בלומה אייפרס-עמדין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בלומה אייפרס-עמדין
Bloeme Evers-Emden
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 26 ביולי 1926
אמסטרדם, הולנד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 ביולי 2016 (בגיל 89)
הרצליה, מדינת ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה בלומה אייפרס
מדינה ממלכת ארצות השפלה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת אמסטרדם עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה הולנדית
בן או בת זוג האנס אייפרס עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים רפאל אייפרס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מסדר אורנג' נסאו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בלומה אייפרס-עמדין (26 ביולי 192618 ביולי 2016)[1] הייתה מורה ופסיכולוגית ילדים יהודייה-הולנדית, שחקרה רבות את תופעת "הילדים המוסתרים" במהלך מלחמת העולם השנייה וכתבה ארבעה ספרים בנושא בשנות ה-90. העניין שלה נבע מחוויותיה שלה במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר נאלצה להסתתר מפני הנאצים ונעצרה לאחר מכן וגורשה לאושוויץ בטרנספורט האחרון שעזב את מחנה המעבר וסטרבורק ב-3 בספטמבר 1944. יחד איתה ברכבת היו אנה פרנק ומשפחתה, אותם הכירה באמסטרדם. היא שוחררה ב-8 במאי 1945.

בשנות ה-80 אייפרס-עמדין סיימה את לימודי הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה התפתחותית והחלה לראיין ולכתוב על תופעת "הילדים המוסתרים" מנקודת מבטם של הילדים, הוריהם הביולוגיים, הוריהם המאמצים הלא-יהודים ואחים אומנים יהודים. היא התראיינה גם למספר סרטי תעודה בטלוויזיה על זיכרונותיה של אנה פרנק ומשפחתה לפני שהם הסתתרו ולאחר גירושם למחנות.

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלומה עמדין נולדה ב-26 ביולי 1926 באמסטרדם בהולנד לעמנואל עמדין, חותך יהלומים וסוציאליסט, ורוזה עמדין-דה-פריס, תופרת.[2] אחותה הצעירה, ויה רוז'ה, נולדה ב-29 במאי 1932.[3]

בשנת 1941 בלומה למדה בליציאום (אנ') היהודי, שם התיידדה עם אנה פרנק ואחותה מרגוט. בלומה הייתה באותה שכבת גיל של מרגוט, אבל למדה בכיתה מקבילה.[2] ביולי 1942 קיבלה בלומה צו גירוש ממשרדי השלטון המקומי. אביה הלך למשרדי המרכז "ליישוב מחדש של היהודים" ומצא גרמני אוהד שהחתים את הצו "שוחרר". היא חזרה לבית הספר התיכון בספטמבר, אך כיתתה המשיכה להצטמצם כתוצאה מגירושים במהלך השנה, עד כדי כך שנותרו רק שלושה תלמידים בסוף השנה. כאשר נערכו בחינות בעל פה שלושה שבועות לאחר מכן, בלומה הייתה התלמידה היחידה בכיתתה.[3]

ביום הראשון לבחינות בעל פה במאי 1943 הזהיר אותה החבר הלא-יהודי של בלומה כי הגרמנים מחפשים אותה. היא ביקשה מוועד בית הספר להיבחן על כל 12 בחינותיה בבת אחת, והיא קיבלה את תעודת הגמר באותו יום. כשהגרמנים הגיעו הם לקחו אותה לנקודת האיסוף של יהודי אמסטרדם, אך היא הצליחה להיכנס לבניין מבלי להיות רשומה. כעבור כמה ימים היא התחמקה עם קבוצת בני נוער צעירים יותר. בהתחלה היא הסתתרה בביתם של חברים נוצרים של הוריה שהיו פעילים במחתרת ההולנדית, אך הם פחדו שאם ייעצרו, גם בלומה תיתפס. לאחר מכן היא הסתתרה בעוד 15 עד 16 מקומות שונים, כולל בית אבות באמסטרדם ועבדה כמשרתת אצל אישה אלמנה ובנה ברוטרדם. כשחזרה למשפחה שהייתה פעילה במחתרת, היא נעצרה ונשלחה לווסטרבורק.[3]

גירוש וכליאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלומה גורשה לאושוויץ ברכבת האחרונה שיצאה מווסטרבורק ב-3 בספטמבר 1944. באותה הרכבת הייתה משפחת פרנק שהתגלתה במסתור ב-4 באוגוסט.[4][5] בלומה ראתה את אנה, מרגוט ואת אמם באופן קבוע באושוויץ,[6] אף שהייתה חלק מקבוצה נפרדת של שמונה נשים שנשארו יחד, הן עודדו ועזרו זו לזו.[2][7] באוקטובר 1944 נבחרה בלומה וקבוצתה להעברה למחנה העבודה ליבאו בשלזיה העליונה. בצילומי הסרט התיעודי של ה-BBC "אנה פרנק" ב-1995, מספרת בלומה כי אנה, מרגוט, ואמם אדית, תכננו להצטרף גם כן לטרנספורט, אך נאסר על אנה להצטרף מכיוון שפיתחה גרדת. אמה ואחותה בחרו להישאר איתה, ובלומה המשיכה בלעדיהן. בלומה התראיינה גם לסרט התיעודי בטלוויזיה "שבעת החודשים האחרונים של אנה פרנק" משנת 1988 של הבמאי ההולנדי ווילי לינדוור.[8]

