המרכז לגולה באיטליה". המרכז הפעיל יחידות מתנדבים עבריות רבות באיטליה.[4]

הארגונים ובראשם חיילי הבריגדה, העבירו את קבוצות הילדים דרך האלפים לצפון איטליה, התחנה הראשונה בדרכם לארץ ישראל. הם הוסעו בחשאי ובגלוי למחנות מעבר בסביבות מילאנו, ורונה, מודנה, בולוניה ואחרות. במקביל, חצו את הגבול מאות פליטים אשר הגיעו ברגל, במשאיות וברכבות למחנות אלו גם כן.[5] רובם נלקחו דרך האלפים לבית בויה אוניונה 5 (Via Unione) שבמילאנו, שהיווה מקום ריכוז זמני לשארית הפליטה באיטליה, והופעל על ידי ארגוני העזרה היהודיים ו"המרכז לגולה".

ילדי בית שיזופולי ובתו של משה זעירי, ניצה (שנייה מימין) משחקים בשלג

העברתם של הילדים לשיזופולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1945, הוחלט להעביר את הילדים אל בית קיץ בהרים בפיאצה טורה (Piazzatorre), הסמוכה לעיר ברגמו.[6] לאחר נפילת המפלגה הפשיסטית והמפלגה הנאצית, שוחררה איטליה, והמוסדות הציבוריים הועברו למפלגות וארגונים הקשורים ב"וועד לשחרור איטליה". עם זאת, בית שיזופולי השתייך לשטחה של המנהל האזרחי בעיירה ברגמו הסמוכה. לאחר שהייה קצרה במילאנו, הם הועברו לבית שיזופולי בעיירה סלבינו, שם הוכשרו לקראת העלייה לארץ וזכו לחיים חדשים. הילדים נאספו מרוסיה, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, פולין, ליטא, גרמניה.

בראש הבית עמד משה זעירי, שהיה חייל ארץ ישראלי בצבא הבריטי ואיש חינוך, בפלוגת ההנדסה 745 ("פלוגת סולל בונה") בבריגדה היהודית.[7][8] זעירי, חברו לפלוגה טדי בארי, ולואיג'י גוריני, פעלו להקמת בית שיספק את צורכיהם של הפליטים היהודים. פרופסור גוריני, היה חבר בכיר במפלגה הסוציאליסטית, דאג לארגוני הנוער באזור ופעל רבות למען הפליטים היהודים.[9] תחילה, הם פנו למשרדי המושל בברגמו, ובידם אישור מן המושל הצבאי של מילאנו להקמת הבית. המשרד לא נעתר לבקשותיהם מכיוון שהמבנה שימש באותה העת כבית ספר ללימודי כמורה. נאמר להם כי אם ישיגו כתב ויתור החתום על ידי הקרדינל של מילאנו, המשרד יאשר להם להיכנס לבית. המשלחת הצליחה להשיג את האישורים הנחוצים ממשרד המנהל המרכזי בברגמו ולואיג'י גוריני זכה בשטר החכירה של שיזופולי, תמורת דולר אחד לחודש והפך לממונה הרשמי על המבנה מול השלטונות.[10] בספטמבר 1945 קיבלו את האישור להשתמש בשיזופולי למימוש מטרותיהם[11][12][13] והילדים החלו להגיע בקבוצות קטנות לבית.

חיילי הבריגדה היהודית היו הארגון הצבאי המשמעותי והמרכזי ביותר שפעל למען ילדי סלבינו. חטיבת הבריגדה פעלה באיטליה עד אוגוסט 1945. חיילי הבריגדה עזרו בדרכים שונות, בין אם בהעברת הילדים לבית, העברת מזון (העבירו 15% ממזונם לילדי סלבינו), ובין אם בניהול הבית והעברת בגדים. כמו כן, החיילים הטילו רושם חזק על הילדים ניצולי השואה. לראשונה, הם נתקלו בחיילים ארץ ישראלים, אשר לחמו בפאשיסטים ובנאצים. החיילים הרשימו במיוחד את הילדים, ותרמו להטמעת הערכים הציוניים בילדים, אשר רצו להילחם בארץ ישראל כמותם.[13]

בשנת 1945, עם תחילת פעילות הבית, שיתף זעירי את אשתו בגאוותו על הישגיו:

"בתחילה לא האמנתי בעצמי כי אצליח. ללא כסף, ללא מדריכים, ללא אמצעי הובלה, מרחק 100 ק"מ מהעיר. כולם נגדי – וניצחתי."

