בנדיקוט סרוג מערבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןבנדיקוט סרוג מערבי
בנדיקוט סרוג מערבי
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששמצב שימור: פגיע
פגיע (VU)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: בנדיקוטאים
משפחה: בנדיקוטיים
סוג: בנדיקוט
מין: בנדיקוט סרוג מערבי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Perameles bougainville
קוי וגיימר, 1824
תחום תפוצה
מפת תפוצה
  תפוצה היסטורית
  תפוצה נוכחית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בנדיקוט סרוג מערבי או מארל (שם מדעי: Perameles bougainville), הוא אחד מתוך שלושה מינים הקיימים כיום בסוג בנדיקוט והקטן שבהם. הוא תואר מדעית בשנת 1824 על ידי חוקרי הטבע הצרפתים ז'וזף פול גיימר (אנ') וז'אן רנה קונסטן קוי (אנ'). בעבר, המין היה נפוץ לאורך דרום ומערב אוסטרליה, אולם במהלך המאה ה-20 נעלם לחלוטין מהיבשת ושרד רק באיים בודדים במפרץ הכרישים.

אנטומיה ומראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנדיקוט המערבי הוא כיסאי קרקעי בגודל חולדה שנראה כצורת ביניים בין עכבר לחדף, והמין הקטן ביותר בסוגו. מבנה גופו קומפקטי וגמיש, ראשו צר ושטוח וחוטמו ארוך וזרבוביתי. אוזניו גדולות וזקופות, עיניו בינוניות ושחורות ואפו זעיר. פלג גופו האחורי מפותח ורחב יותר מהקדמי, והרגליים האחוריות ארוכות ושריריות יותר מהקדמיות. האצבעות שלו מצוידות בטפרים גדולים וחדים שמותאמים לחפירה, וחלק מהן סינדקטיליות ומיועדות לסירוק וטיפוח. הזנב המחודד והקצר דקיק בדרך כלל, אך הוא משמש לעיתים כמאגר שומן ואז הופך לעבה יותר.

איור של בנדיקוטים מערבים.

אורך ראשו וגופו של הבנדיקוט המערבי 17–23 סנטימטרים, אורך זנבו 8–10 סנטימטרים ומשקלו 172–286 גרם. ההערכה היא, שתת-המין היבשתי שנכחד היה גדול יותר מתת-המין ששרד באיים. מין זה מפגין דו-צורתיות זוויגית מסוימת, כשהנקבה כבדה במעט מן הזכר (בניגוד למינים אחרים) והחוטם שלה ארוך יותר. הכיס שלה מכיל 8 פטמות ונפתח אחורנית.

הפרווה של הבנדיקוט המערבי קצרה, גסה וזיפית. צבעה הכללי חום-אפרורי חיוור, חאקי, בז' או אפור-שחרחר, והיא הופכת ללבנה או אפרפרה בבטן, המפשעה, החזה והגרון. בפלג הגוף האחורי, יש לבנדיקוט סורגים כהים ובהירים לסירוגין שמספרם שניים לכל היותר, והם נעדרים או דהויים לעיתים קרובות. המצח, החרטום והגב כהים במעט, הסנטר והלחיים בהירים והחוטם, האוזניים והכפות ורודים.

הבנדיקוט המערבי נבדל מקרובו הבנדיקוט המזרחי בכך שהאחרון גדול ממנו משמעותית, בהיר יותר ופרוותו בעלת סורגים אחוריים רבים וברורים יותר. הבנדיקוט המדברי שנכחד, היה זהה פחות או יותר במידות הגוף לבנדיקוט המערבי, אך פרוותו הייתה רבגונית יותר בצבעה.

תפוצה וסביבת מחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנדיקוט המערבי היה נפוץ בעבר לאורך דרום ומערב אוסטרליה - כמעט עד קו החוף המזרחי; טווח התפוצה ההיסטורי שלו השתרע לאורך חגורת החיטה, מדבר ויקטוריה הגדול ומישור נולרבור באוסטרליה המערבית מרבית אוסטרליה הדרומית, הקצה הצפון-מערבי של ויקטוריה ומרכז ומערב ניו סאות' ויילס. בנוסף, הוא היה מצוי על ארבעה איים במפרץ הכרישים בחוף המערבי של היבשת.

