בלדסארה קסטיליונה

בלדסארה קסטיליונה
Baldassare Castiglione

דיוקן של בלדסארה קסטיליונה מאת רפאל
לידה	6 בדצמבר 1478 Casatico, איטליה
פטירה	8 בפברואר 1529 (בגיל 50) טולדו, ספרד
מדינה	דוכסות מילאנו
מקום קבורה	Beata Vergine delle Grazie (Grazie, Curtatone)
שפות היצירה	איטלקית, לטינית
סוגה	מסה, ספרות מכתבים, אלגיה
זרם ספרותי	הרנסנס הגבוה
תקופת הפעילות	מ-1503
בן או בת זוג	Ippolita Torelli
צאצאים	Camillo Castiglione

בַּלְדַסַרֶה קַסְטִילְיוֹנֶה (באיטלקית: Baldassare Castiglione;‏ 6 בדצמבר 1478 – 2 בפברואר 1529) היה חצרן , דיפלומט, חייל וסופר רנסאנס איטלקי בולט.

קסטיליונה כתב את Il Cortegiano ("איל קורטג'אנו") או "ספר החצרן ", ספר נימוסים והליכות העוסק בשאלות של נימוס ומוסר של איש חצר המלכות. לספר הייתה השפעה גדולה בחוגי חצרות המלכות של אירופה של המאה ה-16.

ביוגרפיה

קסטיליונה נולד בקזאטיקו (Casatico), ליד מנטובה (לומברדיה) למשפחה של אצולה זוטרה, הקשורה באמצעות אימו, לואיג'ה גונזגה (Luigia Gonzaga), לבית גונזגה של שליטי מנטובה.

בשנת 1494, בגיל שש עשרה, נשלח קסטיליונה למילאנו, אז תחת שלטונו של הדוכס לודוביקו ספורצה, כדי להתחיל את לימודיו ההומניסטיים בבית הספר של המורה הנודע ליוונית ועורך הספר של הומרוס דמטריוס צ'לקוקונדילס , וגאורגיוס מרולה . אביו של קסטיליונה מת במפתיע בשנת 1499, וקסטיליונה חזר לקזאטיקו כדי לתפוס את מקומו כראש המשפחה הגברי. ככזה, כללו תפקידיו של קסטיליונה מספר רב של משלחות רשמיות ודיפלומטיות שייצגו את חצרו של פרנצ'סקו השני גונזגה, מרקיז מנטובה , שאותו ליווה קסטיליונה באותה שנה בכניסתו המלכותית של לואי השנים עשר, מלך צרפת למילאנו. בשליחות דיפלומטית ברומא, פגש קסטיליונה את גיסו של פרנצ'סקו גונזגה, גווידובלדו דה מונטפלטרו , דוכס אורבינו , בעלה של אחותו של פרנצ'סקו, אליזבטה גונזגה ; ובשנת 1504, התיר פרנצ'סקו בעל כורחו לקסטיליונה לעזוב ולהתגורר בחצרו של דוכס אורבינו.

באותה תקופה הייתה החצר של אורבינו אחת המעודנות והאלגנטיות באיטליה, מרכז תרבותי מנוהל ומנוהל על ידי הדוכסית אליזבטה וגיסתה אמיליה פיה (Emilia Pia), שדיוקנאותיהן, יחד עם אלו של רבים מאורחיהם, צוירו על ידי רפאל, בעצמו יליד אורבינו. אורחים קבועים כללו את: פייטרו במבו ; לודביקו די קנוסה ; ג'וליאנו דה מדיצ'י ; הקרדינל ביביאנה ; האחים אוטאביאנו ופדריגו פרגוסו מהרפובליקה של ג'נובה; פרנצ'סקו מריה דלה רוברה (אחיינו והיורש המאומץ של הדוכס והדוכסית מאורבינו); וצ'זארה גונזגה, בן דוד של קסטיליונה ושל הדוכס. המארחים והאורחים ארגנו תחרויות אינטלקטואליות, טקסים, ריקודים, קונצרטים, דקלומים, הצגות ופעילויות תרבותיות אחרות, והפיקו יצירות ספרותיות מבריקות. סגולתיה ויכולותיה של אליזבטה העניקו השראה לקסטיליונה להלחין לכבודה סדרה של שירי אהבה אפלטוניים וסונטות. היא השמיעה אותם לבעלה, אף על פי שמצבו כנכה גרם לכך שהם לעולם לא יכלו להביא ילדים לעולם.

