בלומה זייגרניק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בלומה זייגרניק
Блю́ма Ву́льфовна Зейга́рник
בלומה זייגרניק, 3 באפריל 1921
בלומה זייגרניק, 3 באפריל 1921
לידה 9 בנובמבר 1900
פרינאי, Suwałki Governorate (כיום ליטא)
פטירה 24 בפברואר 1988 (בגיל 87)
מוסקבה, ברית המועצות
ענף מדעי פסיכולוגיה
מקום מגורים ברית המועצות
מקום לימודים אוניברסיטת הומבולדט של ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט קורט לוין עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת מוסקבה עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידי דוקטורט Farit Safuanov, Alla Kholmogorova, Valentina Nikolayeva עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס לומונוסוב עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
חוקרת פסיכולוגיה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בלומה זייגרניק (ברוסית: Ву́льфовна Зейга́рник;‏ 9 בנובמבר 1900 – 24 בפברואר 1988)[1] הייתה פסיכולוגית יהודיה סובייטית ממוצא ליטאי, חברה בבית הספר לפסיכולוגיה ניסיונית של ברלין (אנ') ומה שמכונה חוג ויגוצקי (אנ'). היא תרמה לביסוס הפסיכופתולוגיה הניסיונית כדיסציפלינה נפרדת בברית המועצות בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בלומה זייגרניק ידועה כמי שגילתה את אפקט זייגרניק.

ראשית חייה והשכלתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זייגרניק נולדה בשם Zhenya Bluma Gerštein (או Geršteinaite) למשפחה יהודית בפרינאי, מחוז סובלקי (אנ') (כיום בליטא), והייתה בתם היחידה של וולף ורוניה פייגה גרשטיין. שפתה העיקרית הייתה רוסית, אם כי היא ידעה גם לדבר יידיש, ליטאית ופולנית. הוריה של בלומה אימצו באופן לא רשמי את בעלה לעתיד, אלברט זייגרניק, ושילמו עבור חינוך שני הילדים בחו"ל.

במכתבה האוטוביוגרפי, שכתבה ב-1927, כפי שנדרש לעבודת הדוקטורט שלה, ושזמין בארכיון אוניברסיטת הומבולדט, היא כתבה שעד גיל 15 היא לקחה שיעורים פרטיים ובשנת 1916החלה ללמוד בגימנסיה ריימן-דלמטוב במינסק. זייגרניק עזבה את הגימנסיה ב-1918 לאחר שעברה את מבחן הגמר. בשנים 1920–1922 היא הלכה לשמוע הרצאות ב"מחלקה למדעי הרוח של הקורסים הגבוהים של ליטא בקובנה" [כיום אוניברסיטת ויטאוטאס מגנוס].[2]

במאי 1922 עזבו בני הזוג לעתיד לברלין, שם למד אלברט במכון הפוליטכני ובלומה למדה באוניברסיטת ברלין. הם נישאו בקובנה ב-9 בינואר 1924. באוניברסיטת ברלין, היא פגשה את קורט לוין ועם סיום לימודיה סייעה לו בעבודתו הניסיונית. היא סיימה את לימודיה ב-1925 וקיבלה תואר דוקטור מאותה אוניברסיטה ב-1927.[1][3] היא תיארה את אפקט זייגרניק בתזה שהוכנה תחת פיקוחו של קורט לוין.[4]

חייה הבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1931 עברה זייגרניק מברלין למוסקבה, שם החלה לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם לב ויגוצקי במכון לפעילות עצבית גבוהה השייך למחלקה למדעי הטבע של האקדמיה הקומוניסטית (אנ'), הנמצא בבית חולים Psychoneurological Hospital of the All-Union Institute of Experimental) Medicine ,היה קיים במוסקבה בשנים 1932–1944). משנות הארבעים, החלה זייגרניק לעבוד במכון לפסיכיאטריה במוסקבה.[2][5]

