בל 212

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בל 212
Bell 212 Twin Two-Twelve AN1241702.jpg
מסוק בל 212 אזרחי בקנדה
מאפיינים כלליים
סוג מסוק תובלה בינוני
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
יצרן בל הליקופטר
טיסת בכורה 1968
תקופת שירות 1968 – בשירות
צוות 1
נוסעים עד 14
משתמש ראשי חיל האוויר של ארצות הברית
חיל הנחתים של ארצות הברית
הכוחות הקנדיים
צי ארצות הברית
ממדים
אורך 12.69 מטרים
גובה 4.4 מטרים
קוטר מדחף ראשי 14.6 מטרים
משקל ריק 2,765 ק"ג
משקל המראה מרבי 4,763 ק"ג
ביצועים
מהירות שיוט 126 קשר (207 קמ"ש)
מהירות מרבית 130 קשר (220 קמ"ש)
קצב נסיקה 8.9 מטר/שנייה
טווח טיסה מרבי 460 ק"מ
סייג רום 5,273 מטרים
דחף 2 * מנוע טורבו ציר פראט אנד ויטני קנדה T400-CP-400
תרשים
Bell UH-1N MODEL 212.png

בל 212 הוא מסוק תובלה בינוני דו-להבי ודו-מנועי, שטס לראשונה בשנת 1968, והוא למעשה גרסה דו-מנועית ומשופרת של המסוק החד-מנועי בל 205. המסוק יוצר במקור על ידי חברת בל הליקופטר האמריקנית בפורט וורת', טקסס. ב-1988 הועבר הייצור למיראבל, בקוויבק שבקנדה, יחד עם כל שאר המסוקים האזרחיים של חברת בל.

המסוק יוצר תחילה כמסוק צבאי. הלקוח הראשון של המסוק היו הכוחות הקנדיים, שהעניקו למסוק את הסימול CUH-1N טווין יואי (מאוחר יותר שונה הסימול ל-CH-135). מאוחר יותר נרכש גם עבור הכוחות המזוינים של ארצות הברית, וסומל UH-1N. בהמשך פותחה גרסה אזרחית ששווק בעיקר למפעילים אזרחיים, אם כי גם גופים צבאיים וממשלתיים הפעילו גרסה זו. המסוק האזרחי יכול לשאת 14 נוסעים עם טייס אחד, ובתצורת מטען יש למסוק קיבולת פנימית של 6.23 מ"ק ויכולת נשיאת מטען חיצונית של 2,268 ק"ג. גם מסוקים בגרסה האזרחית הותאמו לנשיאת חימוש.

בל 212 היה מסוק התובלה הבינוני העיקרי של צבאות רבים בעולם. חיל האוויר הישראלי הפעיל מסוקי בל 212, שכונו אנפה, החל מאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 עד תחילת העשור הראשון של המאה ה-21.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בל 204/205

בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 ייצרה חברת בל את מסוק התובלה החד-מנועי המוצלח בל 205 ואת הנגזרת הצבאית של מסוק זה, בל UH-1 אירוקווי. במהלך פיתוח המסוק הגיעו מהנדסי החברה למסקנה כי הדרך היחידה להמשיך את פיתוחו היא להוסיף למסוק מנוע נוסף. ב-1964 הסבה החברה מסוק UH-1D לאב טיפוס בתצורה דו-מנועית. תהליך הפיתוח התבצע על חשבונה של חברת בל, שסימלה את הדגם החדש בל 208 טווין דלתא. טיסת הבכורה של הדגם החדש הייתה ב-29 באפריל 1965. המסוק החדש היה בעל גוף מוארך של בל 205, הונע על ידי שני מנועי טורבו-ציר מתוצרת קונטיננטל מוטורס, דגם T72-T-2. תצורה זו איפשרה למסוק דחף מוגבר וכן אפשרות להמשיך את הטיסה גם בעת תקלה במנוע אחד, גורם חשוב בטיסה מעל הים ובטיסות מעל שטח אויב.

