בנימין בראון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בנימין בראון, 2009

בנימין בראון (נולד ב-1 ביולי 1966 בתל אביב) הוא פרופסור, חוקר יהדות ומחשבת ישראל, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. בראון נודע במחקריו אודות היהדות האורתודוקסית, ובמיוחד החרדית, מן ההיבט התאולוגי, ההלכתי וההיסטורי. בין השאר התחקה לראשונה אחר התפתחות המושג "דעת תורה", ועל ביטוייו השונים בעולם החרדי. כמו כן פרסם מאמרים רבים על הפסיקה ההלכתית, תנועת המוסר, והחסידות בשלביה המאוחרים. במחקריו משלב בראון מושגים, דגמים וכלי ניתוח שמקורם בפילוסופיה הכללית, ובכלל זה בפילוסופיה של המשפט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון נולד בתל אביב וגדל בבני ברק, אליה עברה משפחתו בילדותו. הוא למד בתיכון עירוני דתי רמת גן ('תיכון הרא"ה'). עם שחרורו מצה"ל (1987), נרשם ללימודי משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך תקופת לימודיו שימש כמבקר מוזיקה קלאסית וספרי עיון של המקומון 'ירושלים', ומדריך טיולים באזור ירושלים. לאחר שסיים תואר ראשון במשפטים (1993) עבד כעורך דין בתחום המשפט האזרחי, אך לאחר תקופה קצרה חזר ללימודי תואר שני במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, וכן למד בבית מורשה בירושלים. את עבודת המוסמך שלו, שעסקה ב"דעת תורה ואמונת חכמים בהגות החרדית", כתב בשנת 1997, בהדרכת פרופ' אליעזר שבייד.[1] עבודת הדוקטור שלו נכתבה בהדרכתו של פרופ' אביעזר רביצקי, ואושרה בשנת 2003 תחת הכותרת: "החזון אישהלכה, אמונה וחברה בפסקיו הבולטים בארץ ישראל (תרצ"ג-תשי"ד)".

בראון כתב ופרסם מאמרים במחקר ההגות החרדית וההלכה, ולימד בשורה של מוסדות להשכלה גבוהה: באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר-אילן ובבית מורשה. לאחר הפסקה בת כשנה לשם השלמת לימודי פוסט דוקטורט באוניברסיטת הרווארד (2004-2005) חזר בראון להוראה אקדמית, והחל לעבוד כחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בתחום 'דת ומדינה'. בשנת 2007 התקבל כמרצה מן המניין באוניברסיטה העברית. בין השאר לימד גם פילוסופיה כללית.

בשנת 1990 נישא לאיריס בראון (לבית הויזמן), העוסקת גם היא במחקר ההלכה והאורתודוקסיה היהודית. לזוג ארבעה ילדים. מתגורר בשכונת רמות בירושלים.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שכמה חוקרים קדמו לו במחקר ההגות החרדית, בראון הוא ככל הנראה החוקר הראשון שעסק בתחום זה באופן מקיף ושיטתי. עיסוקו חובק את כל זרמי ההגות של היהדות החרדית - חסידים, ליטאים וספרדים - ואת כל תחומי היצירה התורנית: הלכה, מוסר, חסידות, 'השקפה' ועוד.[2]

בכמה ממחקריו טוען בראון כי מרבית ההוגים החרדיים אינם מנסחים משנה תאולוגית סדורה, ואף מציגים את רעיונותיהם באורח מקוטע ומרושל. עם זאת, לעתים ניכר כי ביסודם מונחת מערכת מגובשת של אמונות וערכים. מערכת זו מהווה לדעתו "תאולוגיה שלא מדעת",[3] שאותה נדרש החוקר לחשוף ו"לתרגם" לקוראיו באמצעות הצגה סדורה ושיטתית של שברי הרעיונות המקוריים. שיטה זו ננקטת בין השאר במאמריו על דוקטרינת דעת תורה, על ההחמרה, על השקפתו של הרב שך ועוד.