בלומה שוחררה על ידי הצבא האדום מליבאו ב-8 במאי 1945. היא וקבוצת חברים קטנה החלו לחזור להולנד ברגל והגיעו כעבור שישה שבועות. היא גילתה כי הוריה ואחותה גורשו למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו כולם.[3]

מחקר לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב העיר דיסלדורף רפאל אייפרס, בנה של בלומה.

לאחר המלחמה התחתנה עם הנס אייפרס והקימה משפחה באמסטרדם. בנה הוא רפאל אייפרס רבה של העיר דיסלדורף.[2] היא העידה כי היא לא הצליחה לדבר על קורותיה בזמן השואה עם משפחתה.[9] היא החלה ללמוד פסיכולוגיה במשרה חלקית והפכה למרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אמסטרדם בשנת 1973. היא סיימה את הדוקטורט בסוף שנות ה-80.

בשנות השמונים החלה לקיים מפגשים טיפוליים קבוצתיים לילדים שהוסתרו בזמן המלחמה, והתייחסו ל"צערם, כעסם, תוקפנותם ואבלם".[9] בכנס הילדים המוסתרים שהתקיים באמסטרדם בשנת 1992, ראיינה 73 ילדים מוסתרים לשעבר, ובשאלונים שהושלמו על ידי 321 מלווים נוספים, היא החלה במחקרה על הטראומה הרגשית והפסיכולוגית של ילדים מוסתרים, והרחיבה את היקפה כך שתכלול את נקודות המבט של הילדים, הוריהם הביולוגיים, הוריהם האומנים הלא יהודים ואחיהם הלא יהודים.

בשנות התשעים פרסמה אייפרס-עמדין ארבעה ספרים בהולנדית על בסיס מחקריה. "Geleende Kinderen" (ילדים מושאלים) (1994) התמקד בהורי אומנה שהסתירו את הילדים. "Ondergedoken Geweest, Een Afgesloten Verleden?" (מוסתרים במהלך המלחמה: עבר סגור?) (1995). "Geschonden Bestaan" (קיום מנופץ) (1996) ראיין את ההורים ששלחו את ילדיהם למחבוא. "Je ouders delen" (שיתוף הורים) (1999) התמקד באחים האומנים של הילדים המוסתרים.[10]

בשנת 1991[11] עוטרה על ידי ביאטריקס, מלכת הולנד כקצינה של מסדר אורנג'-נסאו.[12]

אייפרס-עמדין נפטרה ביולי 2016, שמונה ימים לפני יום הולדתה ה-90.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Famous & Notable Deaths". Dead Obituary. אורכב מ-המקור ב-2019-05-07. נבדק ב-2020-12-15.
  2. ^ 1 2 3 4 Morine, Suzanne. "People in Anne Frank's Life". Anne Frank Diary Reference.org. נבדק ב-9 במרץ 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 3 4 "Bloeme Emden-Evers" (PDF). United States Holocaust Memorial Museum. נבדק ב-20 בינואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Laeredt, Angela (5 במאי 1995). "Anne Frank: After the diary stopped". The Independent. נבדק ב-20 בינואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Des Pres, Terrence (10 במאי 1987). "Facing Down the Gestapo". הניו יורק טיימס. נבדק ב-16 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Bigsby, Christopher (2006). Remembering and Imagining the Holocaust: The chain of memory. Cambridge University Press. p. 235. ISBN 0-521-86934-X.
  7. ^ Rohrlich, Ruby (1998). Resisting the Holocaust. Berg Publishers. p. 137. ISBN 1-85973-216-X.
  8. ^ Enzer, Hyman Aaron; Solotaroff-Enzer, Sandra (20 בדצמבר 1999). Anne Frank: Reflections on her life and legacy. University of Illinois Press. p. 176. ISBN 0-252-06823-8. reflections on her life and legacy bloeme. {{cite book}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 Evers-Emden, Bloeme (2011). "Happy Forever After?". Anti-Defamation League. נבדק ב-16 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Wolf, Diane L. (2007). Beyond Anne Frank: Hidden children and postwar families in Holland. University of California Press. p. 20. ISBN 0-520-22617-8. evers-emden.
  11. ^ "Israel en ik" [Israel and Me] (בהולנדית). shvoong.com. אורכב מ-המקור ב-16 ביולי 2011. נבדק ב-11 במרץ 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Evers-Emden, Bloeme (Spring 2007). "Hiding Jewish Children During World War II: The psychological aftermath". Jewish Political Studies Review. נבדק ב-16 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)