ב-1940 אירע אירוע מרכזי בחייה של זייגרניק; בעלה אלברט נעצר על ידי המועצה המיוחדת של ה-NKVD (אנ') ונידון (ב-26 בפברואר 1942) ל-10 שנות מאסר במחנה עבודה, המכונה לעיתים קרובות גולאג, בהאשמה שהוא "סוכן של מודיעין זר ועל פעילות ריגול". בשלב זה כבר היו להם שני ילדים, האחד בן שש (יליד 1934) והשני בן פחות משנה (יליד 1939). היא נשארה לטפל בהם בעצמה. אלברט מת במחנה בשנות הארבעים.[1]

במהלך מלחמת העולם השנייה פונו זייגרניק וילדיה ממוסקבה. באותה תקופה עבדה יחד עם אלכסנדר לוריא ופסיכולוגים נוספים בבית החולים הנוירוכירורגי מס' 3120 בפינוי בכפר קיסגץ', מחוז צ'ליאבינסק, שם עסקה בשיקום תפקודים קוגניטיביים ומנטליים לאחר חבלות מוח וטיפול שיקומי של פצועים.

זייגרניק בשנות ה-80

זייגרניק נפטרה במוסקבה ב-24 בפברואר 1988.[1]

קשרים שהשפיעו על חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהאנשים הראשונים שהשפיעו על חייה של זייגרניק היה קורט לוין. זייגרניק פגשה את לוין בשנת 1924 באוניברסיטת ברלין.[5] בתקופה זו, לוין היה מורה וחוקר. זייגרניק אהבה את דעותיו הפרוגרסיביות והחלה את הקריירה המדעית שלה בקבוצת המחקר שלו. יחד עם לוין היא פיתחה את התיאוריה הידועה שלה: אפקט זייגרניק. לא רק שלוין היה אחד מהמשפיעים העיקריים בחייה של זייגרניק, אלא שהוא גם היה חברה הטוב. קשר נוסף שהשפיע על זייגרניק היה הקשר עם לב ויגוצקי. זייגרניק נפגש איתו והחל לעבוד איתו, כמו גם עם אלכסנדר לוריא ואלכסיי לאונטייב (אנ') ב-1931. יחד הם למדו נושאים הקשורים למבנים מנטליים ופסיכולוגיה כללית. המחקר שלהם גם אפשר לזייגרניק לייסד ולתת שם לתחום פסיכולוגיה משלה.[1]

מחקר ותרומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-20 המשיכה זייגרניק את לימודיה בפיקוחו של לוין והצליחה לערוך מחקר על זיכרון בו השוותה זיכרון של משימות שנקטעו לבין זיכרון של משימות שהושלמו ומצאה שאנשים נוטים לזכור משימות שנקטעו טוב יותר מאלה שהושלמו. ממצא זה נודע בשם אפקט זייגרניק.

בשנות ה-30 החלה לעבוד במכון לפעילות עצבית גבוהה, שם הושפעה מוויגוצקי. בהשפעת ויגוצקי החלה לעבוד על בעיות שונות הקשורות לפתולוגיות של חשיבה, הפרעות פסיכוטיות ואישיות וכו'. גיטה בירנבאום, תלמידה נוספת של לוין ובוגרת אוניברסיטת ברלין, שיתפה איתה פעולה באופן צמוד.

בשנת 1940 החל זייגרניק לפרסם עבודות על השפעתן של פגיעות מוחיות. לימודיה נמשכו בשנים 1941–1943 בבית החולים הנוירוכירורגי מס' 3120 בפינוי שאורגן על ידי אלכסנדר לוריא. העניין העיקרי שלה היה אובדן הספונטניות בעקבות פציעות צבאיות של האונות הקדמיות של המוח. תחום נוסף במחקרה בבית החולים היה חירשות-אילמות תגובתית לאחר זעזוע מוח.[6] עד סוף שנות ה-40 היא צברה ידע רב שאפשר לה להשוות פתולוגיות בחולים עם ובלי טראומות צבאיות. מתוצאות ממחקרים אלה, היא הכינה עבודת דוקטור למדעים, אך הטקסט נגנב זמן קצר לפני השלמתו. ב-1950, עם תחילת קמפיין אנטישמי בברית המועצות, הפסיקה זייגרניק לעמוד בראש המעבדה, וב-1953 היא פוטרה מהמכון לפסיכיאטריה.[1] באותה שנה, עם מותו של סטלין, חזרה לעבוד במכון.