הלקוחה הראשונה של המסוק הייתה קנדה. ב-1 במאי 1968 הודיעה החברה כי ממשלת קנדה אישרה פיתוח גרסה של דגם 208, שיהיה מבוסס על מסוקי בל 205. עשרה מסוקים ראשונים מדגם זה סופקו באותה עת לקנדה. חיל האוויר המלכותי הקנדי הגיע למסקנה שלפיתוח דגם דו מנועי יהיו כמה יתרונות, ולפיכך הוסכם עם חברת בל על פיתוח דגם דו מנועי שסומל בל 212, וסומל בקנדה CUH-1N טווין יואי (Twin Huey). מאוחר יותר שונה הסימול לCH-135. המסוק הראשון מדגם זה טס לראשונה באפריל 1969, וקנדה הזמינה משלוח ראשון של 50 מסוקים עבור הכוחות הקנדיים. בגרסה זו הותקן מנוע טורבו-ציר כפול מתוצרת פראט אנד ויטני קנדה, מדגם PT6T-3, בעל הספק של 1,290 כוח סוס. המנוע הכפול הניע רוטור בעל שני להבים, קשיח למחצה, ממתכת. המסוק החדש יכול היה לשאת 14 נוסעים מלבד הטייס, ובנגזרת הצבאית היה חמוש במקלעים בקוטר 7.62 מ"מ או 12.7 מ"מ ורקטות אוויר קרקע בקוטר 70 מ"מ (מארזים של 7 או 19 רקטות).

צבא ארצות הברית שקל גם הוא רכישת מסוקי בל 212 טווין יואי, אך נתקל בהתנגדות יושב ראש וועדת הכוחות המזוינים של בית הנבחרים של ארצות הברית, ל. מנדל ריברס. ריברס התנגד לרכישת המסוקים מכיוון שמנועיהם יוצרו בקנדה; התנגדותו נבעה מסירובה של ממשלת קנדה לתמוך במעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם שהתנהלה באותה עת, בשל התנגדותה של קנדה בכלל למדיניות של ארצות הברית בדרום-מזרח אסיה, ובשל העובדה שקנדה קלטה תושבי ארצות הברית שנמלטו אליה כדי להתחמק מגיוס. ריברס חשש גם שרכישת מסוקים ומנועים מקנדה תוביל לגרעון ביחסי המסחר עמה. בשל כך אישר הקונגרס את הרכישה רק לאחר שהובטח שמנועי המסוקים יהיו מתוצרת ארצות הברית. המסוקים שהוזמנו בסופו של דבר סומלו UH-1N ונקראו "אירוקווי", כשמו של דגם 205. כינויו הלא-רשמי היה "יואי", ככינויו של דגם 205, או "טווין-יואי". בסך הכל הוזמנו 294 מסוקים, ואלה סופקו לצבא ארצות הברית החל מ-1970.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבל 212 דומה מאד לדגם בל 205, אם כי חרטומו מחודד מעט יותר. בית המנוע שונה גם הוא באופן טבעי, מזה של הבל 205 החד מנועי: מכיוון שבבל 212 שני מנועים הוגדל בית המנוע וישנם שני כונסי האוויר ושני צינורות פליטה. שני המנועים יוצרים יחד הספק מרבי של 1,800 כוח סוס, לעומת 1,400 כוח סוס בבל 205. שני המנועים מורכבים זה בצד זה על גג המסוק, ומחוברים בתיבת הילוכים אחת לגל הינע אחד. תיבת ההילוכים בנויה כך שבמקרה של אובדן מנוע אחד מגבירה התיבה את הספק המנוע השני ל-900 כוח סוס למשך זמן קצר או ל-800 כוח סוס לפעולה מתמשכת. זאת, כדי לאפשר למסוק היחלצות משטח אויב או מטיסה מעל הים.

קוטר הרוטור הראשי נותר זהה לזה שבדגם 205, אך המיתר (המרחק שבין שפת ההתקפה לשפת הזרימה) הוארך בשישה ס"מ כדי לשפר את יעילותו. רוטור הזנב הועבר מצידו השמאלי של המסוק לצידו הימני. גם רוטור הזנב נותר באותו אורך כמו בדגם 205, וגם ברוטור הזנב הוארך המיתר.

בנוסף לצמד המנועים תוכנן המסוק כך שתהיה בו יתירות במערכות הדלק, החשמל, ההידראוליקה וכיבוי האש. היתירות מתבטאת במערכות כפולות, ומטרתה להעלות את רמת הבטיחות והשרידות של המסוק.