דעת תורה ומחקר המנהיגות החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקריו על "דעת תורה" מתבררת תפיסת המנהיגות במגזר הליטאי, המתבססת על כך שגדול בתורה רוכש לעצמו יכולת לפסוק לא רק בנושאים תורניים והלכתיים צרופים אלא גם בנושאי פוליטיקה, מדינה והלכות חיים בכלל. בעוד שהמחקרים הקודמים על מושג עדכני זה התמקדו יותר בהיבטים ההיסטוריים-החברתיים של המושג, בראון מציג לראשונה את ההיבטים הרעיוניים שלו: הוא מברר את שורשיו בתפיסות מוקדמות יותר בהגות היהודית, במיוחד ברעיון ה"כולא בה" (לפיו הכל מצוי בתורה), עוקב אחר התפתחותו הרעיונית וקובע כי מדובר בסוג של תאולוגיה פוליטית יהודית. בספרו הקצר "לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית?"[4] הוא מנתח את השלבים בהתפתחות התפיסה של "דעת תורה", ואת יישומה של התפיסה על ידי המנהיגים חרדים במאה ה-20, בהם החזון איש, הרב שך והרב אלישיב. כמו כן הוא מעלה אפשרויות לגבי השלב הבא בתפיסת המנהיגות הליטאית: בעוד מנהיגותו של הרב שך התבססה על כריזמה, וחתרה להשלטת קו אידאולוגי אחיד, הרב אלישיב עסק בפרקטיקה ההלכתית ונקט גישה פרגמטית יותר, ולמעשה, הניח בכך ל"טכנוקרטים" שסביבו לשלוט. בראון חזה את אפשרות פיצולה של המנהיגות הליטאית ליותר מ'גדול' אחד, פיצול המהווה לדעתו צעד בכיוון של דמוקרטיזציה בדפוס המנהיגות החרדי, לאור העובדה שהיא מאפשרת לפרט לבחור את המנהיג המתאים לו ולהשקפתו. בראון הניח כי לתמורה זו לא יתלווה שינוי בתפיסה העקרונית של "דעת תורה", אלא היא תתקיים ברמת המעשה.

במאמרו 'להשכיל את רצון ה' מן המציאות' משווה בראון בין תפיסות דתיות-ציוניות, שטענו כי את רצון ה' אפשר ללמוד גם מן ההיסטוריה, לבין התפיסה החרדית, ששללה עמדה זו וביקשה ללמוד אותו רק מן התורה ומ'דעת תורה'. במאמרו על הרב שך פרש בראון את האידאולוגיה שייצגה יותר מכל את 'דעת תורה' בעיני החרדים הליטאים בשלהי המאה ה-20: התפיסה לפיה רק התורה נצחית ועמדה בניסיון ואילו כל האידאולוגיות המודרניות - ובכלל זה גם הציונות והדמוקרטיה - אינן אלא ניסויים בבני אדם.

בשנת תשע"ז יצא לאור הקובץ ה'גדולים - אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל', בעריכתם של בראון ונסים ליאון. הספר, שהוקדש ליובלו של פרופ' מנחם פרידמן, כלל מאמרים כלליים על המנהיגות הרוחנית החרדית וכן מאמרים על 28 אישים שדמויותיהם השפיעו במישרין או בעקיפין על גיבוש החרדיות הישראלית, מן החתם סופר ועד הרב עובדיה יוסף. במבוא לקובץ זה מבטאים בראון וליאון את עמדתם העקרונית, לפיה הכרת מנהיגיה הרוחניים של חברה נחוצה להכרת האידאלים שלה, ולפיכך מהווה נדבך חשוב בהבנתה, גם כאשר אידאלים אלה נתפסים מראש כבלתי ניתנים להשגה לרוב רובם של אנשיה.

הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרי ההלכה של בראון מתמקדים בעיקר ביצירתם של גדולי הפוסקים במאות ה-19 וה-20, ובכללם אישים שכמעט ולא נחקרו בעבר למרות מעמדם הבולט, כגון החפץ חיים והחזון איש. בראון, עורך דין בעברו ובעל ידע נרחב במשפטים ובפילוסופיה של המשפט, בוחן את הפסיקה שלהם באמצעות חתכים משפטיים כגון תפיסת הסמכות, הפרשנות, מעמד המנהג, מעמד הקבלה, דרכי ההנמקה וכדומה, אך גם באמצעות חשיפת הנחות היסוד הרעיוניות המגולמות בהכרעותיהם. דוגמה לגישה זו ניתן למצוא במאמרו 'החמרה: חמישה טיפוסים מן העת החדשה', אשר מציג חמישה אישים שהתייחסו באהדה להחמרה: החתם סופר, שאף טבע בהקשר זה את המונח חדש אסור מן התורה, ר' צבי אלימלך מדינוב, ר' יוסף יוזל הורוביץ ("הסבא מנובהרדוק"), החזון איש ו"הרב מבריסק". לאחר ניתוח תאורטי של מושג ההחמרה, המאמר מראה כיצד למעשה כל אחד מהם מגיע לעמדה זו מתוך הנחת מוצא רעיונית אחרת.