עד 1959, היא הכינה עוד עבודת דוקטור למדעים שכותרתה "הפרעות חשיבה בחולי נפש". בעבודת הדוקטורט שלה תיארה זייגרניק את תוצאות מחקר על 710 חולים שאובחנו עם סכיזופרניה, אפילפסיה, מחלות כלי דם במוח, פגיעה מוחית, פיגור שכלי, דלקת המוח, שיתוק מתקדם, פסיכוזה מאניה דיפרסיה והפרעות אישיות. זייגרניק התייחסה לשלוש קטגוריות עיקריות של הפרעות חשיבה: עיוות תהליך ההכללה, עיוות המבנה הלוגי של החשיבה, ועיוות חשיבה מכוונת מטרה. היא חקרה אילו תת-קטגוריות משלוש הקטגוריות העיקריות הללו אופייניות למחלות מסוימות וכיצד הכי טוב לזהות אותן. השוואה בין נתונים פסיכולוגיים וקליניים ניסיוניים אפשרה אבחון מחלות בצורה יעילה יותר. נתונים ניסויים הביאו את זייגרניק למסקנה שהחלוקה הרווחת של פעילות מנטלית לתהליכים נפרדים היא מלאכותית ואינה מאפשרת תיאור עקבי של התפוררות החשיבה. החשיבה מתפרקת לא כתהליך נפרד אלא כפעילות. בעיקר בשל מחקרה של זייגרניק בשנות ה-40–1950 בברית המועצות, הייתה הצטברות של מערך גדול של נתוני מחקר שנבנו באופן שיטתי, אלו היוו מאוחר יותר את הבסיס לפסיכולוגיה חריגה ניסיונית (experimental abnormal psychology), והתרחבו מאוד במהלך העשורים הבאים.

בשנים הבאות פרסמה זייגרניק מספר מונוגרפיות וספרי לימוד אקדמאים המוקדשים לפסיכולוגיה של סוגים שונים של הפרעות בחולי נפש, לרבות הפרעות התודעה, האישיות, התפיסה והזיכרון. עבודות אלו תיעדו הצטברות של חומר ניסיוני, פיתוח מושגים ומתודולוגיות של מחקר, וכן גיבשו את המשימות והאפשרויות של מבחנים וניסויים פסיכולוגיים,את תפקיד המחקר הפתופסיכולוגי להבנת הפסיכולוגיה בנורמה ותרמו לפיתוח הפסיכיאטריה:

  • Thinking Disorders in the Mentally Ill (1958)[7]
  • The Pathology of Thinking (1962)[8]
  • Introduction to Abnormal Psychology (1969)[9]
  • Personality and the Pathology of Activity (1971)[10]
  • Foundations to Abnormal Psychology (1973)
  • Essays on the Psychology of Abnormal Personality Development (1980)[11]
  • Abnormal Psychology (1968)[12]

