בנימין ברלוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מימין: בנימין ברלוי ובנו מרדכי, ראשית שנות ה-50

בנימין צבי בַּרלֵוִי (1894, ורשה6 בדצמבר 1964, תל אביב) היה מו"ל ישראלי שהתמחה בהוצאת משחקים עממיים וחינוכיים וספרי ילדים. מחלוצי תעשיית המשחקים בארץ ישראל. "דוד המשחקים".[1] ברלוי הקדיש חמישים שנה מחייו לפיתוחם וליצירתם של משחקים שיועדו להנחיל לילדי ישראל אידאלים וערכים לאומיים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברלוי נולד בשנת 1894 בעיר ורשה שבפולין הרוסית. אביו מרדכי היה מלמד ב"חדר", וברלוי קיבל חינוך יהודי מסורתי. בהיותו בן שלוש-עשרה פגעה בו טראם ורגלו נקטעה. לאחר סיום לימודיו בגימנסיה העברית, היה פעיל בתנועת "פועלי ציון", ולפרנסתו עבד כמזכיר בהסתדרות הפקידים של פולין. בשנת 1919 עזב את ורשה בכוונה לעלות לארץ ישראל, אך קודם לכן התגורר כשנתיים בלייפציג שבגרמניה, שם עבד כשכיר-מתלמד בהוצאת ספרים.

בגיל 27 עלה לארץ ישראל, התיישב בעקבות אחיו במושבה פתח תקווה ועבד כפקיד במועצת הפועלים. אולם לאחר שנה עבר לתל אביב ופתח בדרך יפו את "סַפרות" – חנות לספרים ומכשירי כתיבה וכן ספריית השאלה, שבסיסה היה ספרייתו הפרטית שהביא עמו מאירופה. כארבע שנים לאחר מכן עבר ברלוי לחנות מרווחת יותר ברחוב אלנבי 57 בתל אביב. בְּמודעה שפרסם נאמר, שבחנותו מוצע "מבחר גדול מכל מיני ספרים מקצועיים בכל השפות, ספרי קריאה וספרי אמנות. מכשירי כתיבה, מכשירי שרטוט, מבחר הכי גדול בארץ ממכשירי ציור בשביל אומנים, כגון צבעי שמן הכי טובים, צבעי מים, בדים וציוד מקצועי לציירים".[2] באותה מודעה מצוין גם סניפו האחר – "עתיקיה", ברחוב שכן, בית הכהן, ליד תחנת האוטובוסים ליפו, שהיה בית מסחר לספרים משומשים, מכשירי כתיבה ובולים.

החנות "ספרות" נפתחה בשנים שבהן עוצבה מהפכת התרבות העברית-ציונית. תל אביב הפכה מרכזה התרבותי והכלכלי של ארץ ישראל. הייתה פריחה תרבותית בתיאטרון, בספרות, באמנויות הפלסטיות ובמוזיקה, שבהם התבטאה החייאת הלשון העברית כאתוס מרכזי. מהפכת השפה הביאה להקמת הוצאות ספרים ולפתיחת חנויות ספרים. בשנת 1921 פתחה ברכה פלאי את חנות הספרים "עבר" בשדרות רוטשילד, ב-1924 פתחו ביאליק ורבניצקי את בית המסחר לספרות "מוריה" וייסדו בתל אביב את הוצאת דביר, ושנה לאחר מכן החלה לפעול בארץ הוצאת "אמנות" בבעלותה של שושנה פרסיץ.

חד גדיא

באקלים תרבותי זה עשה ברלוי את צעדיו הראשונים כמו"ל, ובשנת 1926 הוציא לאור משחק ראשון לילדים – "טיול בארץ". לא הייתה זו פעילות יוצאת-דופן בהוצאות הספרים באותה תקופה, שחלקן, כמו "אמנות", הוציאו לאור משחקי ילדים, מחברות לבתי ספר ויומנים, גם אם כפעילות משנית. אולם ברלוי יצר לעצמו נישה ייחודית – מו"ל העוסק, כהגדרתו, ב"הוצאת משחקים עממיים, חינוכיים וספרי ילדים".

