בן וילסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בן וילסון
Ben Wilson
בן וילסון, 1984.
בן וילסון, 1984.
לידה 18 במרץ 1967
שיקגו שבאילינוי
פטירה 21 בנובמבר 1984 (בגיל 17)
שיקגו שבאילינוי
עמדה גארד / פורוורד
גובה 2.03 מטרים
מספר 25

בנג'מין "בן" וילסון הבןאנגלית: Benjamin "Ben" Wilson Jr.‎, שכונה גם "בנג'י"[1] (18 במרץ 196721 בנובמבר 1984) היה שחקן כדורסל תיכונים אמריקאי בבית הספר התיכון על שם ניל סימאון בשיקגו שבאילינוי. עם וילסון, התיכון שבו שיחק זכה באליפות עירו ובאליפות מדינת אילינוי בפעם הראשונה בתולדותיו. כשהחל את שנתו האחרונה בתור תלמיד תיכון, וילסון נחשב לשחקן התיכונים הטוב ביותר בכל רחבי ארצות הברית, על ידי סקאוטים ומאמנים. וילסון זכה לכינוי "מג'יק ג'ונסון עם ג'אמפ שוט" על ידי מאמנו בתיכון.[2]

ב-20 בנובמבר 1984 נורה וילסון במהלך עימות עם תלמידים מן התיכון הסמוך. הוא מת בבוקר למחרת עקב הפציעות שספג מהירי.[3][4]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילסון נולד בשנת 1967, והיה אחד מתוך שלושת ילדיהם של בן וילסון האב ושל מרי וילסון (לבית גונטר). הוא גדל בצ'טהאם, שכונה בדרום שיקגו.[5] לאמו מרי וילסון היו שני בנים מנישואים קודמים.[6] וילסון החל לשחק כדורסל בגיל מוקדם, בבית הספר היסודי. הוא התחיל בבית הספר סנט דורותי (St. Dorothy) ומאוחר יותר עבר לבית הספר ראגלס (Ruggles), שם סיים את לימודיו בשנת 1981. וילסון התאמן ב"קול פארק"[7] בצ'טהאם והשתתף במשחקי ליגת הקיץ בשיקגו.[8] ככל שיכולותיו התפתחו, החלו חברים ובני משפחה בסביבתו של וילסון להבחין כי הכישרון שלו יכול להפוך אותו לאחד מטובי הכדורסלנים. הם עשו הכל על מנת להגן על וילסון מכל צרה; כשעלה לבית הספר התיכון, מגפת קראק ארצית הייתה בעיצומה, וכמה מהאנשים הקרובים לווילסון, כולל אחיו הבכור קרטיס גלן, הפכו למכורים לסם זה. שיעור הפשיעה והאלימות בשיקגו היה גבוה מאוד באותה תקופה, במיוחד בחלקה הדרומי של העיר, שם התגורר וילסון.

קריירת תיכונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1981, הוא החל את השנה הראשונה שלו בתיכון סימאון (Neal F. Simeon Vocational High School).[9] במהלך עונת 1982/1983, היה וילסון הסופומור היחיד בנבחרת הכדורסל של התיכון. בעונת 1983/1984, עלה בית הספר לגמר אליפות המדינה (Illinois AA State Championship), אשר נערך באולמה של אוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין. בהובלת וילסון, הביס תיכון סימאון את תיכון וסט אורורה (West Aurora) בתשע נקודות בחצי הגמר ולאחר מכן את תיכון אוונסטון טאונשיפ (Evanston Township) בגמר, בדרך ליניצחון בגביע המדינה הראשון בתולדותיהם.[10] ESPN HS, מחלקת כיסוי התיכונים של ESPN, החשיבה את וילסון לג'וניור הטוב בארצות הברית בעונת 1983/1984.[11][12] הוא שיחק כדורסל עם המוזיקאי ושחקן הכדורסל אר. קלי[13] ועם הכדורסלן ניק אנדרסון.[14]

בחודש יולי 1984, השתתף וילסון במחנה "ספורטאים למען חינוך טוב יותר" (Athletes For Better Education) בפרינסטון שבניו ג'רזי. המחנה כלל סקאוטים ומאמנים, שבאו לצפות בתלמידי התיכון הטובים ביותר במדינה משחקים כדורסל. לאחר המחנה, דורג וילסון בתור שחקן התיכונים הטוב באמריקה. ככל שעונת הסניור שלו, השמועות אמרו כי הוא שוקל מלגות מאוניברסיטת אילינוי, מאוניברסיטת דה-פול ומאוניברסיטת אינדיאנה.[2]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בנובמבר 1984 החליט וילסון שלא להיפגש עם חבריו לקבוצה משום שרצה לדבר עם החברה שלו, ג'טון ראש, על הבעיות במערכת היחסים שלהם. בני הזוג נכנסו להיריון לא רצוי ב-1984, וראש לא הייתה מוכנה לדבר עם וילסון ולא נתנה לו לראות את בנו.