עם הגעת המתיישבים האירופאים ליבשת, התפוצה שלו התכווצה במהירות כתוצאה מאובדן בית גידול והכנסת טורפים פולשים שגרמו להעלמות מוחלטת שלו מן היבשת עד שנות ה-30 של המאה ה-20. הבנדיקוט המערבי נכחד מהאיים פורה (אנ') ודירק הרטוג (אנ') במפרץ הכרישים, אך שרד באיים דורי (אנ') וברנייר (אנ'); בכך, הוא ניצל מגורל דומה לזה של בנדיקוט מדברי, בנדיקוט רגלי-חזיר וכיסאים מדבריים נוספים שחיו רק ביבשת והוכחדו מן העולם.

רשויות השימור האוסטרליות הקימו גרעיני רבייה מהאוכלוסיות בדורי וברנייר על מנת להשיבם לטבע; נכון לשנת 2020, קיימות 3 אוכלוסיות מחוץ לדורי וברנייר שהושבו לטבע על ידי רשויות השימור: אוכלוסייה ראשונה בשמורת הטבע הצחיחה רוקסבי דאונס (אנ') באוסטרליה הדרומית (הוקמה בשנת 2000), אוכלוסייה שנייה באי פורה (הוקמה בשנת 2005), ואוכלוסייה שלישית שבויה-למחצה במקלט לחיות בר ביער דריינדרה (אנ') שבאוסטרליה המערבית.

בעבר, הבנדיקוט המערבי היה נפוץ בעיקר בבתי גידול צחיחים למחצה או מדבריים שכוללים גבעות סלעיות, דיונות חול וסוואנות צחיחות ומנוקדים במיני שיטה, כדורי ספיניפיקס, שיחי מלח (אנ') ואלוקאזוארינה; נוסף על כך, היה מצוי גם ביערות גדותיים על שפת נחלים ונהרות באגן מארי-דרלינג; בית הגידול הנוכחי באיים דורי, פארו וברנייר מורכב מפסיפס של בתה חופית, סלעים ואבני גיר, דיונות חול קטנות וכרי עשב גבוהים.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית גידול אופייני לבנדיקוט המערבי באיי מפרץ הכרישים.

הבנדיקוט המערבי הוא יונק סוליטרי שחי בגפו מחוץ לעונת הרבייה. את שעות היום הוא מבלה בשינה במקום מוגן בסבך, ויוצא לפעילות עם דמדומי ערב. בחורף הפעילות נמשכת עד עלות השחר, ובקיץ היא מסתיימת מספר שעות קודם לכן. הבנדיקוט בונה לעצמו קן בתוך שקע רדוד באדמה או תחת שיחים נמוכים שמוסווה היטב בסביבה הסבוכה, והוא מאוכלס על ידי בנדיקוט יחיד (להוציא נקבה וצאצאיה).

הניידות משתנה בין הזוויגים; הזכר עשוי לגמוע מדי לילה קילומטר בחיפוש אחר מזון, והנקבה מגבילה את תנועותיה ל-490 מטר. שני הזוויגים חיים בטריטוריה קבועה, אולם שטח הזכר כפול בגודלו משטח הנקבה (14-2 דונם לעומת 1–6 דונם בהתאמה). הטריטוריות חופפות לבנדיקוטים מאותו הזוויג בעיקר בשוליים, וגודלה פוחת ככל שצפיפות האוכלוסייה גוברת. הן לזכר והן לנקבה בלוטות ריח מיוחדות מאחורי האוזניים עבור סימון הטריטוריה והרחקת פולשים, כשהזכר עושה בהן שימוש רב יותר.

מלבד התקשורת הכימית, הבנדיקוטים מתקשרים ביניהם באמצעות קולות מגוונים. מפגש בין זכרים מלווה בגילויי תוקפנות הדדיים, וכולל בין השאר פעירת לוע, נשיכות, שריטות ומרדף אחר הפולש. כאשר הבנדיקוט מאוים בפתאומיות, הוא מסוגל לזנק ממצב עמידה לגובה מטר, ואז נמלט בריצת זיגזג מהירה למקום מבטחים בסבך הצפוף. הטורף הטבעי היחיד שתועד הוא כוח החולות, אך סביר להניח שהמין ניצוד בעבר ביבשת על ידי מגוון דורסי לילה ונחשים.

הבנדיקוט המערבי הוא יונק אוכל-כל; תזונתו כוללת פרוקי רגליים, תולעים, שורשים, פקעות, עשבי תיבול, פירות יער, זרעים, פטריות, ולעיתים גם מכרסמים קטנים. על מנת לאתר רמשים, הבנדיקוט משתמש בחוש הריח המצוין שלו ובחוטמו הזרבוביתי כדי לנבור באדמה, וכאשר איתר את מבוקשו הוא חופר בזריזות עם רגליו הקדמיות ומותיר אחריו גומות חרוטיות בקוטר 25 סנטימטרים.