עד לראשית שנות השלושים הוציא ברלוי לאור שבעה משחקים נוספים, שהיו משחקים שדרכם מכיר הילד את הארץ, לומד את השפה, מזהה את החי והצומח ומתוודע לסופרים הלאומיים ויצירותיהם. בין משחקים אלה היו "קוביות אלף בית" ללימוד עברית; "הספרן" – 48 קלפי משחק עם דיוקנאות תריסר סופרים יהודים ושמות ספריהם; "אלף בית" – אוסף משחקים שונים, בהם "לוטו צמחים" ומשחק הקלפים "מידות" – משחק אמרות ופתגמים שליקט מן המקורות ובו איורים של שמואל עובדיהו (אובדובסקי). באותן שנים גם הוציא לאור את ספרי הילדים "ניסן ו"אביב זיו", שכתב בן-ציון רסקין ואייר עובדיהו; את "ספר" – 14 סיפורים לילדים; ואת "ספר האשה" (שהיה מוצר חריג בהוצאת "ספרות", בהיותו מיועד למבוגרים[3]

בשנות השלושים, עם בואם ארצה של עולי מרכז אירופה והתפתחות היישוב העירוני בארץ, התרחבו עסקיו של ברלוי. הוצאת המשחקים, שנשענה על הפעילות העסקית של החנות למכירה והפצה של מכשירי כתיבה וצורכי שרטוט, החלה להתפתח.[4] ברלוי רכש את הדירה מעל החנות, חיבר אותה במדרגות לחנות ופתח שם את מפעל המשחקים. לשם הובאו חלקי המשחק מבתי הדפוס השונים, נאספו, נארזו ונשלחו להפצה בחנויות לספרים, מכשירי כתיבה וצעצועים ברחבי הארץ. באותן שנים עסקו מספר יזמים נוספים בני העלייה החמישית ממרכז אירופה בניהול חנויות ספרים והוצאה לאור של משחקי ילדים, בהם ד"ר ולטר פרייהן, ולטר קצנברגר, פרץ (פריץ) רושקוביץ וא' הוברמן (הוצאת "דעת").

שנות הארבעים היו שנות הפריחה ל"ספרות", ומדי כמה חודשים הוציא ברלוי לאור משחק חדש. עם המשחקים שיצאו בשנים אלו נמנים "תור הילד" – משחק המלווה בספרון שנכתב על ידי אנדה עמיר-פינקרפלד; "ריכוז"; "אנו בונים את ארץ ישראל" – משחק בנייה עם קוביות-עץ; "מולדתי" – משחק הרכבה (פאזל) של מפת הארץ, ועוד עשרות כותרי ספרים ומשחקים. נוסף למשחקים החינוכיים הייחודיים להוצאה, הוציא ברלוי שלושה משחקים אקטואליים הקשורים למלחמת העולם השנייה שהתנהלה אז: "הקרב על הים", "המלחמה לדגל" ו"על המשמר", שהיו משחקי לוח שהועתקו ותורגמו ממשחקים בריטיים, חלקם היו קיימים כבר במלחמת העולם הראשונה. ייתכן שריבוי המשחקים דווקא באותן שנים נעוץ בכך שהילדים נאלצו לבלות יותר בתוך הבית מחמת המלחמה שהלכה וקרבה לגבולות הארץ דרך המדבר המערבי והשפיעה על אורח החיים ביישוב.

בשנות הארבעים התקיימו בתל אביב מספר תערוכות תעשייה ומסחר, שבהן השתתף ברלוי כתעשיין – יצרן של משחקים. במשחק הלוח "תוצרת ארצי", שהוצא על ידי האיגוד למען תוצרת הארץ, מצוינים על לוח המשחק שמות המפעלים והיצרנים הגדולים בארץ בכל שטחי התעשייה, לרבות "ברלוי-משחקים" (המשחק, שיצא ביוזמת הפרסומאי פעיל האיגוד משה חלוץ ותוכנן על ידי מרגלית עקיבא, הוענק כפרס לזוכי התחרות "תוצרת הארץ", כעין "חידון הסמלים" שהיה נפוץ בישראל בשנות השישים והשבעים). בבית בעלי התעשייה נפתחה בשנת 1943 תערוכת צעצועים ומשחקים, שנחשבה להישג תעשייתי ומשקי, וגם בה הציג ברלוי את משחקיו.[5]