יערי, 2015, עמוד 61

חיי היומיום בשיזופולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתחם היה גדול, ויכול היה להכיל בערך כ-400 נפשות בו זמנית. הילדים היו בגילאי 3 עד 18, רבים מהם יתומים. הם הגיעו לעיירה בקבוצות לפי המקום בו העבירו את המלחמה, ובעת הגעתם לבית, קיבלו את פניהם המדריכים הארץ ישראלים. אחת הקבוצות הראשונות שהגיעו לבית הייתה קבוצת "אחווה" של כ-30 ילדים מלודג'. הקבוצה הייתה מלוכדת ודוברת עברית ולאט לאט החלו להגיע לבית קבוצות רבות ומתחלפות של ילדים מאירופה.[14][15] בעת שקבוצה אחת עלתה לארץ ישראל, קבוצה חדשה הגיעה לבית.

הילדים קיבלו בפעם הראשונה מזה שנים את הצרכים הבסיסיים הקיומיים שחסרו להם במהלך המלחמה. כל ילד קיבל מיטה ומזון, והמדריכים פעלו להחזרת שגרת החיים של בני נוער בגילם. הילדים חולקו לכיתות לפי גילם, למדו עברית, חשבון, היסטוריה, מלאכה, והוחדרו בהם ערכי הציונות דרך לימודי גאוגרפיה ועבודת כפיים חקלאית.[16][15] כמו כן, ניתנו להם השירותים הבריאותיים להם נזקקו, כגון טיפולי כינים וטיפולים בדלקות ומחלות אותם סחבו מימי המלחמה. בוגרי הבית פעלו בשיתוף פעולה לתחזוקת המוסד ודאגו לעבודות המטבח ועבודות הניקיון.[17][18]

השחקן שמואל שילה, שהה בשיזופולי כילד, תיאר את תהליך החזרה לחיים, שעברו הילדים בשזיפולי, בנאומו בעצרת הממלכתית של יום השואה ביד ושם בשנת 2008:[19]

אותי שלחו אל בית עליית הנוער בעיירה סלבינו. לשם קיבצו ילדים מגיל 4 עד 16... הגענו לשם נערים רציניים, מבוגרים הרבה מעל גילנו. לאחר חודש שיחקנו כדורגל וחיזרנו אחרי הבנות. בבית הזה עבדנו, למדנו והתכוננו לעליה. הגדולים טיפלו בקטנים ועשו כל מלאכה. קיימנו קבלות שבת וחגגנו את החגים... ילדי סלבינו הקימו שני קיבוצים בארץ: ראש הנקרה בצפון וצאלים בנגב. שרידי השואה הכו שורשים בכל הארץ. בנו בתים, הקימו משפחות: ילדים, נכדים ונינים. עבדו קשה בחקלאות, בבניין, בתעשייה, בצה"ל. רכשו השכלה גבוהה במדע, כלכלה, חינוך, ספרות, מוזיקה, תיאטרון. אנו אוהבים את ארץ ישראל ונאמנים לה ללא סייג. השיר "אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה" אינו רק שיר – זו תמצית חיינו, אמת צרופה".

"בונה קיבוץ ואמן גדול", אדם שבדרון, אתר שווים, 24.10.2011
גלוית ראש השנה מילדי בית שיזופולי

בחודשים הראשונים, היה מחסור במזון ובבגדים חמים וכתוצאה מכך המנות היו קצובות. ארגון הג'וינט וארגונים בארץ ישראל לא שלחו תחילה תרומות כספים ומזון לילדים, אך ככל שעבר הזמן, החלו להגיע תרומות מגורמים שונים, כגון אונרר"א, הג'וינט, הקהילה היהודית באיטליה בראשות עמנואלה קנטוני, ראש עיריית מילאנו באותה התקופה, ארגונים פרטיזנים אנטי פשיסטיים, והבריגדה היהודית.[20] כמו כן, גם המקומיים נרתמו לעזרת הילדים במתחם, ואף הועסקו בעבודות שונות במקום. בנוסף לתרומות המזון ואספקה של הארגונים השונים, אורט הקים והפעיל מסגרות הכשרה וסדנאות מלאכה שונות, כגון נגרות, סנדלרות, תפירה, רקמה, ומנעולנות.[21]