באותו זמן, תלמיד תיכון קאלומט בילי מור המתין מחוץ למבנה תיכון סימאון עם אקדח, מחפש לנקום את נקמת בן דודו, שלטענתו תלמיד סימאון שדד ממנו 10 דולרים. לאחר שהבין כי הסכסוך נפתר, מור וחברו עומאר דיקסון החליטו להישאר בקרבת מקום, ועקבו אחרי חברתו של מור, אריקה מרפי, למסעדה סמוכה, במעלה הרחוב שבו נמצא תיכון סימאון.

תקרית הירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בילי מור תיאר בסרט תיעודי של ESPN על בן וילסון את מה שקרה לאחר מכן.[15] הוא ודיקסון היו מחוץ למסעדה כאשר וילסון וראש הגיעו לרחוב מאחוריהם. ראש ניסתה להיפרד מווילסון, שבניסיונו הנואש לדבר איתה לא שם לב לאן הוא הולך ונתקל במור. מור קרא לווילסון, ושאל לאן הוא הולך. השאלה הכעיסה את וילסון, שכעס כבר ממילא, והוא הסתובב חזרה ופנה אל מור. השניים החליפו מילים וקללות ומור חשף את האקדח שנשא, אקדח תופי עם קליבר 0.22.

כשווילסון ראה את אקדחו של מור, הוא התגרה בו ואיתגר אותו לירות. מור אמר מאוחר יותר כי הוא הרגיש שווילסון מתנהג כלפיו בבריונות, ושלף את נשקו. וילסון התנפל על מור, שהגיב ביריית שתי יריות לעברו. הוא תקף את וילסון במפשעה, ואילו וילסון פגע בבטנו וגרם לו לדימום פנימי.[16] לאחר התקרית מור ודיקסון נמלטו מהמקום. בתוך דקות הגיע שמע הירי לבית הספר סימאון, ואנשים החלו להתקהל סביב וילסון. שירותי חירום הוזעקו בשעה 12:37, בעת שמאמן הכדורסל של סימאון, בוב האמבריק (Bob Hambric) התקשר לעיתונאי וורנר סונדרס והודיע לו על מה שאירע.

לפרמדיקים לקח זמן רב להגיע לזירת האירוע, ובערך בשעה 1:20 החליט האמבריק להביא את וילסון בעצמו לבית החולים. בדיוק כשנכנס למכוניתו, אמבולנס הגיע למקום. על פי נוהל החירום, וילסון נלקח לבית החולים הקרוב ביותר, סנט ברנרד בשכונת אנגלווד. סן ברנרד הייתה בית חולים קהילתי קטן שלא היה מסוגל להתמודד עם מצבי חירום כמו ירי, ולכן הוזמן למקום מנתח מוסמך שיוכל לטפל במצב.

לאחר הירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הספר, בידדו המורים את חברי קבוצת הכדורסל משטר התלמידים למשך שארית היום. חברו לקבוצה של וילסון טרי סמפסון נזכר כי במהלך הלילה, שמו שמועות ודיווחים שונים במגוון רחב של חומרות, החל מכך שווילסון יחלים בזמן לפלייאוף המדינה, דרך השמועה שיחמיץ שנת משחק שלמה  או לעולם לא לא ישוב לשחק כדורסל, עד לשמועות שהוא נלחם על חייו.

אחיו של וילסון, קרטיס גלן, סיפר בדוקו של ESPN שראה את אחיו בעת שהובילו בבית החולים ושם לב כי הרגליים שלו היו חיוורות בצורה לא טבעית. לאחר בדיקה התגלה כי אבי העורקים שלו נפגע מהירייה השנייה ודם לא הצליח להגיע לגפיים התחתונות שלו. אף על פי שהרופאים אמרו לה שוב ושוב שהם יכולים להציל את בנה, הניסיון המקצועי כאחות של אמו, מרי וילסון, אמרה לה כי גם אם יהיו מסוגלים לתקן את הנזק, בן יהיה ככל הנראה במצב צמח בשל איבוד הדם המסיבי. מוקדם למחרת בבוקר, ביקשה שהבן שלה ינותק מהמכשירים תומכי-החיים, ובן וילסון מת זמן קצר לאחר מכן.[10][17]

מיד לאחר הירי, אריקה מרפי חזרה לביתה ופגשה שם בבילי מור, שישב בסלונה וצפה בטלוויזיה. שם גילתה גם במי ירה. מור נשאר שם עד שהמשטרה החלה לדפוק על דלת הבית, מחפשת אותו, מאוחר יותר באותו ערב. דיקסון מעט לאחר מכן, וההאשמות שודרגו לרצח ברגע ששמע מותו של וילסון הגיע למשטרה. המשטרה הציגה שני חשודים בתיק; התאוריה שלהם הייתה כי לאחר הסכסוך של מור עם וילסון, דיקסון ניסה לגנוב מכיסו של וילסון, ואז דחק במור לירות בווילסון. שניהם חתמו על הודאות בתאוריה זו, אך מאוחר יותר חזרו בהם. למרות היותם קטינים באותה עת, משרד התובע במחוז החליט לתבוע את שניהם, כמו גברים בוגרים.