באותן שנים תרגם ברלוי כמה ממשחקיו והוציא לאור קטלוגים של מוצריו בשפה האנגלית, בניסיון לשווקם לחו"ל, אך הניסיון לא עלה יפה. בשנת 1947 הופיע קטלוג משותף לכל הוצאות הספרים בארץ, שבו הוקדש פרק נרחב למשחקים.[6] הוצאת ברלוי בלטה בקטלוג זה הן בכמות המשחקים בכלל והן בריבוי המשחקים התנ"כיים וההיסטוריים בפרט.

למרות הקשיים בהשגת חומרי גלם בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים (תקופת הצנע), המשיך ברלוי להוציא לאור משחקים חדשים, ביניהם כאלו המבטאים את האתוסים החדשים – "צבא וביטחון" ו"קיבוץ גלויות". נושאו של משחק הלוח "שבו שבו" הוא קיבוץ גלויות ועלייתן ארצה; "אל הניצחון – מטוראי לאלוף" הוא משחק נוסף שדרכו מכיר הילד את קרבות מלחמת העצמאות; באמצעות משחק הקלפים "דרגות צבאנו" לומד הילד לזהות את דרגות צה"ל; ו"חזון הדורות" הוא משחק היסטורי.

עם זאת, משלהי שנות הארבעים ואילך חלה ירידה ניכרת בביקוש למשחקיו של ברלוי וזאת מכמה סיבות:

  • התמורות שחלו בחברה הישראלית לאחר הקמת המדינה, כמעט שלא השתקפו במשחקים שהמשיך להוציא לאור. ברלוי התאים אמנם את מוצריו הוותיקים למציאות הגאופוליטית החדשה, עדכן את גבולות המדינה במשחקים שבהם מופיעה מפת הארץ, ערך והתאים את הוראות המשחקים ולעתים עיצב להם אריזות חדשות. אך המשחקים הוותיקים, התנ"כיים וההיסטוריים, שמטרתם הייתה, בין השאר, טיפוח "אהבת מולדת" והצדקת זכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ-ישראל, הפכו לא-רלוונטיים.
  • ברלוי, שלאחר הקמת המדינה תמך בתנועת החרות, המשיך לכתוב את המבואות למשחקים בסגנונו המליצי, בעברית המשובחת אך הארכאית שלו, נטולת ההומור. באותה נימה, בסגנון שהוא תערובת של מחנך ועסקן, כתב ב"ישראל בתחִיָּתו" (1949), משחק קלפים המבוסס על הביוגרפיות של חברי הממשלה הזמנית ומועצת העם:
"סבורני כי מחובתו של העוסק במשחקים מועילים לצעירי עמנו זה עשרות בשנים לחבב בצורה הולמת, וכאילו שלא במתכון, את אישי ישראל וגדוליו בצורת משחק, ועל ידי כך לעורר בלב המשחקים הצעירים התענינות לדעת, מי הם מנהיגינו וגדולינו ואת תולדתם. ומפעלם הכביר לטובת ישראל ולרוחתו ישמש להם מופת ודוגמה לכשיגדלו ולבם ידבק בהם בגדולי עמנו לאהבה אותם ולאט לאט יושפעו מהם השפעה בעקיפין או במישרין, להתגאות בהם ולהצטיין כמוהם במעשים נועזים למען עמם ומולדתם".
  • ברלוי לא השתחרר מהפאתוס הציוני שעבר זמנו ומהרגשת השליחות החינוכית שליוותה אותו כל חייו, ולא עלה בידו לייצר משחקים חדשים עדכניים, שימשיכו את ילדי דור המדינה הן מבחינת תוכנם והן בשל עיצובם. המשחק האחרון שהוציא ברלוי לאור היה "משחק העשור לישראל" (1958), והוא שילוב של כמה משחקים שהוציא בעבר. לוח המשחק המצויר, המתאר את מפת ישראל מעוטרת בסמלי שנים עשר השבטים, לא משך את הילדים שגדלו על סיפורי "חסמבה". לעומתם, המשחקים החדשים שיצאו בהוצאת "עמרנה",[7] היו אקטואליים בנושאיהם ובשמותיהם, נטולי שליחות "חינוכית", ועיצובם שידר לצרכן מודרניות ואיכות; הם התחרו בהצלחה במשחקיו המיושנים של ברלוי.

