בנטו (אוכל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארוחת בנטו
קופסת בנטו ריקה מצופה לכה
אקיבנטו אופייני לתחנות הרכבת בטוקיו
מקונוצ'י בנטו

ארוחת בֶ‏נטוֹ‏ (יפנית 弁当, מוכרת בישראל בעיקר אגב ההטיה או-בנטו המדגישה את כבודו של המזון) היא ארוחת טייק אוויי (Take-away) לסועד בודד המקובלת במטבח היפני. ארוחת בנטו מסורתית כוללת אורז, דג או בשר, וירקות חמוצים או מבושלים. ארוחה זו ארוזה בתיבה שעשויה להיות פשוטה וחד-פעמית או מעוצבת בעבודת-יד ומצופה בלכה. אף שארוחות בנטו נמכרות בחנויות בנטו (弁当屋, בנטו-יה) ובחנויות אחרות, עדיין מצופה כי נשים יפניות ישכילו להכין ארוחות בנטו אטרקטיביות. ארוחות בנטו עשויות להיות מעוצבות באופן אמנותי, כך שמרכיבהן ידמו לפרחים, עלים וכדומה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות הבנטו מגיעים עד לתקופת קאמאקורה במאה ה-12, כאשר אורז מבושל ומיובש שנקרא הושי-אי (糒 או 干し飯 - "ארוחה מיובשת") החל מתפתח. ניתן לאכול הושי-אי כמו שהוא או להרתיחו במים ולאחסנו בכלי אכסון קטן. במאה ה-16 החלו מייצרים תיבות עץ מצופות לק, ותוכנן נאכל במסיבות תה או בחגיגות הנאמי (花見 - "צפיה בפריחה", בעיקר של עץ דובדבן). בתקופת אדו (1603 עד 1867) התפשטה תרבות הבנטו והתעדנה. נוסעים נהגו לשאת עימם קושי-בנטו (腰弁当 - "בנטו-מתניים") שהכילו מספר חתיכות אוֹניגירי (כדורי אורז מצופים אצה) עטופות בעלי חזרן או בתיבות חזרן, וצופים בתיאטרון נו נהגו לאכול ארוחות בנטו בין חלקי המחזה, ומכאן שמן - "מקונו-אוצ'י בנטו" (בנטו שבין המחזות). מספר ספרי בישול יצאו לאור ובהם מידע כיצד להכין ולארוז ארוחות בנטו, וכיצד להתאימן לאירועים ייחודיים. בתקופת מייג'י, נמכרו לראשונה אקי-בנטו (駅弁当 - "בנטו תחנות-רכבת"), ככל הנראה בשנת 1885. מאחר שבתי הספר הראשונים לא הגישו ארוחות צהריים, נהגו תלמידים ומורים, וכך גם עובדים רבים, לשאת עימם ארוחות בנטו. אותה עת החלו לשווק גם בנטו בסגנון אירופי שהכיל כריכים. בתקופת טאישו, בתחילת המאה ה-20 הופיעו תיבות בנטו מאלומיניום שהיו למוצר יוקרה בשל דמיונו של החומר לכסף ובשל הקלות לנקותן. באותה עת החל דיון ציבורי בעניין ביטול ארוחות הבנטו בבתי ספר, שכן אלה הבליטו פערים כלכליים בין התלמידים. מנהג הבאת הבנטו לבתי הספר החל להיעלם לאחר מלחמת העולם השנייה, והוחלף בארוחות אחידות שסופקו לכל התלמידים והמורים. בשנות ה-80 של המאה ה-20 החל הבנטו לצבור פופולריות מחודשת שניזונה מהופעת תנורי המיקרוגל ומהתפשטות חנויות הרווחה. תיבות העץ והמתכת הישנות הוחלפו בתיבות פוליסטירן זולות, אך במקביל הופיעו שוב גם תיבות עשויות בעבודת-יד. הבנטו שב גם לבתי הספר, אך כמו בעבר איכות התיבה ותוכנה עדיין מהווים סמל מעמד של תלמידים מבתים אמידים. מחוץ ליפן הבנטו פופולרי במיוחד ברפובליקה הסינית.

אפיון וסוגי בנטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארוחות בנטו מסורתית מורכבת מארבע עשיריות אורז, שלוש עשירית של דג או בשר, שתי עשיריות של ירקות ועשירית בודדת של חמוצים או קינוח, אך הכללים אינם קשיחים:

  • צ'וקה בנטו (中華弁当) הוא בנטו המבוסס על תפריט סיני וכולל מתאבנים וחטיפים.
  • קמאמשי בנטו (釜飯弁当) נמכר בתחנות רכבת בחבל נאגנו, הוא מבושל בכלי חרס הנחשב למזכרת.
  • מקונואוּצ'י בנטו (幕の内弁当) הוא ארוחת בנטו מסורתית.
  • נוֹריבן (海苔弁) הוא הסוג הפשוט ביותר של בנטו ובו אורז עם אצות נורי ברוטב סויה.
  • סאקה בנטו (鮭弁当) הוא בנטו פשוט שהמנה העיקרית בו היא סלמון בגריל.
  • שידאשי בנטו (仕出し弁当) הוא בנטו המוכן במסעדה ומועבר לסועדים בשעת הצהריים, וכולל את המרכיבים המסורתיים של הארוחה.
  • סושיזומה (鮨詰め) כשמו מכיל סושי.
  • הייאבן (早弁 - "בנטו מוקדם") הוא ארוחת בנטו הנאכלת לפני ארוחת צהריים ובנוסף לה.
  • הוקַ‏בן (ホカ弁) הוא בנטו הנקנה ברשת הנקראת בשם זה.
  • רייטו מיקַ‏ן (冷凍ミカン) הוא מנדרינה קפואה שנמכרת לעתים קרובות בתחנות רכבת.
  • הינומארו בנטו (日の丸弁当) הוא בנטו פשוט הכולל אורז לבן ו"אומה", חמוצים בצבע אדום במרכזו. בנטו זה היה נפוץ בעת מלחמת העולם השנייה, הן בשל המחסור הכלכלי והן בשל דמיונו לדגל יפן ("הינומארו").

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בנטו (אוכל) בוויקישיתוף