בשנת 1506 כתב קסטיליונה מחזה פסטורלי (ואף שיחק בו) האקלוגה טירסי (Tirsi), שבו הוא תיאר את חצר אורבינו באופן אלגורי באמצעות דמויותיהם של שלושה רועי צאן. היצירה מכילה הדים לשירה עתיקה ובת זמנו כאחת, המזכירה את פוליציאנו ויאקופו סנאדזארו וכן את ורגיליוס.

קסטיליונה כתב על יצירותיו ושל אורחים אחרים במכתבים לנסיכים אחרים, תוך שהוא מקיים פעילות קרובה מאוד לדיפלומטיה, אם כי בצורה ספרותית, כמו בהתכתבות שלו עם ידידו וקרוב משפחתו, לודוביקו דה קנוסה (לימים הבישוף של באייה).

בשנת 1508 ירש פרנצ'סקו מריה דלה רוברה את דוכסות אורבינו במותו של גווידובלדו וקסטיליונה נשאר בחצרו. הוא והדוכס החדש, שמונה למפקד העליון (capitano generale) של מדינת האפיפיור, השתתפו במערכה הצבאית של האפיפיור יוליוס השני נגד ונציה, אפיזודה במלחמות איטליה. על כך העניק הדוכס לקסטיליונה את התואר רוזן נובילרה (Novilara), עיירת גבעה מבוצרת ליד פזארו. כאשר האפיפיור לאו העשירי נבחר בשנת 1512, נשלח קסטיליונה לרומא כשגריר מאורבינו. שם היה מיודד עם אמנים וסופרים רבים; כולל רפאל, שאותו כבר הכיר מאורבינו, ושבקש את עצתו תדיר. כהוקרה לידידותם, רפאל צייר את דיוקנו המפורסם של קסטיליונה, כיום במוזיאון הלובר.

בשנת 1516 חזר קסטיליונה למנטובה, שם התחתן עם איפוליטה טורלי (Ippolita Torelli) הצעירה מאוד, בת למשפחה אצילה אחרת של מנטובה. על כך שאהבתו של קסטיליונה לאיפוליטה הייתה בעלת אופי שונה מאוד מההתקשרות האפלטונית הקודמת שלו לאליזבטה גונזגה, מעידים שני המכתבים הנלהבים מאוד שכתב לה ששרדו. לצערו, איפוליטה מתה רק ארבע שנים לאחר נישואיהם, בזמן שקסטיליונה היה הרחק ברומא כשגריר של הדוכס ממנטובה. בשנת 1521 העניק לו האפיפיור לאו העשירי את הטונסורה (טקס הקודש הראשון) ולאחר מכן החלה הקריירה השנייה, הכנסייתית, של קסטיליונה.

בשנת 1524 שלח האפיפיור קלמנס השביעי את קסטיליונה לספרד כנונציו (שגריר הכס הקדוש) במדריד, ובתפקיד זה הוא עבר בעקבות חצרו של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לטולדו, סביליה וגרנדה. בשנת 1527, בזמן ביזת רומא, חשד האפיפיור קלמנס השביעי שיש בין קסטיליונה לבין הקיסר הספרדי "ידידות מיוחדת". קסטיליונה, סבר האפיפיור, היה צריך להודיע לכס הקדוש על כוונותיו של קרל החמישי, שכן זה היה חובתו לחקור מה ספרד מתכננת נגד עיר הנצח. מנגד, אלפונסו דה ואלדס , אחיו התאום של ההומניסט חואן דה ואלדס ומזכירו של הקיסר, הכריז בפומבי שהביזה הייתה עונש אלוהי על חטאי הכמורה.

