בנימין בראון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בנימין בראון, 2009

בנימין בראון (נולד ב-1 ביולי 1966 בתל אביב) הוא פרופסור, חוקר יהדות ומחשבת ישראל, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. בראון נודע במחקריו אודות היהדות האורתודוקסית, ובמיוחד החרדית, מן ההיבט התאולוגי, ההלכתי וההיסטורי. בין השאר התחקה לראשונה אחר התפתחות המושג "דעת תורה", ועל ביטוייו השונים בעולם החרדי. כמו כן פרסם מאמרים רבים על הפסיקה ההלכתית, תנועת המוסר, והחסידות בשלביה המאוחרים. במחקריו משלב בראון מושגים, דגמים וכלי ניתוח שמקורם בפילוסופיה הכללית, ובכלל זה בפילוסופיה של המשפט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון נולד בתל אביב וגדל בבני ברק, אליה עברה משפחתו בילדותו. הוא למד בתיכון עירוני דתי רמת גן ('תיכון הרא"ה'). עם שחרורו מצה"ל (1987), נרשם ללימודי משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך תקופת לימודיו שימש כמבקר מוזיקה קלאסית וספרי עיון של המקומון 'ירושלים', ומדריך טיולים באזור ירושלים. לאחר שסיים תואר ראשון במשפטים (1993) עבד כעורך דין בתחום המשפט האזרחי, אך לאחר תקופה קצרה חזר ללימודי תואר שני במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, וכן למד בבית מורשה בירושלים. את עבודת המוסמך שלו, שעסקה ב"דעת תורה ואמונת חכמים בהגות החרדית", כתב בשנת 1997, בהדרכת פרופ' אליעזר שבייד.[1] עבודת הדוקטור שלו נכתבה בהדרכתו של פרופ' אביעזר רביצקי, ואושרה בשנת 2003 תחת הכותרת: "החזון אישהלכה, אמונה וחברה בפסקיו הבולטים בארץ ישראל (תרצ"ג-תשי"ד)".

בראון כתב ופרסם מאמרים במחקר ההגות החרדית וההלכה, ולימד בשורה של מוסדות להשכלה גבוהה: באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר-אילן ובבית מורשה. לאחר הפסקה בת כשנה לשם השלמת לימודי פוסט דוקטורט באוניברסיטת הרווארד (2004-2005) חזר בראון להוראה אקדמית, והחל לעבוד כחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בתחום 'דת ומדינה'. בשנת 2007 התקבל כמרצה מן המניין באוניברסיטה העברית. בין השאר לימד גם פילוסופיה כללית.

בשנת 1990 נישא לאיריס בראון (לבית הויזמן), העוסקת גם היא במחקר ההלכה והאורתודוקסיה היהודית. לזוג ארבעה ילדים. מתגורר בשכונת רמות בירושלים.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שכמה חוקרים קדמו לו במחקר ההגות החרדית, בראון הוא ככל הנראה החוקר הראשון שעסק בתחום זה באופן מקיף ושיטתי. עיסוקו חובק את כל זרמי ההגות של היהדות החרדית - חסידים, ליטאים וספרדים - ואת כל תחומי היצירה התורנית: הלכה, מוסר, חסידות, 'השקפה' ועוד.[2]

בכמה ממחקריו טוען בראון כי מרבית ההוגים החרדיים אינם מנסחים משנה תאולוגית סדורה, ואף מציגים את רעיונותיהם באורח מקוטע ומרושל. עם זאת, לעתים ניכר כי ביסודם מונחת מערכת מגובשת של אמונות וערכים. מערכת זו מהווה לדעתו "תאולוגיה שלא מדעת",[3] שאותה נדרש החוקר לחשוף ו"לתרגם" לקוראיו באמצעות הצגה סדורה ושיטתית של שברי הרעיונות המקוריים. שיטה זו ננקטת בין השאר במאמריו על דוקטרינת דעת תורה, על ההחמרה, על השקפתו של הרב שך ועוד.

דעת תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקריו על "דעת תורה" מתבררת תפיסת המנהיגות במגזר הליטאי, המתבססת על כך שגדול בתורה רוכש לעצמו יכולת לפסוק לא רק בנושאים תורניים והלכתיים צרופים אלא גם בנושאי פוליטיקה, מדינה והלכות חיים בכלל. בעוד שהמחקרים הקודמים על מושג עדכני זה התמקדו יותר בהיבטים ההיסטוריים-החברתיים של המושג, בראון מציג לראשונה את ההיבטים הרעיוניים שלו: הוא מברר את שורשיו בתפיסות מוקדמות יותר בהגות היהודית, במיוחד ברעיון ה"כולא בה" (לפיו הכל מצוי בתורה), עוקב אחר התפתחותו הרעיונית וקובע כי מדובר בסוג של תאולוגיה פוליטית יהודית. במאמרו "לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית?"[4] הוא מנתח את השלבים בהתפתחות התפיסה של "דעת תורה", ואת יישומה של התפיסה על ידי המנהיגים חרדים במאה ה-20, בהם החזון איש, הרב שך והרב אלישיב. כמו כן הוא מעלה אפשרויות לגבי השלב הבא בתפיסת המנהיגות הליטאית: בעוד מנהיגותו של הרב שך התבססה על כריזמה, וחתרה להשלטת קו אידאולוגי אחיד, הרב אלישיב עסק בפרקטיקה ההלכתית ונקט גישה פרגמטית יותר, ולמעשה, הניח בכך ל"טכנוקרטים" שסביבו לשלוט. בראון חזה את אפשרות פיצולה של המנהיגות הליטאית ליותר מ'גדול' אחד, פיצול המהווה לדעתו צעד בכיוון של דמוקרטיזציה בדפוס המנהיגות החרדי, לאור העובדה שהיא מאפשרת לפרט לבחור את המנהיג המתאים לו ולהשקפתו, וסבר כי היא לא תבוא מתוך שינוי בתפיסה העקרונית של "דעת תורה".

הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרי ההלכה שלו מתמקדים בעיקר ביצירתם של גדולי הפוסקים במאות ה-19 וה-20, ובכללם אישים שכמעט ולא נחקרו בעבר למרות מעמדם הבולט, כגון החפץ חיים והחזון איש. בראון, עורך דין בעברו ובעל ידע נרחב במשפטים ובפילוסופיה של המשפט, בוחן את הפסיקה שלהם באמצעות חתכים משפטיים כגון תפיסת הסמכות, הפרשנות, מעמד המנהג, מעמד הקבלה, דרכי ההנמקה וכדומה, אך גם באמצעות חשיפת הנחות היסוד הרעיוניות המגולמות בהכרעותיהם. דוגמה לגישה זו ניתן למצא במאמרו 'החמרה: חמישה טיפוסים מן העת החדשה', אשר מציג חמישה אישים שהתייחסו באהדה להחמרה: החתם סופר, שאף טבע בהקשר זה את המונח חדש אסור מן התורה, ר' צבי אלימלך מדינוב, ר' יוסף יוזל הורוביץ ("הסבא מנובהרדוק"), החזון איש ו"הרב מבריסק". לאחר ניתוח תאורטי של מושג ההחמרה, המאמר מראה כיצד למעשה כל אחד מהם מגיע לעמדה זו מתוך הנחת מוצא רעיונית אחרת.

ספרו "החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית", שיצא לאור בשנת 2011, מבוסס בעיקרו על עבודת הדוקטור של בראון, אך כולל גם כמה חלקים חדשים, ובהם קווים ביוגרפיים. ההדפסה הראשונה של הספר (1000 עותקים), נמכרה בתוך שבוע ימים, והדפסה שנייה הופיעה זמן קצר לאחר מכן.

החרדיות הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו על החרדיות הספרדית עוסקים בשאלת תגובתה של הרבנות הספרדית למודרנה. בשני מאמרים שכתב בנושא זה, 'חכמי המזרח והקנאות הדתית' ו'קשת התגובות האורתודוקסיות: אשכנזים וספרדים', טען כי תגובתם המתונה של הרבנים הספרדיים למודרנה אינה נובעת מעמדה עקרונית של מתינות, אלא בעיקר מן האופי המיוחד שלבשו תהליכי המודרניזציה בארצות האסלאם, וזאת בשונה מאופיים באירופה. לפיכך, כאשר התמודדו הספרדים והאשכנזים בארץ ישראל עם 'גירויים' מודרניים דומים לאלו שבאירופה, היו גם התגובות הרבניות דומות יותר.[5] מאמריו אלה זכו להתייחסויות רבות, כולל בספרות המחקר על היהדות המזרחית.

חסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקריו על החסידות, בעיקר החסידות המאוחרת של המאות ה-19 וה-20, נטען בין היתר כי לאחר שקיעת הערכים המיסטיים של החסידות המוקדמת נוצרו בתנועה זו "תחליפי מיסטיקה" - אידאלים דתיים שהציבו אתגרים אחרים לחסידים. בראון סבור כי המעבר מן האידאל המיסטי אל עבר התחליפים איננו מציין את 'ניוונה' של התנועה, כפי שטענו כמה מחוקריה הראשונים, אלא את התבגרותה ואת יכולתה החיונית להפיק מתוכה ערכים רוחניים חדשים על אף התרחבותה והתמסדותה, ערכים המתאימים יותר לתנועה חברתית גדולה, בעלת אחריות קהילתית, הנתונה במאבק קיומי אל מול תנועות מודרניות.

תנועת המוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשע"ד העביר בראון קורס על תנועת המוסר במסגרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל. הקורס הופיע כספר במסגרת סדרת האוניברסיטה המשודרת, והוא למעשה החיבור הראשון המקיף את כל התפתחותה הרעיונית של התנועה מראשיתה ועד ימינו.

מאמריו אודות תנועת המוסר הליטאית עוסקים בעיקר בשלבים המאוחרים של התנועה, ובהם מחקר על תמורות בשיטת המוסר של ישיבת סלובודקה ועל הגותו של ר' משה רוזנשטיין מלומז'ה, שאותו רואה בראון כאחד המנסחים הבהירים של תפיסה מסורתנית בהגות היהודית בעת החדשה.

חיבוריו וכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיונים ומאמרי ביקורת על ספרו על החזון איש


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חלקה העיקרי של עבודה זו עובד לימים למאמר דוקטרינת דעת תורה: שלושה שלבים
  2. ^ 'החזון איש אמר', מקור ראשון, מוסף "שבת", 14 ביולי 2011, י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011
  3. ^ על משקל המונח התלמודי ייאוש שלא מדעת
  4. ^ המאמר, המהווה כעין המשך למאמרו על השלבים הראשונים של דוקטרינת דעת תורה, פורסם תחת הכותרת לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית? דוקטרינת דעת תורה במפנה המאות העשרים והעשרים ואחת, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011
  5. ^ יאיר שלגלאן נעלמה המתינות הדתית, באתר הארץ, 25 ביוני 2007