זייגרניק מתחה ביקורת על מחקר פסיכולוגי שבו הדגש העיקרי לא היה על הניסוי אלא על מדידה וקורלציה של מאפיינים אינדיבידואליים או תכונות אישיות. היא ראתה חובה להשתמש בסט טכניקות וסברה שמחקר פתופסיכולוגי צריך לכלול מספר מרכיבים: ניסוי, ראיון עם מטופל, תצפית על התנהגות המטופל במהלך המחקר, ניתוח סיפור חייו של אדם חולה (שהיא היסטוריה רפואית שנכתבה באופן מקצועי על ידי רופא ורשומה קלינית), והשוואה של נתוני הניסוי עם היסטוריית החיים של המטופל. מבחינתה, חשוב מאוד (אם כי לא תמיד אפשרי) לבצע מחקר שמאפשר מעקב לאורך זמן אחר המטופל. בעיניה הניסוי חייב לקחת בחשבון שלא ניתן לחלק את הנפש (psyche) למרכיבים נפרדים, ולכן לא ניתן לצמצם את הניסוי למדידת המאפיינים של מרכיבי הנפש האישיים. במקביל, היא מתחה ביקורת על מחקר פסיכולוגי ספקולטיבי: תיאוריות ורעיונות שלא היו קשורים למחקרים ניסויים שיטתיים. זייגרניק הצביעה על כך שהמחקרים הפוריים ביותר הם אלה הקשורים לניתוח התחום האינטלקטואלי (הקשור לתחושות, תפיסות, רעיונות, מושגים ושילובם, ודיבור), ולא לתחום הרגשי הפכפך יותר (מצבי רוח, תחושות ודחפים). לדעתה, העיקרון המרכזי של בניית ניסוי פתופסיכולוגי הוא עקרון ניתוח איכותני של מהלך התהליכים הנפשיים של המטופל, בניגוד למדידת ציוני המבדקים גרידא. בנוסף למורכבות המשימות שהמטופל הצליח להבין או להשלים, היא ראתה חשיבות בהבנת הסיבה לטעויות של המטופל ולקשייו. בניגוד לנבדקים בריאים, שיחסם כלפי לניסוי הוא קבלת משימות ומעקב אחר הוראות, חולי נפש לפעמים מתעלמים, מפרשים לא נכון משימות, ולפעמים אף מתנגדים באופן אקטיבי להוראות. זייגרניק ציינה כי הניסוי הפתופסיכולוגי הוא פעילות דו-כיוונית משותפת של הנסיין והנבדק, והמצב של הניסוי הפתופסיכולוגי הוא מקטע מהחיים האמיתיים. לכן, הניסוי לא צריך להתמקד במדידה או הערכה של מצבים פסיכולוגיים קיימים, אלא צריך להיות מתוכנן לייצר שינוי במצבים אלה. בדיקות אבחון, לפי הרעיון שלה, צריכות להתבצע כניסויים פסיכולוגיים במובן הוויגוסקי.[12]

עבודתה של זייגרניק סיפקה שירות מצוין למדינתה וכפתופיזיולוגית, היא ביססה את השימוש בעבודתה בטיפול הרפואי, במיוחד בעבודה קלינית. הניסיון הרב של זייגרניק עזר לה להציג את שלבי ההתפתחות של הפסיכולוגיה הרוסית.[13] היא המשיכה ללמד והתרכזה בחשיבות בריאות הנפש והפרקטיקה הקלינית. מאוחר יותר, זייגרניק הגיע למסקנה שהחשיבות של ביצוע הערכת אישיות של מצבו הפסיכולוגי של המטופל והבנה כללית של מבנה הפגם שלו היא המפתח.[13] זייגרניק קבעה כי "כל בעיה המוצעת על ידי הפרקטיקה הפסיכיאטרית, בין אם היא נוגעת לבדיקת מוגבלות, או חקר מבנה ההפוגה, או יעילות הטיפול – הנתונים של המחקר הפסיכולוגי מועילים רק בבת אחת, מתי והיכן שהם מציעים הסמכה של כל האישיות ולא של תהליך נפשי מסוים".