קסטיליונה ענה הן לאפיפיור והן לוואלדס בשני מכתבים מפורסמים מבורגוס. הוא נזף ארוכות בוואלדס בחומרה, בתגובתו להערותיו של האחרון על ביזת רומא. בעוד במכתבו לאפיפיור (מיום 10 בדצמבר 1527), הייתה לו ההעזה לבקר את מדיניות הוותיקן, בטענה שחוסר העקביות וההתלבטויות שלו פגעו במטרתו המוצהרת לשאוף להסכם הוגן עם הקיסר ועוררו את קרל החמישי לתקוף.

כנגד כל הציפיות, קסטיליונה קיבל התנצלות מהאפיפיור והקיסר כיבד אותו בהצעת תפקיד הבישוף של אווילה . היסטוריונים של ימינו מאמינים שקסטיליונה ביצע את חובותיו כשגריר בספרד בצורה מכובדת ולא נשא באחריות לביזת רומא. הוא מת מדבר בטולדו ב-1529.

לאחר מותו ב-1529 הוקמה לכבודו אנדרטה בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה, מחוץ למקום הולדתו מנטובה. היא תוכננה על ידי הצייר והאדריכל המנייריסט ג'וליו רומנו , תלמידו של רפאל, ועליה נכתבו המילים הבאות בלטינית על ידי פייטרו במבו:

בלדסארה קסטיליונה ממנטובה, שניחן מהטבע בכל מתנה וידע של דיסציפלינות רבות, מלומד של הספרות היוונית והלטינית, ומשורר בשפה האיטלקית (טוסקנית), קיבל טירה בפזארו בשל כושרו הצבאי, לאחר מכן הוא ניהל משלחת כשגריר הן לבריטניה הגדולה והן לרומא. בעת שעבד בחצר הספרדית מטעם קלמנט השביעי, ערך את ספר החצרן לחינוך האצולה; ובקיצור, לאחר שהקיסר קרל החמישי בחר בו להיות הבישוף של אווילה, הוא מת בטולדו, שכל העם חולק לו כבוד. הוא חי חמישים שנה, חודשיים ויום. אמו, לואיג'ה גונזגה, שלצערה האריכה חיים על פני בנה, הציבה לו אנדרטה זו ב-1529.

— June Osborne, Urbino: the Story of a Renaissance City (London: Frances Lincoln, 2003), p. 168.

ספר החצרן

"Il Cortigiano, Del Conte Baldessar Castiglione. Novamente stampato, et con somma diligentia revisto con la sua tavola di novo aggiunta. Con priuilegio. In Vinegia [Venice], appresso Gabriel Giolito de Ferrari MDXLIX" (1549)

הרוח ההומניסטית, עם כמיהתה לאמץ ולמזג את המגוון והבלבול של החיים, ממלאת את אותה שיחת הרנסאנס – בעת ובעונה אחת כל כך פורמלית וכל כך חופשית, כל כך מלומדת וספונטנית, כל כך ממושמעת בעיצוב וכל כך נעימה בתנועה - בחזון נלהב של המעלה האחת שטבע האדם מסוגל לה בדרך כלל: זו של גינונים מוסריים. ומעלה זו היא שנשים מעניקות לחברה. הן שומרות האמנה החברתית. בקוד של החצרן, אשת הרנסנס באה לידי ביטוי והמשימה שאיזבלה [המרקיזה ממנטובה, המכונה "הגברת הראשונה של הרנסנס"] נקטה בתוך המהומה המאומצת של החיים האמיתיים, מתממשת, בדפים נלהבים אלה, על ידי גיסתה הפסיבית אליזבטה. אף שאינה לוקחת חלק בשיחה, היא מנהלת אותה, ונוכחותה מחלחלת בהתנהלותה. הגברים שואלים את פיה, במיוחד בהתנהלותם עם נשים - "שאיתן היינו חופשיים ביותר, אבל כזה היה הכבוד שרחשנו לרצון הדוכסית שחופש זה היה האיפוק הגדול ביותר".

— Ralph Roeder, Renaissance Lawgivers: Savonarola, Machiavelli, Castiglione, and Aretino (1933, reprint: Transaction Publishers, 2011), p. 370.

