בלוויל
 | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר | פריז |
| על שם |
Belleville  |
| קואורדינטות | 48°52′26″N 2°23′07″E / 48.873888888889°N 2.3852777777778°E |
| שכונות נוספות בפריז | |
|
(למפת פריז רגילה)   בלוויל | |
  | |
בֶּלוויל (בצרפתית: Belleville; מילולית: "עיר יפה") היא שכונה בפריז, בין הרובע ה-19 לרובע ה-20 (עם חלקים קטנים ממנה השייכים לרובע ה-10 ולרובע ה-11). השכונה ממוקמת על גבעה וכוללת את הנקודה הגבוהה ביותר בעיר (128 מ') ברחוב טלגרף (télégraphe). ראשיתה של השכונה בכפר שהיה מחוץ לתחומי פריז עד לסיפוחו לתחומיה ב-1860. השכונה נודעה כשכונת מהגרים, תחילה היו אלה המפונים ממרכז פריז שפונו מבתיהם עקב תוכנית אוסמן להתחדשות פריז, לאחר מכן יהודים ממזרח אירופה ורוסיה, לאחר מכן יהודים ומוסלמים מצפון אפריקה, מהגרים מאפריקה ומדרום-מזרח אסיה. מאז ראשית המאה ה-21 חלים בשכונה תהליכי ג'נטריפיקציה (מעבר אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה). רבים רואים בשכונה, שבעבר זוהתה עם פשע ועזובה, את האזור התוסס והמרתק ביותר בבירה הצרפתית.[1][2]
הכפר בלוויל[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכפר נוסד על וסביב גבעה גבוהה, כאשר תושביו עסקו בעיקר בגידול כרמי יין, עבודה במחצבות גבס ("גבס פריזאי", השונה בהרכבו מגבס רגיל) ואספקת תצרוכת חקלאית לבירה. עם הקמת חומת הפרם ז'נרל של תאגיד המכס של פריז, נותרה בלוויל מחוצה לה ולפיכך הייתה אזור מסחר פטור ממכס, עובדה ששינתה את אופי הפעילות במקום מחקלאי למסחרי. ב-1789 נוסדה במקום קומונה, ששטחה כלל גם את בית הקברות פר לשז ואזור המחצבה הגדולה (כיום פארק בוט-שומון). ב-1860 החליט מושל אזור הסן הברון אוסמן לספח את הכפר לעיר פריז.
גלי הגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכנית אוסמן להתחדשות פריז כללה פינוי של כ-300,000 איש מבתיהם במרכז ומזרח פריז על מנת לסלול את השדרות הגדולות (הבולווארים) ולהקים בתי מידות במקום סבך הסמטאות. מפונים אלה, ברובם ממעמד הפועלים וכן אומנים וסוחרים זעירים, פונו לבלוויל והשתכנו במשכנות עוני. הצטברות גדולה של מפונים אלה החיים בצפיפות הייתה אחד הגורמים לכך שבלוויל הייתה מרכז פעיל של התקוממות הקומונה הפריזאית של 1871.
כעשרים שנה לאחר מכן, מסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20, הגיעו לפריז פליטים יהודים מתחום המושב במזרח אירופה ורוסיה, עקב רדיפת היהודים שם, והשכונה קיבלה צביון יהודי-אשכנזי. היו בה חלקים בהם התגוררו מהגרים מיוון וכן אוכלוסייה ארמנית. ב-1915 נולדה בשכונה הזמרת אדית פיאף למשפחה ענייה של אמני רחוב. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיע לשכונה גל פליטים נוסף מצפון אפריקה, שכלל הן יהודים צפון-אפריקאים והן מוסלמים, ושב ושינה את פני התרבות, המסחר ומקומות הבילוי במקום. שינויים אלה לוו במאבקי שליטה טריטוריאליים בין קבוצות וכנופיות שונות, גביית דמי חסות והתפתחות ארגוני פשע מאורגן מקומיים וקהילתיים. הגל הבא, שהגיע בשנות השישים, כלל מהגרים ממדינות אפריקה החדשות שזכו לעצמאות מצרפת ולאחר מכן, החל משנות השמונים הגיעו מהגרים רבים מארצות דרום-מזרח אסיה הקרויים בעגה "סינים" (אף כי הם כוללים גם וייטנאמים, קמבודים ועוד ולא רק סינים. אלו יצרו במקום סוג של "צ'יינטאון" מודרנית המתאפיינת בדוכני אוכל רחוב וכמות גדולה של חנויות לממכר ותיקון מוצרי אלקטרוניקה.
אופי השכונה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקב נסיבות שונות, השכונה לא זכתה לפיתוח עירוני ושמרה, בעיקר ברחובותיה הגבוהים, על אווירה כפרית. עקב כך החלו לשכור בה דירות אמנים ואנשי בוהמה, ומאז ראשית המאה ה-21 נכנסה לשכונה גם אוכלוסייה צעירה יחסית מן המעמד הבינוני והגבוה כגון עיתונאים ואנשי מדיה, אנשי קולנוע ופרסומאים. הסצנה האמנותית בשכונה משלבת אמנות רחוב (כגון גרפיטי, בפרט ברחוב Dénoyez, שקירותיו הם מוזיאון-רחוב חי ומתחדש) המושפעת מהרקעים המגוונים של תושביה עם גישות רב-תרבותיות של אמנות מודרנית ומושכים לבתי הסטודיו והגלריות שנפתחו בה מבקרים שוחרי אמנות לא-ממסדית.
ב-1998 נחנך בראש גבעת בלוויל פארק בלוויל המשקיף על העיר פריז.
מוקד עניין נוסף בו מתגאה השכונה הוא ילידת השכונה, הזמרת אדית פיאף, לה מוקדשים בארים המשמיעים את שיריה, ציורי גרפיטי ושלטי זיכרון במקומות בהם נולדה (אגדות אורבניות מייחסות את מקום לידתה למספר אתרים שונים בשכונה) וחיה בילדותה.
בשנת 2009 נוסד בשכונה קמפוס בית הספר לארכיטקטורה (École Nationale Supérieure d'Architecture de Paris-Belleville) שנוסד בה אמנם על ידי סטודנטים ב-1965, אך פעל מאז 1969 מחוצה לה, עד שהועבר אליה חזרה.[3]
בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר סרטי קולנוע צולמו, כולם או חלקם, בשכונה. בהם "קסדת הזהב" (Casque d'Or; 1952, בכיכובה של סימון סיניורה). הסרט הקצר זוכה פרס האוסקר "הבלון האדום" (Le ballon rouge; 1956) צולם באזורים של השכונה שחלקים רבים מהם נהרסו בשנות השישים והפכו לשיכונים. רומן גארי מיקם את גיבורת ספרו "כל החיים לפניו" בבלוויל, בהתאם צולם ב-1977 בשכונה סרטו של משה מזרחי באותו שם, הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.
הסופר דניאל פנק חיבר את סדרת הספרים "הסאגה של מלוסן" (Malaussène Saga) המתרחשת בבלוויל.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בלוויל - השכונה המגניבה והצבעונית של פריז, למטייל
- The 15 Coolest Neighborhoods in the World In 2018
- ruhyrx, בלוויל: הכירו את שכונת הולדתה של אדית פיאף, באתר ynet, 17 בספטמבר 2009
דב אלפון, רוחות הרפאים של שכונת בלוויל, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2016- אתר האינטרנט של בלוויל