ספרו "החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית", שיצא לאור בשנת 2011, מבוסס בעיקרו על עבודת הדוקטור של בראון, אך כולל גם כמה חלקים חדשים, ובהם קווים ביוגרפיים. ההדפסה הראשונה של הספר (1000 עותקים), נמכרה בתוך שבוע ימים, והדפסה שנייה הופיעה זמן קצר לאחר מכן.

בראון כתב שורה ארוכה של מאמרים על פסיקתו של ר' ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים). לטענתו, החפץ חיים הפך את איסור לשון הרע מאיסור המצוי בתחום ספרות המוסר לאיסור שמקומו בספרות ההלכה. מנגד, בספרו 'משנה ברורה' החפץ חיים מגלה העדפה ברורה לניסוחים של 'החמרה רכה' (המלצה להחמיר ולא הכרעה חתוכה להחמיר). בכך הוא מקרב מעט את ההלכה אל המוסר. מגמת הקירוב בין הלכה ומוסר עולה אצל החפץ חיים גם בכמה מספריו לאוכלוסיות מיוחדות (חיילים, מהגרים, נשים), שבהם הוא מציג פרקי הלכה ופרקי מוסר זה בצד זה. בגישתו כלפי "פושעי זמננו" (חילונים, רפורמים, משכילים) מגלה החפץ חיים, לפי ניתוחו של בראון, גישה נוקשה בכתביו ההלכתיים ("כגויים לכל דבריהם") וגישה רכה יותר בכמה מכתבי המוסר שלו. את היתרו של החפץ חיים לתלמוד תורה לנשים מפרש בראון לא כמבטא גישה שוויונית או אוהדת-נשים, אלא כחלק ממגמה עקבית שלו לבטל הגבלות או סייגים על מצוות תלמוד תורה, דהיינו כחלק מגישה ליטאית בעיקרה. חלק ממצאיו על החפץ חיים סיכם בראון במאמר מקיף עליו בקובץ 'הגדולים'.

בראון עסק בהתפתחותם של דיני העבודה ההלכתיים החל משלהי המאה ה-19. לטענתו, ספר 'אהבת חסד' של ר' ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים), כבר מציג את ניצניה הבלתי-בשלים של תפיסה כעין מודרנית בתחום דיני העבודה, בין השאר בנטייתו לפסוק את הלכות הלנת שכר במגמה ברורה לטובת הפועל. במאה העשרים חלה התפתחות נוספת כאשר ההלכה הכירה בזכות השביתה - בלא מקור של ממש בתלמוד ובפוסקים. לדעת בראון התפיסות השונות של זכות זו מושפעות מן העמדות האידאולוגיות של הפוסקים שדנו בכך: הרב קוק והרב עוזיאל הושפעו מן התפיסה הרוויזיוניסטית שדגלה ב'בוררות לאומית' (שמצידה הושפעה מתפיסת הקורופורטיביזם של הפשיזם האיטלקי, שמקורותיה נעוצים בכנסייה הקתולית), ואילו ר' משה פיינשטיין הושפע מן התפיסה ליברלית הרווחת במדינות הדמוקרטיות במערב, ובכלל זה בארצות הברית.

אמונה תמימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון סבור כי גם בתחום האמונה יצרה היהדות החרדית חידוש. בעוד שבשיטות התאולוגיות הגדולות של היהדות - הפילוסופיה והקבלה - האידאל האמוני היה של 'אמונת דעת', המבוססת על שיטה עיונית מקיפה, ואילו האמונה התמימה הייתה רק תחילת הדרך - החל מסוף המאה ה-19 החלו שיטות אלה לרדת מכוחן ובמקומן הלך והתייצב אידאל האמונה התמימה כשיאה ותכליתה של האמונה. בראון אינו תולה תפנית זו אך ורק במשבר המודרנה. במרכז אירופה הייתה כאן השפעה ברורה של המאבק בשיירי השבתאות והפרנקיזם, בחסידות הייתה כאן דינמיקה פנימית שנסוגה מן האידאל המיסטי הראשוני וביכרה אידאל פשוט ועממי יותר, וביהדות ליטא היה מדובר בתהליך ומורכב שהגיע להבשלתו עם החפץ חיים. לדעת בראון, על אף אופיה ה"ילדותי" של האמונה התמימה היא הניבה סוג מסוים של תאולוגיה (תאולוגיה אנטי-תאולוגית, כלשונו) שתרמה, חרף דלותה היחסית בהשוואה לשיטות הגדולות של העבר, נקודת מבט ייחודית, סוג חדש של פידאיזם יהודי, להגות הדתית של העת החדשה.