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בל 212 נושא דלי מיוחד לכיבוי אש, 2009
בל CH-135 טווין יואי של הכוחות הקנדיים, בשירות כוח המשקיפים הרב-לאומי, במנחת אל גורה (לשעבר בסיס איתם), 1989
שני מסוקי בל 212 של טייסת המסוקים 37, חיל האוויר של ארצות הברית, בטיסה מעל שאיין, בירת ויומינג, 2014
חיילי קומנדו של צבא מקסיקו משתלשלים ממסוק בל 212 לאוניית מלחמה של הדויטשה מרינה במהלך תרגיל, 2 באפריל 200
בל UH-1 אירוקווי של צבא ארגנטינה שנלקח שלל על ידי הצבא הבריטי לאחר מלחמת פוקלנד
מסוק בל 212 ("אנפה") במוזיאון חיל האוויר הישראלי בחצרים בסכמת צביעה חומה, מימין, ליד מסוק בל 205

שירות אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד השימושים המוקדמים ביותר של המסוק בתעופה האזרחית היה לתמיכה ושירות אסדות קידוח ימיות בנורווגיה. המסוק מופעל במגוון משימות נרחב ברחבי העולם ובהם סיוע לחטיבת עצים, הצלה ימית, כיבוי אש ואספקה לאזורים מרוחקים.

הכוחות הקנדיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדה רכשה 50 מסוקים מדגם UH-1N, ואספקתם החלה ב-1971. הוצאת המסוקים משירות החלה ב-1996 והסתיימה בדצמבר 1999. 41 מהמסוקים הנותרים נרכשו על ידי ממשלת ארצות הברית בדצמבר 1999 והועברו לצבא הלאומי של קולומביה ולמשטרת קולומביה.

חיל האוויר של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר של ארצות הברית מפעיל מסוקי UH-1N במערך הטילים הבליסטיים הבין יבשתיים (ICBM). המסוקים משמשים למשימות תובלה כללית בין בסיסי חיל האוויר לאתרי שיגור בצפון דקוטה, מונטנה, וויומינג, נברסקה וקולורדו. סוג נוסף של משימה בחיל האוויר של ארצות הברית הן משימות חילוץ והצלה ופינוי רפואי.

במהלך מלחמת וייטנאם הפעילה טייסת המבצעים המיוחדים 20 מסוקי בל 212 החל מסוף 1970. עד אז הפעילה הטייסת מסוקי UH-1F וUH-1P. מסוקי הטייסת חומשו במקלעי M134 מיניגאן או במקלע רימונים, נצבעו בצבעי הסוואה ופעלו ללא כל סימול אמריקאי, למעט סמל טייסת. המסוקים פעלו במשימות סיוע לכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית מבסיס במפרץ קאם ראן בדרום מזרח וייטנאם.

באוגוסט 2013 הודיע חיל האוויר כי תוכנית לשדרוג המסוקים במשך עשר השנים הבאות נמצאת בשלבי תכנון מתקדמים. התוכנית נועדה לתחזוקת צי המסוקים הקיים, לטפל בבעיות בטיחות קיימות, לבחון אפשרות לשיפורים מסוימים בביצועי המסוק ולהרחיב את כשירותו. מסוקי הבל 212 הם המסוקים הישנים ביותר בצי המסוקים של חיל האוויר נכון ל-2013, אך המחקר של חיל האוויר קבע כי שימורם ותחזוקה שלהם הם "סיכון מינימלי". שדרוג המסוקים כולל שינוי התאורה בתא הטייס כך שתתאים להפעלת אמצעי ראיית לילה, מושבים עמידים בפני התרסקות עבור המכונאי המוטס, והתקנת מערכת עוקבת קרקע המתריעה מפני התנגשות, וכן מתריעה מפני התנגשות בכלי טיס אחרים. חיל האוויר גם רכש מסוקים נוספים מחיל הנחתים.