אפקט זייגרניק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסיכולוגיה, אפקט זייגרניק קובע שאנשים זוכרים משימות שלא הושלמו או משימות שנקטעו טוב יותר ממשימות שהושלמו (אין לבלבל את ההשפעה הזו עם אפקט אובסיאנקינה (אנ')).[14] בפסיכולוגיית הגשטאלט, אפקט זייגרניק שימש כדי להדגים את הנוכחות הכללית של תופעות גשטאלט: לא רק כתופעות המופיעות כהשפעות תפיסתיות, אלא גם נוכחות בהכרה.[15]

פרסים והוכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1978 קיבל זייגרניק את פרס לומונוסוב מאוניברסיטת מוסקבה.[16]

בשנת 1980 השתתפה זייגרניק בקונגרס הבינלאומי לפסיכולוגיה של לייפציג, אחת ההזדמנויות הבודדות לנסוע מחוץ לברית המועצות ולפגוש עמיתים זרים. שם היא פגשה את ג'ון לואין טאפ, פרופסור באוניברסיטת מינסוטה ויו"ר ועדת הפרס לזכרו של קורט לוין, שהופתע לגלות שהיא אישה ואחת הסטודנטיות האחרונות של קורט לוין בברלין שנותרו בחיים. בשנת 1983, ג'ון לואין טאפ הכריז עליה כזוכת פרס קורט לוין.[17] אף על פי שלא הורשאה לצאת מחוץ לברית המועצות, קיבלה זייגרניק את הדיפלומה ואת התמיכה הכספית. נהוג שכל זוכה מציג מאמר, וזייגרניק הגישה את מאמרה המבוסס בעיקר על ספרה "תורת האישיות של קורט לוין" (ברוסית).[18]