פעילותו העיקרית של ברלוי באותן שנים הייתה הוצאתם לאור של ספרי ילדים חדשים, כמו סיפורי הטבע של אברהם שלמון, ספרונים לציור ולצביעה שציירה אלישבע נאדל והדפסת מהדורות חוזרות של חוברות ציור ולימוד כתיבה תמה עברית. בין משחקי ברלוי שנותרו רבי-מכר היו "ריכוז", "טיול בארץ",[8] "למך", "הטכנאי הצעיר", ו"דגלנו".

בנימין ברלוי נפטר בשנת 1964, ביום הולדתו השבעים. נקבר בבית העלמין קריית שאול.[9] אלמנתו מרים נפטרה ב-1967 ונקברה לצדו. לאחר מותו של ברלוי חדלה ההוצאה לאור מפעילותה. זכויות היוצרים של ספריו נמכרו להוצאת "יסוד", ובנו מרדכי-אבא המשיך לנהל את החנות ברחוב אלנבי עד לסגירתה בשנת 1977.

חנותו של ברלוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ספרות", בית מסחר לספרים ומכשירי כתיבה, דרך יפו, תל אביב, שנות ה-40

המקור למשחקים רבים ששווקו בחנויות בארץ היה חנותו של ברלוי, "ספרות", ברחוב אלנבי 57 בתל אביב. בקומות העליונות של החנות פעל בשנות הארבעים והחמישים בית מלאכה לייצור המשחקים.

לאחר מותו ניהל את החנות בנו, מרדכי-אבא "אבוסיק" ברלוי, שעסק בעיקר במכירת מכשירי כתיבה וציוד משרדי. ב-1977 נמכרה החנות והפכה לחנות הלבשה. תכולת הקומה השנייה – חלקי משחקים, אריזות ריקות ודוגמאות הדפסה – פונתה במשאיות לתעשיית מחזור נייר בחדרה; מוצרים שהיו שלמים נמכרו לסוחרים בשוק בצלאל בתל אביב. במרתף ביתו של בנימין ברלוי ברחוב פרנקפורט בתל אביב נשמרה יתרת האוסף – קטלוגים מאוירים של משחקים, דוגמאות הדפסה של אריזות ולוחות משחק, איורים, דוגמאות של משחקים מיובאים וחומרים שונים הקשורים לתהליך הייצור וההפקה של המשחקים. משם אסף את המשחקים האמן דוד טרטקובר.

משחקיו של ברלוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"המורה המחנך" ו"הסוחר המארגן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 הוציא ברלוי לאור משחק לילדים בשם "דרכנו". על קופסת המשחק מצוירת קבוצת ילדים עגומי פנים יושבים על דשא ירוק, וברקע - עיר אירופית, עטורת צריחי מגדלים, שממנה מתפתל שביל המוליך אל התיישבות ארצישראלית נוסח "חומה ומגדל". מטרת המשחק, כפי שנכתב, היא "להראות את דרך החיים של קבוצת חברים אשר החליטו לבנות את הארץ. ואם כי עבודותיהם היו שונות ודרכיהם נפרדו, הרי הם נפגשים לבסוף בעבודתם המשותפת למען מטרה אחת והיא - בניין הארץ".

המשחק מלווה בשישה ספרונים שנכתבו על ידי ברלוי.[10] מתואר בהם סיפור עלייתם לארץ של "המהנדס היוצר", "השומר בארצנו", "הפועל הבונה", "הרופא ותכונותיו", "הסוחר המארגן" ו"המורה המחנך". בספרון ההוראות למשחק מסביר ברלוי את רעיון הסיפורים:

"קבוצת חברים הייתה בעיר אחת בגולה, כולם היו בדעה אחת שאין עם בלי ארץ והרי ארץ ישראל היא ארצנו-מולדתנו! ויחליטו כי לאחר גמר הלימודים יעלו לארץ-ישראל ויתחילו בחיים חדשים. כתום הלימודים נפרדו, אך נשארו נאמנים לארץ ישראל ועלו בדרכים שונות לארץ. כאן התחילו חיים חדשים... בעבודתם המשותפת בבניין הארץ נפגשו שוב וסיפרו זה לזה את תולדות חייהם."