הצי וחיל הנחתים של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוקי בל 212 סופקו לצי ולחיל הנחתים של ארצות הברית החל מ-1971. בסך הכל סופקו 205 מסוקים מדגם UH-1N ועוד ששה מסוקים מדגם VH-1N, גרסה ייחודית למשימות תובלת אח"מ, עבור טייסת המסוקים 1 של חיל הנחתים (HMX-1), שמשימתה הטסת נשיא ארצות הברית, סגן הנשיא, חברי ממשלת ארצות הברית ואח"מים נוספים. דגם UH-1N הוחלף בדגם המשודרג UH-1Y וֶנוֹם (Venom). עשרת המסוקים הראשונים מדגם Y היו מסוקים משודרגים מדגם N, והבאים אחריהם היו מסוקים שיוצרו מלכתחילה כדגם Y. הנחתים הפעילו גם את דגם HH-1N, גרסה למשימות לוחמה נגד צוללות. חמישה מסוקים מגרסה זו הופעלו עד 2015, ואז הוחלפו גם הם על ידי מסוקים מדגם Y. חמשת המסוקים היו האחרונים מ-44 מסוקים שהוסבו לגרסה זו, 38 מהם מדגם N וששת הנותרים היו המסוקים מדגם VH-1N שהוסבו לתצורה זו.

מסוקי UH-1N הופעלו על ידי חיל הנחתים של ארצות הברית במהלך הפלישה לעיראק ב-1003, שהייתה תחילתה של מלחמת עיראק. המסוקים הופעלו במשימות סיור וקישור, וכן במשימות סיוע באש במהלך קרב נסיריה, בסוף מרץ 2003.

חיל הנחתים תכנן להוציא משירות את מסוקי ה-UH-1N אירוקוויי עד ספטמבר 2014, לאחר 43 שנים בשירות. ההפעלה המבצעית האחרונה של המסוקים בשורות חיל הנחתים הייתה באפגניסטן ב-2010, וההפעלה המבצעית האחרונה של המסוקים בכלל הייתה ב-2013, כאשר שני מסוקים של טייסת 773 של חיל הנחתים הוצבו על אונייה של הצי המלכותי ההולנדי למשימה משותפת ליד חופי אפריקה. המסוקים יצאו משירות בטקס שנערל בבסיס הצי בניו אורלינס ב-28 באוגוסט 2014.

חילות אוויר נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת פוקלנד, ב-1982, הפעיל חיל האוויר הארגנטינאי שני מסוקי בל 212 ממנחת ביישוב גוז גרין שבאי פוקלנד המזרחי. המסוקים שימשו למשימות תובלה כללית ולחילוץ טייסים שמטוסם הופל. המסוקים לא נפגעו בקרבות אך עם תום המלחמה הוצאו מכלל שירות בידי הארגנטינאים.

מסוקי בל 212 הופעלו במהלך מלחמת האזרחים בקולומביה. ב-16 באוקטובר 2013 התרסק מסוק UH-1N בצפון מחוז לה גואחירה, אזור שבו פועל ארגון FARC.

חיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר הישראלי קלט מסוקי בל 205 בסוף 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר התרחב מאד הצורך במסוקים. בתוך מספר שנים הסתבר כי אין די בדחף שמספק מנועו היחיד של הבל 205, בשל תנאי החום בישראל והצורך להפעיל את המסוק גם באזורים גבוהים וחמים, כמו בחצי האי סיני ובחרמון. גורם נוסף שהחיש את הצורך במציאת מסוק חדש הייתה השחיקה במספרי המסוקים במלחמת יום הכיפורים. בשל כך החל חיל האוויר הישראלי לחפש מסוק אחר, והבחירה הטבעית הייתה מסוקי בל 212. המסוקים נרכשו ישירות מן היצרן והיו מסוקים מן הדגם האזרחי שהותאמו בישראל לנשיאת אלונקות ולתובלת לוחמים. שני המסוקים הראשונים הגיעו לישראל ביוני 1975, ובתוך כשנה הגיעו לארץ כל המסוקים שנרכשו.[1] על פי מקורות שונים שירתו בחיל האוויר הישראלי 64 מסוקי בל 212, בזמנים שונים.[2]

המסוקים שירתו בשלוש טייסות: טייסת 124 ("החרב המתהפכת"), ששכנה בבסיס תל נוף בתל-נוף ולאחר מכן עברה לבסיס פלמחים;[3] טייסת 123 ("ציפורי המדבר", בעבר "הבלים הדרומית") בבסיס חצרים, וטייסת 125 ("המסוקים הקלים") בשדה דב. מאוחר יותר הוצאו המסוקים מטייסת 125 והיא המשיכה להפעיל מסוקי בל 206 בלבד. במקביל, נקלטו המסוקים גם בשלב המתקדם של מגמת המסוקים בקורס הטיס בבית הספר לטיסה.

