בניין סיגראם
 | |
| מידע על המבנה | |
|---|---|
| סוג |
גורד שחקים  |
| עיר |
מנהטן |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| סיום הבנייה |
1958 |
| קומות |
38 |
| אדריכל |
לודוויג מיס ון דר רוהה, פיליפ ג'ונסון |
| סגנון אדריכלי |
הסגנון הבינלאומי |
| בעלים |
Aby Rosen |
| קואורדינטות | 40°45′31″N 73°58′20″W / 40.7585°N 73.9722°W |
|
www | |
|
(למפת מנהטן רגילה)   בניין סיגראם | |
  | |
בניין סיגראם (אנגלית: Seagram Building) הוא גורד שחקים במידטאון מנהטן שבניו יורק, השוכן בשדרת פארק בין רחוב 52 לרחוב 53. הבניין הוא בן 38 קומות בגובה של 157 מטר, ובנייתו הושלמה בשנת 1958. הוא נחשב למודל הקאנוני של גורד השחקים התאגידי המודרני, העושה שימוש בקירות מסך ושלד פלדה.
תוכן עניינים
הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבניין תוכנן על ידי האדריכל הגרמני-אמריקאי לודוויג מיס ואן דר רוהה ובשיתוף פעולה עם האדריכל האמריקאי פיליפ ג'ונסון כמעצב פנים, ונועד לשמש משרד ראשי של חברת המשקאות חריפים סיגראם של משפחת ברונפמן.
ראשית תכנונו מבוסס של קונספט בלתי-ממומש משנת 1921 של האדריכל ואן דר רוהה בעבור גורד שחקים של פלדה וזכוכית בכיכר פוטסדאם בברלין, אשר עבר התאמה כיאה למקום ולרוח הזמן. גורד השחקים הנועז הוא השלישי שנבנה בניו-יורק ברוח האדריכלות המודרנית, והראשון בקנה מידה גדול. קדמו לו בית ליוור של גורדון בנשפט ובניין מזכירות האו"ם של אוסקר נימאייר ולה-קורבוזיה. הבניין נבנה באופן פונקציונליסטי לחלוטין ועיצובו הוא מינימליסטי. כגורד השחקים הראשון שנעזר בקירות מסך והציג חזית זכוכית המנותקת לגמרי משלד הבניין, מה שמכונה "קופסת זכוכית"[דרוש מקור], הפך לאבטיפוס של גורד השחקים המודרני ופתח את הדרך לאינספור מגדלי פלדה וזכוכית שנבנו בארצות הברית ובשאר העולם.
על תכנון הבניין אמר האדריכל:
גורדי שחקים חושפים באופן נועז את צורת השלד שלהם במהלך הבנייה. רק אז סבכת שלד הפלדה הענק מרשימה באמת. כאשר נבנים קירותיו החיצוניים של הבניין, שלד המבנה, שהוא הבסיס לכל עיצוב אמנותי, מוסתר על ידי כאוס של צורות טריוויאליות וחסרות משמעות... במקום לנסות ולפתור בעיות עתיקות יומין בעזרת צורות עתיקות, עלינו לפתח צורות וכלים חדשים כדי להתמודד עם טבען של הבעיות החדשות. את העקרונות המבניים אנו יכולים לראות בבהירות כאשר אנו עוטפים את הבניין בזכוכית במקום בקירות החיצוניים הרגילים. כיום, כאשר דבר זה הוא בר ביצוע כיוון שהקירות החיצוניים אינם חלק מבני הנושא משקל. השימוש זכוכית כופה למעשה פתרונות חדשים.
בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הבניין והרחבה שלפניו מופיעים ברקע לאחת הסצינות האחרונות בסרט "ארוחת בוקר בטיפאני".
