בלה שאלאמון

בלה שאלאמון
Salamon Béla
לידה	4 במרץ 1885; Rakoshino, אוקראינה
פטירה	15 ביוני 1965 (בגיל 80); בודפשט, הרפובליקה העממית ההונגרית
מקום קבורה	בית הקברות היהודי ברחוב קוזמה
שם לידה	Salamon Berkó
מדינה	הונגריה
פרסים והוקרה	מסדר העמל (1955); אמן מצטיין של הונגריה (1958); מסדר העמל (1960) ;
	פרופיל ב-IMDb

בֵּלָה שַאלַאמוֹן^[1] (במקור שאַלִי; בהונגרית: Salamon Béla; בֶּרֶגרַאקוֹש(הו'); 1885 – בודפשט, 1965) היה שחקן הונגרי-יהודי, במאי תיאטרון, הומוריסטן, כותב בדיחות ואחד הקומיקאים ההונגרים-יהודים הידועים ביותר באמצע המאה ה-20. הוא עיצב את דמותו הקלאסית של "האיש הקטן" בבודפשט, השורד המסתדר, זאת על במת התיאטרון ועל מסך הקולנוע. הקלטות הקטעים שבהם עיצב ושיחק דמות זו, עדיין מוצגות במדיה השונים. אמרות הכנף שלו בתוך תפקידיו הפכו לאכסניה ששרדה את הזמן. ("אם אני אפתח את הפה, אם אני אתחיל לדבר"^[2] או "בלֶפְּשֵני(הו') עדיין היה ברשותי" או "תשגיח מאלווין, בא הסיבוב". הוא זכה בשנת 1958 בפרס האמן המעוטר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלאמון נולד באזור טרנסקרפטיה, אז אוסטרו-הונגריה, היום אוקראינה. אביו היה חנווני יהודי. בגיל שש, עברה המשפחה ליישוב קטן בגבולות הונגריה של היום. מהיישוב הקטן הזה הלך שאלאמון לבית הספר היסודי בכפר גדול יותר כשלושה קילומטרים ממקום מגורי המשפחה, יחד עם אחת מאחיותיו בֶּרְטָה ועם אחיו יֶנוֹ. אחותו השנייה אֵֶטֶלְקַה לא למדה בבית הספר כלל, אלא נשאה יומיום חלב לכפר הגדול כסיוע לפרנסת המשפחה. שאלאמון סיים ארבע שנות לימוד בבית הספר היסודי (לפי גרסה אחרת סיים שש כיתות).

אחיו, פּאַל, לקח אותו אז לבודפשט כדי שילמד רפואה. בבודפשט המשיך את לימודיו בבית הספר היהודי ברחוב ושלני. חברו לספסל בכיתה היה דיולה קאן (מאוחר יותר הקומיקאי הגדול דיולה קאבוש. כעונש על שובבותם הם הושבו בספסל הראשון בכיתה. לבסוף, לא הלך שאלאמון ללמוד רפואה, אלא החליט להתלמד כשוליה בחנות טקסטיל ברחוב ראקוצי 2 שהייתה בבעלות של יהודי בשם אדי לוסטיג. החנות הייתה צמודה לתיאטרון ההונגרי של פשט (אנ'), ושאלאמון הפך למבקרו הקבוע.

בשנת 1913 הפך שאלאמון משוליה לעוזר שחקן^[3] במועדון הלילה טרוקדרו שברחוב ראקוצי. בגלל קולו המחוספס פוטר, עד שהתקבל למועדון אורפיאום. בהופעתו הראשונה בתפקיד חייל ששוקע בשינה, הוא באמת נרדם על הבמה ובקושי היה ניתן להעיר אותו, מה שהפך אותו להצלחה גדולה בן לילה. קרנו כשחקן וכקומיקאי עלתה בשנת 1922 במועדון הקברט אפולו בתפקידו בבורלסקה בשם "רביעיית הקשת של בלונד הזקן" (על רביעית נגנים שבה אף אחד מהארבעה לא ידע למעשה לנגן כלל).

מנהל תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בדצמבר 1923 נפתח אחד הקברטים המשמעותיים ביותר של התקופה, שבו המנכ"ל היה בלה שאלאמון, והמנהל האמנותי והמנהל השותף אנדרה נאגי. עם נאגי, שאהב את ההומור הפחות פופולרי, העדין והספרותי יותר, היו לשאלאמון קונפליקטים רציניים לאורך כל הדרך, אבל הם עבדו ביחד זמן רב. שאלאמון ניהל את הקברט עד 1931 ואז החליט לעבור לגרמניה, כדי להיות שחקן קולנוע. תוך זמן קצר חזר לבודפשט.

בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939, כיהודי, נאסר עליו להופיע בתיאטרון (בפעם האחרונה שיחק ב-31 במאי), והוא לא הורשה לשחק עד סיום מלחמת העולם השנייה ושחרור הונגריה מהנאצים ב־1945. בתקופה זו הוא יכול היה לשחק רק באירועי אומנות בתיאטרון גולדמארק בפני קהל יהודי במסגרת הפעילות האמנותית של אומיקה - ההתאחדות הלאומית היהודית-הונגרית לחינוך. ב-1944 רצחו אנשי מפלגת צלב החץ את חברו הקומיקאי שאנדור ראדו.

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעל חנות הטקסטיל אדי לוסטיג פיטר את שאלאמון, כביכול, מהחנות בגלל הופעתו המכוערת, לאחר שסיים את תקופת חניכותו. אוזניו הגדולות והבולטות אכן לא רמזו על יופי גברי. כשחקן הוא הופיע בשנים שלאחר מכן המון פעמים באזורים הכפריים ובעיירות שדה, כמעט בכל מקום שאליו הוזמן. הוא באמת נהנה מהצלחתו ונחשב לאדם נחמד שנהנה לדבר עם כל אחד. לעיתים קרובות הגיע לכפר או לעיירה שעות אחדות לפני ההופעה כדי להסתובב בין האנשים, לשתות קפה, ולדבר ולדבר. הוא הופיע ברצון גם בהופעות צדקה בבתי חולים.

שאלאמון היה מאוהדי קבוצת הכדורגל ההונגרית מ.ט.ק. בודפשט שרבים מאוהדיו ושחקניו באותה תקופה היו יהודים.