מסוקי ה"אנפה" שימשו לפעילות חילוץ בשגרה ובחירום ותובלת לוחמים. המסוקים שירתו במבצע ליטני, במרץ 1978, במלחמת לבנון הראשונה, שבה אבדו שני מסוקים של טייסת 123, ובמבצעים השונים שנערכו בשנים שלאחר מכן במסגרת הלחימה בדרום לבנון, ובהם מבצע חוק וסדר ב-1988, מבצע דין וחשבון ב-1993 ומבצע ענבי זעם ב-1996.

במהלך השנים אבדו מספר מסוקים בתאונות. בספטמבר 1984התרסק מסוק של טייסת 123 בנחל בזק. בהתרסקות נהרגו הטייס, טייס המשנה, המכונאי המוטס ושני חיילים מחטיבת גולני שהיו במסוק. חמישה חיילים נוספים נפצעו קשה. וועדת החקירה קבעה כי התאונה אירעה בשל אובדן מנוע ותפעול שגוי על ידי הצוות. ביולי 1992 התרסק מסוק, גם הוא של טייסת 123, מול חופי נהריה, לאחר שביצע מעבר נמוך וחריף מעל ספינה של חיל הים. בהתרסקות בה נהרג לוחם יחידה 669.

בשנת 1987 החל חיל האוויר לקלוט מסוקי UH-60 בלק הוק "ינשוף". המסוקים נקלטו תחילה כגף נפרד בטייסת 124. עם הגידול במספרם של מסוקי הינשוף הועברו מסוקי הבל 212 לטייסת האחות, טייסת 123, ולבית הספר לטיסה. בשנת 2002 הוצאו המסוקים משירות בחיל האוויר הישראלי.

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגמים צבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • UH-1N אירוקווי
דגם סדרתי, בשירות חיל האוויר של ארצות הברית, צי ארצות הברית וחיל הנחתים של ארצות הברית. במשך השנים פותחו מספר גרסאות עבור חיל הנחתים שכללו אוויוניקה ומיגון משופרים, וצריח אמצעי ראיית לילה.
  • VH-1N
גרסה לתובלת אח"מים.
  • HH-1N
גרסה ללוחמה נגד צוללות.
  • UH-1Y ונום (Venom, ארס)
שדרוג של דגם UH-1N ומסוקים חדשים מדגם זה, כחלק מתוכנית H-1 לשדרוג מסוקי חיל הנחתים, שכללה גם את שדרוג מסוקי התקיפה של חיל הנחתים מדגם AH-1W סופר קוברה לדגם בל AH-1Z וייפר (Viper, צפע). למסוקי ונום ווייפר מנועים ומערכות זהות.

קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • CUH-1N טווין יואי
סימול מקורי של הכוחות הקנדיים לדגם UH-1N, מסוק תובלה כללית.
  • CH-135 טווין יואי
סימול מחודש לדגם UH-1N.

ייצור ברישיון באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגוסטה בל 212ASW, ללוחמה נגד צוללות, של חיל האוויר האיטלקי
  • אוגוסטה בל AB‏ 212
דגם UH-1N שיוצר ברישיון באיטליה, גרסה צבאית או אזרחית.
  • אוגוסטה בל AB‏ 212EW
גרסה ללוחמה אלקטרונית עבור טורקיה
  • אוגוסטה בל AB‏ 212ASW
גרסה ללוחמה נגד צוללות ונגד אוניות, עם ראדום למכ"ם מעל תא הטייס וכננת להורדת סונאר טובל, מערכות לוחמה אלקטרונית, התקנים לקשירה על גבי סיפון אוניות וכן חיזוקים לגוף המסוק על מנת להגדיל את משקלו והגנה מפני שיתוך (קורוזיה). המסוק חמוש בשני טורפדות או שתי פצצות עומק בגרסה ללוחמה נגד צוללות, וארבעה טילים לגרסה נגד אוניות. הופעל על ידי הצי האיטלקי, הצי היווני, הצי האיראני, פרו, ספרד, טורקיה וונצואלה.