בספרון "המורה המחנך" מתואר המורה המלמד את תלמידיו "תורה ועבודה" ומחנכם לאהבת האדם והמולדת. "...סיפר להם על ימי קדם ועל גדולת ישראל ותפארתו, טייל אתם ברחבי הארץ, לימדם להכיר את החי והצומח, אירגן מועדוני משחקי שולחן שקטים להתפתחותם הרוחנית", ולאחר יום העבודה היה "מתכנן תכניות חדשות להתפתחות הנוער העברי בארץ..."

בספרון "הסוחר המארגן" מתואר דיוקנו של איש עסקים, יזם, העוסק בין השאר בייצוא תוצרת הארץ ובייבוא "סחורות הדרושות לארץ", מקים בתי-חרושת למשחקי ילדים והוצאת ספרים לילדים ולמבוגרים, יוזם הקמת תעשיית צעצועים לייצוא, אוצר ומארגן תערוכות של אמנות ומשחקים.

שני הסיפורים האלה מתארים את דמותו של מחברם, בנימין ברלוי, שנשתלבו בו הסוחר-היזם והמורה-המחנך. בכתבה שהתפרסמה לציון עשרים שנות פעילותו כמו"ל, מתואר ברלוי כחלוץ תעשיית המשחקים בארץ, ששאיפתו לייצר משחקים עבריים מקוריים, וכמחנך שבאמצעות משחקיו "לומדים הילדים להכיר את הארץ, את הסופרים העבריים ותולדותיהם, את הנביאים, בעלי חיים, שמותיהם וצורתם".[11]

בכתבה על מפעלו החינוכי הדגיש ברלוי את חשיבותם של משחקים חינוכיים בקירוב הילד למורשת היהודית:

"...משחק היסטורי כמו 'עמנו', 'ארצנו' ו'חגינו' - הרי חוץ מעצם השמחה והתענוג שיש לילד והנער מעצם מהלך המשחק - מעוררים המשחקים בו המשך הרצון וההתענינות להרחיב את ידיעתם בכל אותם הנושאים שמדובר עליהם במשחקים אלו. ידועים היטב-היטב כל המשחקים להתפתחות שרירי הידיים והרגליים, שרירי האצבעות והתפתחות חושי המישוש והשמיעה וכו'. והנה לפנינו ילדים מפותחים בגוף וברוח - ומה נציע להם - משחקים חינוכיים! ומטרה זו העמיד לפניו המוציא והממציא כאחד - ברלוי. הוא פיתח ויצר משחקים שהם נכס יקר לחינוך הילד והנער העברי".[12]

בהוצאתם לאור של משחקי ילדים ממומשים שני התפקידים שברלוי נטל על עצמו - מורה ומחנך. כמורה המופקד על הנחלת דעת והשכלה, הוציא לאור משחקים לימודיים, דרכם לומדים הילדים חשבון, היסטוריה, תנ"ך, ידיעת הארץ וטבע; כמחנך ניסה להנחיל לילדים אידאלים וערכים לאומיים.

ברלוי העביר את מסריו האידאולוגיים לקהלו בשתי צורות - באמצעות נושא המשחק ושמו, ובאמצעות דפי "הוראות המשחק" שנלוו למשחקים.