בשנת 1528, שנה לפני מותו, ראה אור בוונציה הספר שפרסם את קסטיליונה, "ספר החצרן " (Il Libro del Cortegiano), בהוצאת דפוס אלדינה בניהול יורשי אלדו מנוציו. הספר, בצורת דיאלוג, הוא דיוקן בסגנון אלגיה של חצר המופת של גווידובלדו דה מונטפלטרו מאורבינו במהלך שהותו של קסטיליונה בצעירותו שם בתחילת המאה השש-עשרה. הוא מתאר שיחה פילוסופית אלגנטית, בראשות אליזבטה גונזגה , (שבעלה, גווידובלדו, נכה, היה מרותק למיטה) וגיסתה אמיליה פיה. קסטיליונה עצמו אינו תורם לדיון, שמדמיין כאילו התרחש בזמן שהוא לא שם. הספר הוא מחווה של קסטיליונה לחיים באורבינו ולחברויות שלו עם חברי החצר האחרים, שכולם המשיכו לתפקידים חשובים, ורבים מהם נפטרו לפני שהספר יצא לאור, מה שהעניק חדות לתיאורים שלהם.

ארמון הדוכס של אורבינו, הרקע לספר החצרן

השיחה מתרחשת על פני תקופה של ארבעה ימים בשנת 1507, בעוד קסטיליונה נעדר כביכול בשל משלחת לאנגליה. היא עוסקת בנושא, שהוצע על ידי פדריגו פרגוסו, של מה שמהווה ג'נטלמן אידיאלי של תקופת הרנסאנס. בימי הביניים, הג'נטלמן המושלם היה אביר שפעל על פי קודי האבירות שהצטיין בכישורו בשדה הקרב. הספר של קסטיליונה שינה זאת. כעת, הג'נטלמן המושלם היה חייב לרכוש השכלה קלאסית בספרות היוונית והלטינית, גם כן. המודל ההומניסטי של הנואם האידיאלי (שקיקרו כינה "האיש הישר"), שעליו מבוסס "החצרן", קבע שלנואם חייבים להיות חיים פוליטיים פעילים של שירות למדינה, בין אם במלחמה ובין אם בשלום. החוקרים מסכימים שקסטיליונה שאב רבות מחיבורו המהולל של קיקרו "De Officiis" ("חובותיו של ג'נטלמן"), שהיה מוכר לאורך כל ימי הביניים, ועוד יותר מחיבורו "De Oratore " ("על הנואם"), שהתגלה מחדש ב-1421 ואשר דן בהיווצרותו של נואם-אזרח אידיאלי. ג'ניפר ריצ'רדס מציינת שהשאלה שהציג De Oratore, כלומר, האם אפשר ללמד רטוריקה או שזו תוכנה מולדת, מקבילה לזו של "החצרן". הסוגה זהה גם ב"חצרן" וגם ב-De Oratore: דיון נוח, לא רשמי ופתוח, ברטוריקה של קיקרו הנקראת סרמו (sermo שיחה), שבה הדוברים מציגים את הצדדים השונים של טיעון בשיח ידידותי (ולא לעומתי), מזמינה את הקוראים, כמשתתפים שקטים, להחליט בעצמם את מהי האמת.

ההצלחה של ספר החצרן

"ספר החצרן" לכד את "רוח הזמן" ותורגם במהירות לספרדית, גרמנית, צרפתית, פולנית ואנגלית. מאה ושמונה מהדורות פורסמו בין 1528 ל-1616 בלבד. התיאור של קסטיליונה כיצד יש לחנך ולהתנהג האדון האידיאלי נותר, לטוב ולרע, אבן הבוחן של ההתנהגות של כל המעמדות הגבוהים באירופה במשך חמש מאות השנים הבאות. זה היה אחד מני דיאלוגים וחיבורים איטלקיים רבים שנכתבו בתקופת הרנסאנס שבחנו את הג'נטלמן האידיאלי, כולל השיחה האזרחית של סטפנו גואצו (1581) והגלאטאו (1558) מאת ג'ובאני דלה קאסה , ספר מקורות למדריכי נימוסים והליכות מאוחרים יותר.