דגמים אזרחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בל 212
סימול חברת בל לדגם UH-1N הצבאי.
  • בל 412
גרסה עם רוטור קשיח למחצה עם ארבעה להבים.
  • איגל 212 סינגל
גרסה חד מנועית עם מנוע לייקומינג T53-17 או T53-BCV. יוצר על ידי חברת איגל קופטרס מקלגרי, אלברטה, קנדה.

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופים צבאיים, משטרתיים וממשלתיים המפעילים מסוקי בל 212 או בל UH-1N

חיל האוויר האוסטרי
חיל האוויר של אורוגוואי
חיל האוויר האיטלקי
צבא איטליה
הצי האיטלקי
חיל האוויר האיראני
חיל הים האיראני
חיל האוויר של אנגולה
חיל האוויר הארגנטינאי
חיל האוויר של ארצות הברית
חיל הנחתים של ארצות הברית
צי ארצות הברית
יחידות משטרה וכיבוי אש שונות
חיל האוויר המלכותי של בחריין
חיל האוויר של בנגלדש
חיל האוויר של ברוניי
הגיס האווירי של צבא בריטניה
חיל האוויר של גואטמלה
צבא ההגנה של ג'מייקה
הצי של ונצואלה
הצי הטורקי
הצי ההלני
משמר החופים של יפן
חיל האוויר הישראלי
חיל האוויר המקסיקני
חיל האוויר המלכותי של מרוקו
צבא ספרד
הצי הספרדי
חיל האוויר של סרי לנקה
חיל האוויר המלכותי הסעודי
חיל האוויר הסודאני
חיל האוויר של סינגפור
המשטרה הלאומית של סלובניה
משטרת סרביה
חיל האוויר הפיליפיני
הכוחות המזוינים של פנמה
חיל האוויר הפרואני
הצי הפרואני
חיל האוויר הקולומביאני
הצי הקולומביאני
צבא קולומביה
המשטרה הלאומית של קולומביה
הכוחות הקנדיים
משמר החופים של קנדה
משטרת קרואטיה
הצבא המלכותי של תאילנד
הצי המלכותי התאילנדי
המשטרה המלכותית של תאילנד
חיל האוויר של תוניסיה
חיל האוויר של תימן

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בל 212 של חברת אירוגולף, בדובאי, 2005

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 1 (בדגם האזרחי), 2 בטיסת מכשירים, בדגם הצבאי - 4 (טייס, טייס משנה, מכונאי מוטס ומקלען אוויר)
  • נוסעים ומטען: 14 נוסעים בדגם האזרחי, 6 - 8 לוחמים עם ציוד מלא בדגם הצבאי, או מטען במשקל דומה
  • אורך: 17.46 מטר
  • גובה: 4.53 מטר
  • קוטר הרוטור: 14.69 מטר
  • שטח דיסקת הרוטור: 168.3 מ"ר
  • משקל ריק: 2,786 ק"ג
  • משקל המראה מקסימלי: 5,080 ק"ג
  • הנעה: מנוע טורבו-ציר פראט אנד ויטני PT6T3 או 3B כפול, המייצר הספק של 1,800 כ"ס

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהירות מרבית: 120 קשר (222 קמ"ש)
  • מהירות שיוט: 100 קשר (185 קמ"ש)
  • טווח: 420 ק"מ
  • סייג רום: 4,300 מטר
  • קצב טיפוס: 8.9 מטר/שנייה

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שני מקלעים בקוטר 7.62 מ"מ, או
  • מקלע בקוטר 0.5 אינץ' או
  • שתי כוורות רקטות 70 מ"מ

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בל 212 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביעף, עמ' 62 - 63.
  2. ^ על פי Israel Air Force Aircraft Types, באתר aeroflight.co.uk.
  3. ^ טייסת החרב המתהפכת, ‏4968-33516, באתר חיל האוויר הישראלי