הילדים התחרו בתחרויות ספורטיביות, ושיחקו במשחקי כדור והוציאו עלון בשם "ניבנו" ובו כתבו סיפורים, מאמרים פרי עטם וזיכרונות מבית הוריהם.[22] כמו כן, בבית הוקמה מקהלה בניצוחו של משה זעירי, אשר הופיעה בפני בני הבית בחגים ובאירועים מיוחדים וזכתה להצלחה רבה.[22] מאז בואם לבית, הנפת דגל הלאום, הצבוע בכחול לבן, במגרש המסדרים הפכה למנהג קבוע בסדר היום.[23][24]

תוך זמן קצר, הילדים התרגלו לחוקי הבית ולסדר היום, דבר שאפשר להם לחזור לתמימותם ולהרגיש שוב ילדים. אולם, טראומת תלאות השואה לא נעלמה, אלא נדחקה לצד, על מנת לפנות מקום לחיים המתחדשים. כמו כן, אנשי החינוך העבריים ובראשם משה זעירי, עשו ככל יכולתם למען הילדים ושימשו כאבא ואמא למענם. הם היוו חלק מרכזי בהתפתחותם של הילדים ובתהליך הכשרתם לעלייה לארץ ישראל.

אדם וקסלר, ניצול שואה ששהה בסלבינו בין אוגוסט 1945 לאוגוסט 1946, מסכם את שהותו בבית:

"הנערים שפגשתי בסלבינו, באו רובם מכל קצוות של אירופה המזרחית. לכל אחד סיפור חיים והינצלות מדהים. לקח לי ימים להתרגל למסגרת חדשה זו. מקום יפיפה עם נוף הרים חלומי, מדריכים ארץ-ישראלים שלאט לאט מעצבים את מודעותינו לקראת איזה עתיד עלינו לשאוף, כשהמטרה הראשית: להגיע לארץ ישראל."

וקסלר, 2015, עמוד 12

"חיים קשים הם ללא אמונה, ברגעי אופל מוחלט. לא רואים זיק של אור, אבל המאמין לפעמים מוכה סנוורים כנחמה. בהשפעת משה, אנחנו קרבים לאמונה חדשה שלא מבטיחה שכר או עונש לאחר מותנו. הטוב והרע יהיה גמולנו בעודנו בחיים, כשמעשים נבונים וצודקים יהיה נר לרגלינו. יש סיכוי רב שהמשך קיומנו יצלח יותר מאשר חיי קודמינו."

וקסלר, 2015, עמוד 14
סעודת ליל הסדר בבית שיזופולי. המנגן באקורדיון הוא גארי ברתיני, לימים מנצח ישראלי בין-לאומי. העמוד מקדימה הוא משה שעירי ובשולחן הימני יושבות אשתו, יהודית ובתם, ניצה.

המדריכים שאפו לשמור על החגים והמסורות היהודיים אשר נשכחו בתקופת השואה. הם שתלו עצים בט"ו בשבט, אספו עצים ביערות בל"ג בעומר וישבו בצוותא בחדר האוכל בליל הסדר.[25] בנוסף, הילדים השתתפו בחגיגות, מקהלות והצגות, שרו שירים בעברית בטקסים וקבלות שבת.[22] לעיתים אף נסעו למילאנו כדי לראות אופרות וליהנות מבילויים נוספים. המדריכים אף שינו את שמותיהם של הילדים לשמות עבריים.[26]