במשפטם,[18] התובעים הציגו אותתה תאוריה למושבעים כשהמשפט התחיל בשנה שלאחר מכן. ג'טון ראש הייתה העד המוביל של התביעה, ועדותה תמכה בהתפתחות הפרשה בצורה זו. עורכי הדין של מור ודיקסון בחרו להציג את פרסומו של וילסון כאחת מהסיבות העיקריות להעלאת האישומים כלפי שני בני הנוער. גם מור וגם דיקסון הורשעו בסעיפים של רצח וניסיון שוד מזוין. לפי המלצות עורכי הדין של התביעה, שניהם נכנסו לכלא לתקופת ממושכות. מור קיבל ארבעים שנות מאסר, ודיקסון קיבל שלושים שנים. דיקסון קיבל גזר הדין החמור פחות, משום שעל אף שהוא היה מעורב בפשע, מור הוא שירה את היריות שהובילו למותו של וילסון.[19]

תביעתה של משפחת וילסון נגד בית החולם על עיכוב לא הולם במתן טיפול רפואי[20] יושב בשנת 1992.[21] דיקסון שוחרר על תנאי בשנת 2000, ומור ב-2005. דיקסון נכנס לאחר מכן למאסר נוסף, על שוד מזוין. למרות זאת מור טען בראיון לסרט "בנג'י" כי בירי בבן וילסון לא היה דיקסון מעורב, והודאתו ברצח ניתנה בכפייה.

וילסון מת באותו יום שבו פתחה קבוצת הכדורסל של סימאון את העונה. הקבוצה בחרה לשחק במשחק, מול אוונסטון, בית הספר שאותו ניצחו בגמר אליפות אילינוי בשנה הקודמת, וניצחה.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה לו בן אחד, ברנדון וילסון (שנולד בספטמבר 1984),[12] עם חברתו מהתיכון ג'טון ראש. ברנדון, שהיה בן 10 שבועות כאשר אביו נפטר, המשיך לשחק כדורסל במדי אוניברסיטת מרילנד-החוף המזרחי, כשהוא לובש את חולצה עם מספרו של אביו, 25.[22]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניק אנדרסון, חברו של וילסון, ששיחק לימים בליגת ה-NBA, לבש את גופיה מס' 25 במהלך הקריירה שלו לכבודו של וילסון. מספרו של ג'וואן הווארד באוניברסיטת מישיגן היה 25, כמחווה לווילסון. הכדורסלן דריק רוז, שסיים את לימודיו בתיכון סימאון ב-2007, לבש גם הוא את החולצה מספר 25, שהוביל את הקבוצה לזכייה באליפות המדינה ב-2006 וב-2007. מספרו היה 25 כששיחק במדי ניו יורק ניקס, לאחר שהועבר לשם בטרייד.[23] שחקן הכדורסל ג'בארי פארקר, שגם הוא שיחק בתיכון סימאון, תפר לתוך נעלי הכדורסל שלבש בסימאון את המספר 25.[24] בעקבות מחוותו של ניק אנדרסון שלבש את המספר 25 באוניברסיטת אילינוי, רבים אחרים שלמדו בסימאון ושיחקו באוניברסיטת אילינוי המשיכו במסורת זו. בשנים שחלפו מאז הרצח שלו ב-1984, עשו זאת דיון תומאס, בראיינט נוטרי, קלווין ברוק וקנדריק נאן.[25]