"הספרן", ממשחקיו הנפוצים ביותר של ברלוי, הוא משחק רביעייה, שדרכו מתוודע הילד לסופרים עבריים לאומיים וליצירותיהם, החל מסופרי תקופת ההשכלה ועד ביאליק ושמעוני. "40 שנה במדבר", "כניסת השבטים לארץ" , "דבר הנביאים", "נביאים ראשונים" ו"נביאים אחרונים" הם דוגמאות למשחקים, המבקשים לקרב את הילד לתנ"ך ולהיסטוריה היהודית הקדומה, ולקשר בין העבר לבין המציאות המתהווה. משחקים כמו "טיול בארץ" ו"אנו עולים הגלילה ויורדים לים המלח" הם ביטויים לחינוך לאהבת הארץ והטבע, שהיו מרכיב מרכזי במערכת החינוך. משחקי לוח אלו, המבוססים על מפת הארץ, משקפים את האתוס של "כיבוש הארץ". הטיול על המפה הוא התחליף הביתי של הילדים למסעות ולטיולים של תנועות הנוער באותה תקופה. משחקיו של ברלוי משקפים גם בשמותיהם את האתוסים של היישוב - "אנו בונים את ארץ ישראל", "ארצנו", "דגלנו", "עמנו" - ובכך מעצימים את תחושת ה"אנחנו" הקבוצתי, שמייחדת ומאפיינת את התקופה.

בדפי "הוראות המשחק" פנה ברלוי ישירות לילד בסגנון מליצי, מלא פאתוס, המזכיר את סגנון הכתיבה של ספרי הלימוד העבריים באותה עת. כך, למשל, כתב בהקדמה למשחק "ארצנו": "...ארצנו מולדתנו זו הרי אימנו היא! יפה אהובה וקדושה היא לנו - מפני שהיא שלנו ... ארצנו ארץ ישראל, יקרה וחביבה על ילדנו ומשחק זה יעזור למשחקים להכירה ולהעמיד את תחיית ארצנו בראש שמחתנו..." כתיבת דפי "הוראות המשחק" אפשרה לברלוי להתבטא כ"סופר" ולהביע את ה"אני מאמין" שלו, החינוכי והפוליטי.[13] סגנון כתיבתו המליצי משלב ציטוטים מן המקורות, אמרות וסיסמאות. כמחנך היה מודע לכוחה של סיסמה לשכנע, להעביר רעיון או למכור מוצר. השימוש שלו בסיסמאות לא נתפס כמניפולטיבי, אלא ביטוי תמים וכן לשליחות החינוכית שנטל על עצמו, אשר כדי לשווקה היה חייב להשתמש בדרכים המקובלות בענף הפרסום. קהלו של ברלוי היו אמנם הילדים, אך כסוחר-משווק הוא פנה גם למורים ולהורים. דף "הוראות המשחק" נקרא בדרך כלל לאחר רכישת המשחק, ותפקידו הנוסף היה לחזק את הקונה בנכונות הקנייה.

את רוב המשחקים בנושאי תנ"ך והיסטוריה ערך ברלוי ו"סידר"[14] בכוחות עצמו, מאחר שהיה בקיא בהם. רוב הרעיונות לנושאי המשחקים החינוכיים היו מקוריים שלו. אהבתו לתנ"ך וחיבתו לציטוטים מהמקורות משתקפות ברוב המשחקים שהוציא לאור, ביניהם "מדות", "נביאים אחרונים", "נביאים ראשונים", "כי מציון תצא תורה" ו"אבות". לדבריו, עשה לילות כימים בחיפוש אחר האמרות הנאות ביותר בתנ"ך "כדי להשגירן בפי ילדינו".[1]

בשעת הצורך נעזר במורים ואנשי מקצוע שונים ושיתף אותם בפיתוח משחקים לימודיים, בעיקר במשחקים ללימוד חשבון, קריאה וטבע. בהוצאתם לאור של משחקי החשבון "הצבע והמספר" ו"שחק וחשב" נעזר ברלוי במורים לחשבון; את המשחק "קרא ועלה" המורכב מלוטו ועשרים ושלושה ספרונים ללימוד קריאה - פיתחה וכתבה הפסיכולוגית מרים ריטר-צדק; מפת המשחק "טיול בארץ" נערכה בידי החוקר והגאוגרף זאב וילנאי; משחק הלוטו "צמחי ארץ-ישראל" נערך בידי הבוטנאי י' אביזהר; ו"לוטו בעלי חיים" - משחק עזר לקריאה, לכתיבה ולחשבון - סודר על ידי נפתלי מלומד.