החרדיות הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו על החרדיות הספרדית עוסקים בשאלת תגובתה של הרבנות הספרדית למודרנה. בשני מאמרים שכתב בנושא זה, 'חכמי המזרח והקנאות הדתית' ו'קשת התגובות האורתודוקסיות: אשכנזים וספרדים', טען כי תגובתם המתונה של הרבנים הספרדיים למודרנה אינה נובעת מעמדה עקרונית של מתינות, אלא בעיקר מן האופי המיוחד שלבשו תהליכי המודרניזציה בארצות האסלאם, וזאת בשונה מאופיים באירופה. לפיכך, כאשר התמודדו הספרדים והאשכנזים בארץ ישראל עם 'גירויים' מודרניים דומים לאלו שבאירופה, היו גם התגובות הרבניות דומות יותר.[5] מאמריו אלה זכו להתייחסויות רבות, כולל בספרות המחקר על היהדות המזרחית.

בראון טוען כי הקרע בין תנועת ש"ס לרב שך בשנת 1992 איפשר לחרדיות הספרדית לצאת לדרכה העצמאית ולייצב את עצמה כזרם שלישי בחברה החרדית, לצד החסידים והליטאים. קרע זה גם איפשר לה להינתק מתלותה בחרדיות הליטאית ולעצב גוון משלה לאתוס החרדי, הכולל מתינות הלכתית ואידאולוגית ואימוץ של סממני דתיות עממית. לדעת בראון, החרדיות הספרדית הייתה זקוקה לדבק המלכד של הרב עובדיה יוסף בתקופתה הפורמטיבית, אך לאחר שקנתה לעצמה שביתה איתנה וביססה את עצמה שוב אין קיומה תלוי באישיותו של אדם זה או אחר, ומעריך כי למרות היחלשותה בעקבות משבר המנהיגות הפוקד אותה היא ממשיכה ותמשיך למלא תפקיד בהתפתחות החרדיות הישראלית.

חסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקריו על החסידות, בעיקר החסידות המאוחרת של המאות ה-19 וה-20, נטען בין היתר כי לאחר שקיעת הערכים המיסטיים של החסידות המוקדמת נוצרו בתנועה זו "תחליפי מיסטיקה" - אידאלים דתיים שהציבו אתגרים אחרים לחסידים, ואשר קשורים בקשר מושגי עקיף יחסית לאידאלים המקוריים. בראון סבור כי המעבר מן האידאל המיסטי אל עבר התחליפים איננו מציין את 'ניוונה' של התנועה, כפי שטענו כמה מחוקריה הראשונים, אלא את התבגרותה ואת יכולתה החיונית להפיק מתוכה ערכים רוחניים חדשים על אף התרחבותה והתמסדותה, ערכים המתאימים יותר לתנועה חברתית גדולה, בעלת אחריות קהילתית, הנתונה במאבק קיומי אל מול תנועות מודרניות.

במאמרו השיטתי של בראון על השפת אמת הוא הראה כי בזרמי ההגות היהודית המושפעת מן הקבלה יש להבחין בין מוניזם רדיקלי, דוגמת זה של אבות החסידות, המדגיש את הטענה כי העולם הממשי הוא 'אחדות פשוט[ה]' חסרת הבחנות, לבין מוניזם מנוטרל, המותיר את האחדות הפשוטה לעולם אמיתי יותר אך בלתי מושג, ומדגיש כי בעולם הנגיש לנו שורר ריבוי. בראון מראה כי ה'שפת אמת' מתאפיין במוניזם מנוטרל בעל אופי דואליסטי, המושפע ממשנתו של המהר"ל מפראג - אשר החזיק גם הוא בתמונת עולם דומה. לדעת בראון, תמורה רעיונית זו עלתה בקנה אחד עם המגמות חברתיות של החסידות במאבקיה בזרמים מודרניים.

תנועת המוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשע"ד העביר בראון קורס על תנועת המוסר במסגרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל. הקורס הופיע כספר במסגרת סדרת האוניברסיטה המשודרת, והוא למעשה החיבור הראשון המקיף את כל התפתחותה הרעיונית של התנועה מראשיתה ועד ימינו.