בין הילדים ששהו בבית, היו גם ילדים למשפחות חרדיות, אשר לפני המלחמה ניהלו אורח חיים דתי. כאשר הגיעו ילדים אלה לשיזופולי, רבים מהם שאפו לחזור לאורח חייהם הקודם, אך החיים בשיזופולי היו חילוניים, ולא ניתן להם המענה לצרכיהם. לדוגמה, כלי המטבח לא היו כשרים, וקבלת השבת נערכה כשעתיים לאחר כניסתה. המדריכים הציוניים דחקו את הדת מחיי היומיום, והעדיפו להכשירם לערכי הציונות לקראת העלייה לארץ. לאחר המלחמה, עדויות אלה, כמו גם עדויות מבתי ילדים נוספים באיטליה, הגיעו אל חברי תנועת פועלי אגודת ישראל בארץ ישראל. בעקבות עדויות אלה, נשלחו שליחים דתיים מארץ ישראל אשר ניסו לספק למחנות העקורים ובתי הילדים הללו מזון כשר ולעשות ככל יכולתם על מנת שישמרו את מנהגי הדת.[27]

העלייה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילדים עזבו בקבוצות לפי סדר הגעתם ועלו לארץ כחלק מעליית הנוער של מפעל ההעפלה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב'. הקבוצה הראשונה עזבה ב-1946[28]והאחרונה בנובמבר 1948, כחצי שנה לאחר הקמת המדינה, אך כבר מספטמבר 1948 הפסיקו להגיע ילדים חדשים לבית. סך הכל עברו בבית כ-800 ילדים. הילדים עלו לארץ ישראל בדרכים לגאליות ובלתי לגאליות דרך הים בעזרת אניות מעפילים. רבים מהם נתפסו בדרכם לארץ על ידי הבריטים והועברו למחנות המעצר שהקימו הבריטים בעתלית ובקפריסין. החפצים בבית אשר נתרמו או נרכשו על ידי זעירי וחבריו, כגון ספרים וכלים שונים, נארזו בארגזים גדולים עליהם נכתבה הכתובת "קיבוץ סלבינו", בציפייה שהחפצים יגיעו לידי הקבוצה המגובשת שעלתה לארץ ישראל בשנים האחרונות.

ריכוזים גדולים של ילדי סלבינו היו על סיפון האניות "חיים ארלוזורוב", "כתריאל יפה" ו-"אנצו סרני".[29][30][31] לאחר עלייתם לארץ, ילדי סלבינו התפצלו לקבוצות שונות כגון קבוצת משמר השרון, קבוצת שילר וקבוצת גורדוניה. הם נקלטו בקיבוצים ויישובים כגון חניתה, כפר רופין, ראש הנקרה, כפר המכבי, אבוקה ומזרע. כמו כן, הם הקימו את קיבוץ צאלים.[29]

לקבוצה האחרונה שעזבה את סלבינו הצטרף משה זעירי, אשר חזר למשפחתו בארץ ישראל בתור חייל משוחרר.

הכרה והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עזיבת הילדים, הבית שימש נזירות קתוליות. שנים לאחר מכן, עיריית מילאנו הציבה מגבלות על הקצאת השימוש במבנה, והוא אף היה בסכנת הריסה. עד לשנת 1990, שימש המתחם את מכון העזרה לקטינים וקשישים במילאנו (Institute for Minority and Older Assistance in Milan) בסוף שנה זו, המבנה נמכר על ידי עיריית מילאנו במכירה פומבית לחברת הבנייה Schiavo S.P.A, אך הבית מעולם לא שימש את החברה, ולמעשה ננטש עד להתערבותה של מרים ביסק, שהפכה לאחר מכן לנשיאת עמותת ילדי סלבינו. בשנת 2013, מרים ביסק ביקרה במבנה כחלק ממסע שורשים שערכה לזכר הוריה. במהלך המסע היא נחשפה למצבו העגום של הבית ובעזרתו של פרופסור מרקו קוואלרין, החליטו להציל את הבית מהריסה ולשמרו. יחדיו, הם אספו מעל ל-27,000 חתימות למען שימור הבית, ועתרו למשרדים ממשלתיים באיטליה, העוסקים בשימור והצלת מבנים היסטוריים. בעקבות העצומה, הוקמה וועדה לקידום העתירה אשר כללה את מרים ביסק, מרקו קוואלרין, ווקר מגנאג'י, נשיא הקהילה היהודית במילאנו ואנשי ציבור נוספים. כמו כן, הוקמה עמותה למען ילדי סלבינו, ונוצר קשר עם משפחות הילדים ששהו בבית בשנות פעילותו.[32]

העמותה אחראית להנצחת זיכרון סיפור ילדי סלבינו, לארגון מפגשים שנתיים של הילדים ובני משפחותיהם, ולעריכת הרצאות בפני דור ההמשך.