ספרים של בלומה זייגרניק[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1927: Das Behalten erledigter und unerledigter Handlungen. Psychologische Forschung 9, 1–85.
  • 1965: The Pathology of Thinking. New York: Consultants Bureau Enterprises.
  • 1972: Experimental Abnormal Psychology. New York: Plenum Press.
  • 1984: Kurt Lewin and Soviet psychology. Journal of Social Issues 40 (2), 181–192.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Zeigarnik, B. (1938). On finished and unfinished tasks.
  • Lippitt, R. (1947). Kurt Lewin, 1890-1947. Adventures in the exploration of interdependence. Sociometry, 87-97.
  • Tapp, J. L. (1984). Kurt Lewin Memorial Address: BV Zeigarnik. Journal of Social Issues, 40(2), 177-179.
  • Zeigarnik, B. V., & Rubinstein, S. Y. (1985). Psychology during the war years. Vestnik Moskovskogo Universiteta - Seriya 14: Psikhologiya, 14(2), 8–12.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בלומה זייגרניק בוויקישיתוף
  • Bluma Zeigarnik, סרטון בערוץ "Grace Neiderhiser", באתר יוטיוב (אורך: 10:09)
  • מאמר שכתב הנכד של בלומה, אנדרי ו. זייגרניק, שנקרא BLUMA ZEIGARNIK: A MEMOIR (אנגלית)
  • מאמר שכתב מ. מרקו על חייה ועבודתה של בלומה זייגרניק ונקרא Life and work of the psychologist Bluma Zeigarnik (1901-1988) (אנגלית).
  • שיחות עם בלומה זייגרניק במאמר שנכתב על ידי מ.ג ירושבסקי (М.Г. ЯРОШЕВСКИЙ) ונקרא At the school of Kurt Lavin, From conversations with B.V Zeigarnik (מרוסית: В ШКОЛЕ КУРТА ЛЕВИНА Из бесед с Б.В. Зейгарник) (ברוסית).
  • מאמר המנתח את תרומתה של זייגרניק לפיתוח הפתופסיכולוגיה כענף בפסיכולוגיה קלינית. נכתב על ידי ו.ו. ניקולייב (V.V Nikolaeva) ונקרא B.W. Zeigarnik and Pathopsychology (באנגלית).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 Andrey V. Zeigarnik, BLUMA ZEIGARNIK: A MEMOIR, Society for Gestalt Theory and its Applications, 2007
  2. ^ 1 2 Lompscher, Joachim (2011), Volkmann-Raue, Sibylle; Lück, Helmut E. (eds.), "Bljuma Vol'fovna Zejgarnik: Einheit des Psychischen", Bedeutende Psychologinnen des 20. Jahrhunderts (בגרמנית), Wiesbaden: VS Verlag für Sozialwissenschaften: 207–222, doi:10.1007/978-3-531-93064-0_16, ISBN 978-3-531-17815-8, נבדק ב-2023-01-24
  3. ^ MacLeod, Colin M. (2020). "Zeigarnik and von Restorff: The memory effects and the stories behind them". Memory & Cognition (באנגלית). 48 (6): 1073–1088. doi:10.3758/s13421-020-01033-5. PMID 32291585.
  4. ^ Zeigarnik, Bluma (1927). "Untersuchungen zur Handlungs- und Affektpsychologie. III. Das Behalten erledigter und unerledigter Handlungen". Psychologische Forschung (בגרמנית). 9: 1–85. doi:10.1007/BF02409755.
  5. ^ 1 2 Yaroshevskii, M. G. (1988). "In K. Lewin's school (conversations with B. V. Zeigarnik)". Voprosy Psikhologii (ברוסית) (3): 172.
  6. ^ Zeigarnik, B. V., & Rubinstein, S. Y. (1985), Psychology during the war years, psycnet.apa.org, ‏1985
  7. ^ Zeigarnik, B. V. (1958). Narusheniya myshleniya u psikhicheskikh bol'nykh [Thinking Disorders in the Mentally Ill] (ברוסית). Moscow: State Scientific Research Institute of Psychiatry.
  8. ^ Zejgarnik, B. W. (1965). The Pathology of Thinking (באנגלית). INTERNET ARCHIVE: New York : Consultants Bureau.
  9. ^ Zeigarnik, B. V. (1969). Vvedenie v patopsikhologiyu [Introduction to Abnormal Psychology] (ברוסית). Moscow: Izd-vo Moskovskogo Universiteta.
  10. ^ B.W Zeigarnik, Zeigarnik - 1972 - Psychological Research On The Pathology of Activity, SCRIBD, ‏1972
  11. ^ Zeigarnik, B. V.; Bratus', B. S. (1980). Ocherki po psikhologii anomalʹnogo razvitiya lichnosti [Essays on the Psychology of Abnormal Personality Development] (ברוסית). Moscow: Izd-vo MGU. OCLC 1077119202.
  12. ^ 1 2 Zeigarnik, B. V. (1976). Patopsikhologiya [Abnormal Psychology] (ברוסית). Moscow: Moscow State University. OCLC 818510657.
  13. ^ 1 2 Nikolaeva, Valentina (2011). "B.W. Zeigarnik and Pathopsychology". Psychology in Russia: State of the Art. 4: 176–192. doi:10.11621/pir.2011.0010.
  14. ^ Maria Ovsiankina, [https://link.springer.com/article/10.1007/BF00410261 Untersuchungen zur Handlungs- und Affektpsychologie VI. Die Wiederaufnahme unterbrochener Handlungen], SpringerLink, 1928 (בגרמנית)
  15. ^ K. Koffka, Principles Of Gestalt Psychology, 1935https://archive.org/details/in.ernet.dli.2015.218363pp 334ff
  16. ^ "Lomonosov Award - 1978: B. V. Zeigarnik | Chronicle of Moscow University". letopis.msu.ru (ברוסית). נבדק ב-2023-01-30.
  17. ^ Tapp, June Louin (1984). "Kurt Lewin Memorial Address: B. V. Zeigarnik". Journal of Social Issues (באנגלית). 40 (2): 177–179. doi:10.1111/j.1540-4560.1984.tb01100.x.
  18. ^ Zeigarnik, B. V. (1984). "Kurt Lewin and Soviet Psychology". Journal of Social Issues (באנגלית). 40 (2): 181–192. doi:10.1111/j.1540-4560.1984.tb01101.x.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בלומה_זייגרניק&oldid=37343265"