מאמריו אודות תנועת המוסר הליטאית עוסקים בעיקר בשלבים המאוחרים של התנועה, ובהם מחקר על תמורות בשיטת המוסר של ישיבת סלובודקה ועל הגותו של ר' משה רוזנשטיין מלומז'ה, שאותו רואה בראון כאחד המנסחים הבהירים של תפיסה מסורתנית בהגות היהודית בעת החדשה.

סמני שיח וכתיבה מסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון פיתח מתודה השואלת כלים מן הפרגמטיקה בבלשנות המודרנית, ובמיוחד מתאוריית סמני השיח לצורך ניתוח טקסטים מסורתיים. בתחום ההגות הוא יישם גישה זו על ניתוח המחלוקת בין החסידים למתנגדים, ובתחום ההלכה הוא יישם אותה על כללי ההכרעה של ספר 'יד מלאכי'. לטענת בראון, תרבות מסורתית וותיקה יורשת טקסטים, אמונות וערכים שהתקדשו, והיא מבקשת לחבוק כביכול את כולם וליצור הרמוניזציה מרבית ביניהם. לפיכך ההכרעה של ההוגה או הפוסק נעשית לא בדחייה מוחלטת של רעיון אחד מפני משנהו, אלא בהדגשתו המעודנת של רעיון על פני משנהו. את ההדגשה, הנעשית בדרך כלל באופן בלתי מודע, אפשר לאתר באמצעות סמני שיח ותרמוזות (implicatures), דוגמת המילה 'אבל' (but).

מאמרו של בראון על ההחמרה הרכה בפסיקת החפץ חיים מגלה גם הוא גישה פרשנית דומה, הגם שאין בו שימוש בתאוריית סמני שיח.

החרדיות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה ממחקריו של בראון עוסקים בחרדיות הישראלית של העשורים האחרונים. בשניים מספריו הקצרים בחן בראון את התמורות במנהיגות הליטאית ואת יחסם של החרדים לדמוקרטיה הישראלית. בסדרת מאמרים בעיתון 'מקור ראשון' טען בראון כי החרדיות הישראלית היא תנועת תחייה דתית, וכי התמורות המתחוללות בה החל מאמצע שנות התשעים של המאה ה-20 אינן מסמנות את קריסתה אלא הם תהליכי 'השגרה' ו'נרמול' האופייניים לכל תנועת תחייה דתית המגיעה לשיאה, מתייצבת ונאלצת להתמודד עם אתגרים הנובעים מהתגוונותה ומהאטת התנופה של ימי ראשיתה.

בשנת תשע"ז פרסם בראון את ספרו 'מדריך לחברה החרדית - אמונות וזרמים', המהווה כעין מבוא להכרת החרדיות הישראלית, זרמיה (חסידים, ליטאים, ספרדים, חרדים-קיצונים) והשקפותיה (יחס למדינה, יחס לדמוקרטיה הישראלית, יחס לגיוס לצבא ועוד). גם כאן בולטת גישתו של בראון המבקשת לעמוד על טיבם של תהליכים כדינמיקה המשלבת בין השקפות עולם, כוחות שטח חברתיים 'ארציים' ורקע היסטורי.

חיבוריו וכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיונים ומאמרי ביקורת על ספרו על החזון איש


תגובת בראון ותשובת יהושע לוין, ‏'ראוי להמחזיקים בתורת ה' לדעת את גדוליה באופיים האמיתי', המעין חנוכה תשע"ב

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חלקה העיקרי של עבודה זו עובד לימים למאמר דוקטרינת דעת תורה: שלושה שלבים
  2. ^ 'החזון איש אמר', מקור ראשון, מוסף "שבת", 14 ביולי 2011, י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011
  3. ^ על משקל המונח התלמודי ייאוש שלא מדעת
  4. ^ המאמר, המהווה כעין המשך למאמרו על השלבים הראשונים של דוקטרינת דעת תורה, פורסם תחת הכותרת לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית? דוקטרינת דעת תורה במפנה המאות העשרים והעשרים ואחת, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011
  5. ^ יאיר שלגלאן נעלמה המתינות הדתית, באתר הארץ, 25 ביוני 2007
  6. ^ ספר היובל באתר מכון ון ליר
  7. ^ מדריך לחברה החרדית: אמונות וזרמים / בנימין בראון, באתר של הוצאת עם עובד