בשנת 2009 נחנכה תערוכה חדשה המנציחה את ילדי סלבינו, "ילדי סלבינו – משואה לתקומה". התערוכה הוצגה במכון לחקר השואה "משואה" ולאחר מכן הועברה ל"יד ושם".[33]

בנוסף, נערכים ב"משואה" ימי עיון לתלמידי חטיבות הביניים בנושא הנצחת השואה. במסגרת ימי העיון נערכת סדנא הנקראת "ילדים ניצולים למחרת השחרור". הסדנא מתמקדת בחשיפה לסיפוריהם האישיים של ניצולי השואה והעברת הסיפור לדורות הבאים באמצעות חקר הנושא.

בשנת 2013 הופק סרט ביוזמת המרכז האוניברסיטאי למולטימדיה באוניברסיטה העברית בירושלים, על חייו של שמוליק שילה. במהלך הסרט הוא מבקר בתחנות שונות בחייו, בילדותו בפולין, במחנה עבודה שבו היה בשואה, וגם בבית עליית הנוער בסלבינו.[34]

בספטמבר 2015, העמותה יזמה מפגש בשיזופולי, שכלל כ-12 מילדי הבית ומשפחותיהם, במהלכו הקבוצה ביקרה בבית וערכה טקס במעמד ראש העיירה סלבינו ותושבי העיירה שהגיעו לחלוק כבוד למקימי הבית, למדריכים ולילדים.[35]

באביב 2015, נערך "כנס ילדי סלבינו" בקיבוץ צאלים, במהלכו נחתם ברית ערים תואמות בין העיר סלבינו לבין מועצה אזורית אשכול.[35][36]

בספטמבר 2016 נפתחה התערוכה "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי" במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב על עלייה ב' מאיטליה בשנים 1945-1949 וחיי שארית הפליטה באיטליה ויחסיהם עם האיטלקים. בתערוכה מוצגים סרטי ארכיון נדירים ותמונות מקוריות של מחנות עקורים, בית הילדים בסלבינו, הבריגדה היהודית ומפעל ההעפלה לארץ ישראל.[37]

ב-19 במרץ 2017, יצא רוכב האופניים האיטלקי ג'ובאני בלואיזי למסע של כ-2000 ק"מ לזכר ילדי סלבינו. תחילה רכב באיטליה ופקד אתרי זיכרון הקשורים לשואה ולעקורים באיטליה, ובמיוחד בתחנות הקשורות לילדי סלבינו. משם עבר במעבורת ליוון, רכב לאתונה ומשם לישראל. ב-19 באפריל 2017 הגיע ג'ובאני לישראל. מארגני החלק הישראלי במסעו דאגו שיבקר באתרים הנוגעים לזכר השואה ומחנות העקורים, כגון מחנה המעצר בעתלית. כמו, במקומות בהם חיים היום ילדי סלבינו, שנותרו בחיים, או אצל בני הדור השני. המסע הסתיים בערב יום השואה. בלואיזי רכב על אופניו לירושלים להשתתף בעצרת המרכזית לשואה ביד ושם, וביום השואה קיבל את פניו השגריר האיטלקי בירושלים.[38][39]

כיום, עמותת ילדי סלבינו, בשיתוף עם ראש עיריית סלבינו, פועלת להקמת מוזיאון להנצחת סיפור הילדים בשיזופולי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדם וקסלר, הזוית נפתחת, ראשון לציון: הוצאה עצמית, 2015
  • אהרן מגדמסע הילדים לארץ המובטחת, תל אביב: עם עובד, 1984
  • עורך: יהודה יערילהשיב חיים לילדי סלבינו, ממכתביו של משה זעירי, קיבוץ ארז: הוצאה עצמית, 2015
  • Cavallarin, Marco. Sciesopoli, pagina importante dell'aliyah beth, in "Keshet. Vita e cultura ebraica per il pluralismo ebraico", anno XIV numero 1, 2016, pp. 65-74
  • Scandella, Anna. Aliyah Bet – Sciesopoli: the return to life of 800 children who survived the Holocaust. Edizioni Unicopli: Milano, Italy. 2017

