בן ציון מיטבסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הרב בן ציון מיטבסקי (תרכ"ב, 1862 - חשוון תרס"ו, 1905) היה רבה של לבדובה שבליטא. נרצח על ידי אנרכיסטים יהודים מבני קהילתו. לאחר מותו יצא ספרו בני ציון.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשאוולי שבליטא. למד בישיבת וולוז'ין. בשנת תרנ"ב, זמן קצר לפני סגירת הישיבה, הוסמך לרבנות על ידי ראש הישיבה הנצי"ב. נישא לחיה ינטל, בת הרב משולם ליברט. כעבור זמן התמנה לרב העיר לבדובה שבמחוז וילנה.

בשנת תרס"ו, בגיל 44, נרצח הרב מיטבסקי בידי כנופיית שודדים יהודים מבני קהילתו. באחד הערבים חדרו חברי הכנופיה כשהם רעולי פנים לביתו של אחד הגבירים היהודים בלבדובה במטרה לשדוד את כספו. הרב מיטבסקי ששהה במקום זיהה את קולו של השודד רעול הפנים ופנה אליו בבקשה להניח לבעל הבית, ובתגובה הוא ירה בו למוות.

מקרה הרצח של רב בידי יהודי זעזע את יהודי האזור. הרב צבי הירש רבינוביץ מקובנה[1] כותב כי "כל בית ישראל רגזו ואבלו בשומעם הרצח הנורא הזה". הרב חיים עוזר גרודזנסקי כותב: "על השמועה כי באה נמס כל לב ורפו כל ידיים, הזעקה הקיפה במחנה ישראל. הנשמע כזאת, רב וגדול בישראל נפל בידי בני עוולה ונרצח על ידי הסיקריקון השודדים והרוצחים. הכאב עוד חדש עמדי, כי ידעתי והכרתי פה אל פה את הרב הגאון... ופעמים אין ספורות היו לי איתו שעשועים דאורייתא".

הרב מיטבסקי הותיר אחריו אלמנה וחמישה ילדים. ילדו השישי נולד לאחר מותו ונקרא על שמו - בן ציון. הוא עלה לישראל בשנת 1941 ועסק בהוראה. בן נוסף, משולם שרגא, חניך ישיבת סלובודקה, עלה לארץ ישראל בשנת 1926 ולמד בישיבת חברון בעיר חברון. נהרג בפרעות תרפ"ט. לאחר שדבר מותו נודע לאמו, היא כתבה להנהלת הישיבה: "שניים קדושים במשפחתי: בעלי הגאון ובני, שעתיד היה להיות גדול בישראל. אי צרי ואי תנחומים ללבי, אחרי שנשבר כלי יקר זה, משולם-שרגא מחמדי, באכזריות פרא?! רק בפלגי הדמעות אשר תזלגנה עיני עד אחרון יומי אמצא נוחם-מה"[2].

ספרו "בני ציון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרס"ח, שנתיים לאחר רצח הרב מיטבסקי, הוציאה אלמנתו את הספר "בני ציון", המכיל למעלה ממאתיים סימנים ובהם חידושי תורה מאת הרב מיטבסקי. מלבד עצם פרסום דברי תורתו של הנרצח, הוצאת הספר נועדה כדי לשמש מקור הכנסה למשפחתו. בהקדמה לספר היא כותבת:

"הנה במסתרים תבכה נפשי ועיני מקור דמעה על השבר הגדול שנשברתי בהילקח ממני עטרת ראשי. ומלבד התלאות הרבות וכוס היגון והצער ששתיתי במידה גדולה ומרובה על כל גדותיו בשעה שנגזר בעלי הרב ז"ל מארץ החיים, הנה נשארתי לבדי כאוניה בלב ים, שכולה וגלמודה, עם שישה ילדים קטנים ורכים, יתומים אומללים עזובים לנפשם בלי שום משען לחם ומים... המצב הקשה הביאני להוציא לאור את חידושי התורה הרבים שהניח אחריו ברכה, אולי תצמח להם ישועה ומקור נאמן ייפתח לפניהם, להחיות את נפשם שלא יגוועו חלילה ברעב מעוני וחוסר כל."

הספר זכה להסכמותיהם של הרבנים צבי הירש רבינוביץ, רפאל שפירא וחיים עוזר גרודזנסקי. בשל הנסיבות המיוחדות הם האריכו בדבריהם[3] ופנו לציבור הרחב לרכוש את הספר כדי לסייע באחזקת משפחתו של הנרצח.

הספר היה פופולרי בקרב תלמידי ישיבות ליטא. בהקדמה להוצאה השנייה, מספר הרב חיים מיליקובסקי[4] כי בלומדו בישיבות סלונים ומיר "יד הכל הייתה ממשמשת בספר היקר הזה".

בשנת תשס"ד יצא הספר במהדורה חדשה על ידי מכון "אבני שוהם".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בנו של הרב יצחק אלחנן ספקטור.
  2. ^ אתר חברון עיר האבות
  3. ^ הסכמתו של הרב גרודזנסקי יוצאת דופן באורכה והיא מכילה למעלה מ-300 מילים.
  4. ^ אביו של האדמו"ר מאמשינוב.