בשום מקום לא הייתה השפעתו גדולה יותר מאשר באנגליה, שם הוא תורגם על ידי סר תומס הובי ב-1561, והיה מקור מוכר לשייקספיר. בשנת 1572, אדוארד דה ויר, רוזן אוקספורד השבעה עשר, אחד מאנשי החצר של אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, נתן חסות לתרגומו ללטינית של ברתולומיאו קלרק וכתב לו את ההקדמה בלטינית. המורה של המלכה אליזבת, ומאוחר יותר מזכירה, רוג'ר אסקם , כתב שאדם צעיר שלמד בקפידה את "ספר החצרן" ירוויח מכך יותר מאשר מנסיעות של שלוש שנים באיטליה. פרשנים מאוחרים יותר האשימו את הספר לא פעם כדוגל בשטחיות (ב"צדק קל" לפי ג'ון אוסבורן), אך הוא כונה גם "התרומה היחידה החשובה ביותר להפצת ערכים איטלקיים" ברחבי אירופה. המחקר המקיף ביותר של היחס ל"ספר החצרן" הוא ספרו של פיטר בורק: "ההצלחה של החצרן: הקבלה באירופה של החצרן של קסטליונה".

יצירות אחרות

יצירותיו המשניות של קסטיליונה פחות מוכרות, ביניהן סונטות אהבה וארבעה קנצוני אמורוס (Amorose canzoni, "שירי אהבה") על אהבתו האפלטונית לאליזבטה גונזגה, בסגנון פרנצ'סקו פטרארקה ופייטרו במבו . הסונטה שלו Superbi colli e voi, sacre ruine ("גבעות גאות ואתה, חורבות קדושות"), שנכתבה יותר על ידי האינטלקטואל מאשר המשורר בקסטיליונה, מכילה בכל זאת רמזים להשראה פרה-רומנטית. הוא הולחן כמדריגל בעל שישה חלקים מאת ג'ירולאמו קונוורסי ותורגם על ידי, בין היתר, אדמונד ספנסר וז'ואשן די בלה.

קסטיליונה גם כתב כמה שירים לטיניים, יחד עם אלגיה למותו של רפאל בשם De morte Raphaellis pictoris ועוד אלגיה, בסגנון פטרארקה, שבה הוא מדמיין את אשתו המתה, איפוליטה טורלי, ככותבת לו. בפרוזה איטלקית הוא כתב פרולוג ל"קלנדריה" של הקרדינל ביביאנה , שהוצג ב-1507 באורבינו ומאוחר יותר, בהרחבה, ברומא.

מכתביו של קסטיליונה לא רק חושפים את האיש ואישיותו אלא גם משרטטים את אלה של אנשים מפורסמים שפגש ואת פעילותו הדיפלומטית: הם מהווים משאב רב ערך למחקרים פוליטיים, ספרותיים והיסטוריים.

ראו גם

• מידות טובות

לקריאה נוספת

• Burke, Peter. The Fortunes of the Courtier: The European Reception of Castiglione's Cortegiano. Penn State University Press, 1995.
• Osborne, June. Urbino: the Story of a Renaissance City. London: Frances Lincoln, 2003.
• Berger, Harry. The Absence of Grace: Sprezzatura and Suspicion in Two Renaissance Courtesy Books. Stanford, CA: Stanford University Press, 2000.
• Raffini, Christine. Marsilio Ficino, Pietro Bembo, Baldassare Castiglione: Philosophical, Aesthetic, and Political Approaches in Renaissance Platonism (Renaissance and Baroque Studies and Texts, vol. 21). Peter Lang Publishing, 1998. ISBN 0-8204-3023-4.
• Roeder, Ralph. The man of the renaissance: four lawgivers: Savonarola, Machiavelli, Castiglione, Aretino. New York: Meridian Books. 1933.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בלדסארה קסטיליונה בוויקישיתוף

• בלדסארה קסטיליונה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי בלדסארה קסטיליונה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

• Castiglione: Pathways Through Italian Literature: Internet Culturale: Italian Writers. an Italian website with extensive contextual and biographical background on Castiglione's life and work, translated into English.
• Full text of The Book of the Courtier, translated by Leonard Eckstein Opdyke.
• MS 239/25 Ad sacratissimum Britanniae regem Henricum at OPenn
• Castiglione Collection at University College London