סרט דוקומנטרי של ESPN על וילסון שכותרתו "בנג'י" יצא ב-23 באוקטובר 2012.[26][13]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hale, Mike (22 באוקטובר 2012). "A Rising Star, Extinguished, in 1980s Chicago". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-26 בדצמבר 2012. 
  2. ^ 2.0 2.1 Wischnowsky, Dave (25 באוקטובר 2012). "What if Ben Wilson had Lived – And Become a Flyin' Illini?". Chicago Local. CBS. בדיקה אחרונה ב-28 באוקטובר 2012. 
  3. ^ Jackson, Scoop (21 בנובמבר 2009). "Original Old School: Nuthin’ But Love". slamonline.com. בדיקה אחרונה ב-26 באוקטובר 2012. 
  4. ^ Jackson, Scoop (23 באוקטובר 2012). "Benji Wilson's ongoing journey". ESPN.com. בדיקה אחרונה ב-26 בדצמבר 2012. 
  5. ^ Crawford, Bryan (24 באוקטובר 2012). "Life of "Benji" Comes Full Circle in Chicago". NBC Chicago. בדיקה אחרונה ב-26 בדצמבר 2012. 
  6. ^ Weingarten, Paul (8 בספטמבר 1985). "For love of Ben". Chicago Tribune. בדיקה אחרונה ב-9 ביולי 2016. 
  7. ^ "Nat King Cole Park". Nat King Cole Park. Chicago Park District. בדיקה אחרונה ב-9 באוקטובר 2017. 
  8. ^ "Ben Wilson: A Dream Unfulfilled". ChicagoNow.com. 13 באוקטובר 2012. בדיקה אחרונה ב-26 בדצמבר 2012. 
  9. ^ H. A. Bell, Taylor (1 באוקטובר 2004). Sweet Charlie, Dike, Cazzie, and Bobby Joe : high school basketball in Illinois (מהדורה Paper back). Champaign, Illinois: University of Illinois Press. עמ' 156. ISBN 978-0-252-07199-7. בדיקה אחרונה ב-8 באוקטובר 2017. 
  10. ^ 10.0 10.1 "Ben Wilson: A Life Cut Short but the Memories Remain". wordpress.com. Automattic. 19 באוגוסט 2012. בדיקה אחרונה ב-26 באוקטובר 2012. 
  11. ^ Fields, Ronnie (18 במאי 2011). "Previous underclass POYs". ESPN HS. espn.go.com. אורכב מ-המקור ב-May 22, 2011. בדיקה אחרונה ב-5 בספטמבר 2013. 
  12. ^ 12.0 12.1 Temkin, Barry (12 באפריל 2002). "An unknown legacy". Chicago Tribune. בדיקה אחרונה ב-26 באוקטובר 2012. 
  13. ^ 13.0 13.1 Fuchs, Cynthia (24 באוקטובר 2012). "'Benji' Revisits the Story of Chicago Basketball Star Ben Wilson". PopMatters. בדיקה אחרונה ב-26 בדצמבר 2012. 
  14. ^ "Orlando Magic: Former Magic star Nick Anderson still mourns former teammate Ben Wilson". tribunedigital-orlandosentinel (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-26 ביולי 2018. 
  15. ^ "Ben Wilson's killer: 'I don't consider myself a criminal' ", CSN Chicago, 21 Nov 2012.
  16. ^ Myers, Linnet (9 באוקטובר 1985). "Basketball Star's Slaying Described By Girlfriend". Chicago Tribune. בדיקה אחרונה ב-25 באוקטובר 2012. 
  17. ^ Berkow, Ira (14 בפברואר 1993). "PRO BASKETBALL; A Dead Friend, a Living Memory". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-25 באוקטובר 2012. 
  18. ^ "PEOPLE v. MOORE | 593 N.E.2d 771 (1992) | e2d77111308 | Leagle.com". Leagle (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-30 ביולי 2018. 
  19. ^ Linnet Myers, "Teen who killed Ben Wilson gets 40 years in prison", Chicago Tribune, 23 Nov 1985.
  20. ^ Mount, Charles (8 במאי 1985). "Ben Wilson's Family Sues Hospital, Medics". Chicago Tribune. בדיקה אחרונה ב-26 באוקטובר 2012. 
  21. ^ "Suit Settled In Death Of Basketball Star". tribunedigital-chicagotribune (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-26 ביולי 2018. 
  22. ^ Bleacher Report - 8 Things To Know Before You Watch ESPN'S Documentary "Benji"
  23. ^ Laird, Sam (23 ביוני 2016). "Derrick Rose's new Knicks number honors the undying legacy of basketball's fallen heroes". mashable.com. Mashable. בדיקה אחרונה ב-1 ביולי 2018. 
  24. ^ O'Neill, Lucas (25 באפריל 2012). "With an assist from Parker, 'Benji' debuts". ESPN HS. בדיקה אחרונה ב-26 באוקטובר 2012. 
  25. ^ Schurilla, Lexi (12 במרץ 2014). "Nunn Carries On 'Benji' Legacy". FightingIllini.com. בדיקה אחרונה ב-14 במרץ 2014. 
  26. ^ Mayor, Rich (16 באוגוסט 2012). "ESPN documentary to remember Simeon's Ben Wilson". Chicago Tribune. בדיקה אחרונה ב-26 באוקטובר 2012.