הבנדיקוט המערבי מתרבה אמנם לאורך השנה, אך יש העדפה ברורה לחודשים הקרירים יותר בין אפריל לאוקטובר. לבנדיקוט קצב רבייה גבוה במיוחד ותקופת היריון קצרצרה של 12 ימים בלבד. הבנדיקוטית ממליטה בכל פעם 1–3 ולדות ומגיעה ל-4 המלטות בממוצע מדי שנה. הגורים שוהים בכיס כחודשיים, ונגמלים זמן קצר לפני ההמלטה הבאה. הם נבעטים מהקן של האם כשבוע לאחר הגמילה ואז הופכים לעצמאיים. הבגרות מתרחשת בגיל 3–4 חודשים והתמותה בקרב צעירים בתקופה שלפניה גבוהה מאוד.

תוחלת החיים של הבנדיקוט המערבי 5.8-3 שנים.

איומים ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של מפרץ הכרישים (לחצו להגדלה). ניתן לראות את המיקום של האיים דורי וברנייר, האי פורה, האי דירק הרטוג, וחצי האי פארון.

הגורמים העיקריים להכחדת הבנדיקוט המערבי מהיבשת היו השועל האדום וחתול הבית שהובילו להתמוטטות אוכלוסיות היונקים הקטנים ברחבי אוסטרליה ולהכחדת לפחות 7 מיני כיסאים. גורמים משניים נוספים הם הארנבונים שיצרו תחרות חזקה על מקורות המזון ודיללו את הצמחייה ששימשה כמקום מקלט לבנדיקוט, השינויים במשטרי האש של האבוריג'ינים ואובדן בית גידול למטרות חקלאות ומרעה. התפוצה הנוכחית המצומצת של הבנדיקוט, הופכת אותו לפגיע במיוחד לשינויי אקלים, התפרצות מחלות, סחף גנטי, שריפות בר לא-מבוקרות, פעילות אנושית וחדירה של מינים פולשים (שועלים, חתולים, ארנבונים, חולדות ועכברים).

נכון לשנת 2020, הבנדיקוט הסרוג מערבי מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור פגיע (VU), מכיוון שיש פחות מ-5 אוכלוסיות בר משמעותיות, אומדן אוכלוסייה שעומד על אלפים ספורים לכל היותר, וגם בשל העובדה שבית הגידול שלו באזור מפרץ הכרישים מאוים מצד התחממות האקלים ומוביל לתנודות חדות בגודל האוכלוסייה מדי עונה.

הבנדיקוט המערבי מוגן על פי החוק האוסטרלי, ורשום בנספח א' של אמנת CITES האוסרת סחר במין ובמוצריו. האיים דורי וברנייר שבהן נותרו האוכלוסיות האחרונות של המין, הוכרזו כשמורות טבע ומנוהלות על ידי המחלקה לגנים וחיות הבר של אוסטרליה, ובהמשך נלכדו מתוכם בנדיקוטים בשביל הקמת גרעיני רבייה. רשויות השימור האוסטרליות ביצעו מספר השבות לטבע בין 1995 ל-2005 ביבשת ובאיים נוספים, והפרויקטים הללו הצליחו באי פורה במפרץ הכרישים ובשמורת רוקסבי דאונס בדרום היבשת. בשנת 1990, הוקמה בקצה חצי האי פארון הסמוך למפרץ הכרישים שמורה מיוחדת בגודל 1,200 דונם שטוהרה משועלים וחתולים וגודרה היטב. פרויקט ההשבה הוגדר בתחילה כהצלחה, לאחר שקבוצה של 14 בנדיקוטים צמחה תוך 10 שנים ל-470 פרטים; עם זאת, בסופו של דבר האוכלוסייה הוכחדה לחלוטין עד 2008 כתוצאה מפלישה של חתולים. יש תוכניות להשיב את הבנדיקוט לאי דירק הרטוג ולאתרים נוספים לאחר טיהורם ממינים פולשים, אך הפרויקטים הללו נבחנים בזהירות כדי למנוע את הישנות הכישלון בחצי האי פארון.

אומדן האוכלוסייה העולמי של הבנדיקוט המערבי משתנה בחדות בהתאם לתנאים הסביבתיים, ונע בין 1,000 ל-5,000 פרטים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בנדיקוט סרוג מערבי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בנדיקוט סרוג מערבי באתר הרשימה האדומה של IUCN