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ וקסלר, 2015, עמ' 9
  2. ^ 2.0 2.1 מגד, 1984, עמ' 34–35
  3. ^ מגד, 1984, עמ' 40
  4. ^ המרכז לגולה, ארגון ההגנה
  5. ^ מגד, 1984, עמ' 31
  6. ^ מגד, 1984, עמ' 20–25
  7. ^ מגד, 1984, עמוד 17
  8. ^ וקסלר, 2015, עמ' 12, 23–24
  9. ^ מגד, 1984, עמ' 35–37
  10. ^ מגד, 1984, עמוד 38
  11. ^ מגד, 1984, עמ' 37–38
  12. ^ וקסלר, 2015, עמ' 74–77, 81
  13. ^ 13.0 13.1 מחנות העקורים וקיבוצי ההכשרה באיטליה אחרי המלחמה, יד ושם
  14. ^ וקסלר, 2015, עמ' 25–26
  15. ^ 15.0 15.1 מגד, 1984, עמוד 85
  16. ^ עדותו של ניצול השואה, דוד יעקובוביץ, יד ושם
  17. ^ וקסלר, 2015, עמוד 13
  18. ^ Ort Union, Report On The Ort Activities - August 1946 - July 1947, Ort Union, June 1947
  19. ^ אדם שבדרון, בונה קיבוץ ואמן גדול, שווים, ‏24.11.11
  20. ^ מגד, 1984, עמוד 41
  21. ^ Selvino, ORT and Displaced Person Camps
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 נוער ח'-ילדי סלבינו 1948, קהילה-נט
  23. ^ מגד, 1984, עמוד 44
  24. ^ וקסלר, 2015, עמ' 8, 16
  25. ^ מגד, 1984, עמ' 103–104
  26. ^ רותי קדוש, מעריב, בחזרה לסלבינו, באתר nrg‏, 10 בינואר 2007
  27. ^ שמואל רזניקוביץ', "פועלי אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל" במחנות העקורים באיטליה, בשנים 1945-1946, דפים לחקר תקופת השואה, ה, תשמז, עמ' 165-167
  28. ^ יערי, 2015, עמוד 92
  29. ^ 29.0 29.1 מחנות העקורים וקיבוצי הכשרה באיטליה אחרי המלחמה, יד ושם
  30. ^ סיפור הפלגת "אנצו סרני, אתר הפלי"ם
  31. ^ סיפור הפלגת "כתריאל יפה", אתר הפל"ים
  32. ^ Miriam Bisk a Selvino e la storia di Lola e Salek Najman, SCIESOPOLI E I BAMBINI EBREI DI SELVINO, ‏11.2.15 (באיטלקית)
  33. ^ מפגש של בוגרי בית סלבינו ופתיחת התצוגה "ילדי סלבינו – משואה לתקומה", יד ושם
  34. ^ "אם תשאר בחיים" – סיפורו של שמוליק שילה | הסרט המלא, Youtube, ‏9.4.2013
  35. ^ 35.0 35.1 Selvino 2015: Cargo of Hope, Youtube, ‏8.12.2015
  36. ^ רואים עולם – ילדי סלבינו, You Tube
  37. ^ נאום תשובה לרב חובלים איטלקי: עלייה ב' מאיטליה 1945 – 1948, מוזיאון ארץ-ישראל תל אביב
  38. ^ Il viaggio della Memoria per Sciesopoli e i Bambini di Selvino, SCIESOPOLI E I BAMBINI EBREI DI SELVINO, ‏17.3.17 (באיטלקית)
  39. ^ סרטונים חדשות השבת: גלגל זיכרון – מסעו של רוכב האופניים ג'ובאני בלואיזי בישראל, כתבה, באתר יוטיוב