כ"סוחר המארגן" הבין ברלוי, שאין ביכולתו להגשים את חלומו ולהקים תעשיית משחקים המבוססת רק על סוג מוצר אחד - משחקים חינוכיים. על-כן שילב בין הוצאת משחקים חינוכיים ל"משחקים כלליים", כלשונו - משחקים נטולי מסרים אידאולוגיים-לאומיים, רובם משחקי לוח ידועים בעולם, שהוא שיווק בשמות עבריים, כדוגמת "הנשיאה" (דמקה), "רוץ־רץ", "סולם יעקב", "מסדרה" (מקצת המשחקים המופיעים במודעה של ברלוי מ-13.10.1936, שהתפרסמה בעיתון דבר).

פעילותו העסקית של ברלוי, שתואר בזמנו כ"אמן גדול ששירתו חיה על שפתות אלפי ילדים",[15] הונעה על ידי אמונתו בשליחות החינוכית שנטל עליו. השינויים באידאלים החברתיים-לאומיים, שחלו בארץ בשנים שלפני הקמת המדינה ולאחריה, הפכו את רוב מסריו לא-רלוונטיים ופחות מסחריים. למרות זאת, הוא המשיך להחזיק בדעותיו כמחנך ולהפיץ את אמונתו בסגנונו האופייני. כשנשאל בשנות הארבעים, אם ראה ברכה "ממשית" בעמלו, השיב ברלוי: "בית אין לי אבל יש לי 150 משחקים...".[15] עד לפטירתו, בשנת 1964, הוציא לאור יותר ממאתיים משחקים וספרים לילדים.

"המוציא והממציא"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברלוי כינה עצמו בתואר "המוציא והממציא",[12] אך הוא אינו ממציא במובן של יוצר דבר חדש. המשחקים שהוציא לאור מבוססים על עקרונותיהן של ארבע תבניות משחק קיימות: משחקי לוח תחרותיים, משחקי לוטו, דומינו ומשחק קלפים. לתבניות אלו התאים ברלוי את רעיונותיו ועיגן אותם בסביבה התרבותית-חברתית של צרכניו.

בקטלוגים שהוציא חילק ברלוי את מוצריו לשתי יחידות עיקריות, משחקים וספרים.[16] המשחקים תוארו כ"משחקים כלליים, משחקים לגיל הרך, משחקי לוטו, משחקי דומינו, משחקי רביעיות וכרטיסים, משחקים חשמליים ושונות". בסגנון כתיבה תמים וילדותי קמעה היה ברלוי מתאר את המשחק: לוטו - "תמונות צבעוניות עם הסברה"; עמך - "משחק ריטש רטש עממי - סבלנות"; ביבר - "משחק מעניין". מדור הספרים בקטלוג חולק ל"ספרי תמונות עם סיפורים לגיל הרך, ספרי ציור - ספרי עזר לציור ולעבודה, ספרי קריאה לילד ולנוער, ספרי לימוד וספרי עזר, תמונות קיר ושונות".

נוסף לספרים ולמשחקים, הוציא ברלוי לאור סדרות של גלויות-דואר מצולמות, דיוקנאות מצולמים של מנהיגים לאומיים, דגמים לעבודות "מלאכת יד" ברקמה ובניסור בעץ, ספרוני עזר לתלמיד - מילונים, שירונים, יומן להסתכלות במזג האוויר, מחברות ויומנים לבתי-ספר, מפות ארץ-ישראל והעולם, מחברות לכתיבה תמה (קליגרפיה), לוחות א"ב ללימוד קריאה, קישוטים צבעוניים לגני-ילדים ושאר מוצרי עזר לבית-הספר.

האיורים במשחקיו וספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריאיון לירחון התאחדות הוצאות הספרים בישראל[1] (1962) התהדר ברלוי בכך שהיה חלוץ בעיצוב עטיפות ספרים צבעוניות ומושכות את העין. הספרים הראשונים שהוציא לאור הודפסו בהדפסת בלט ללא איורים צבעוניים, בהם ספריו של בן-ציון רסקין שאוירו בידי שמואל עובדיהו. בשנות השלושים התפרסמה סדרת הסיפורים "עביבים" עם איוריו של ישראל פלדי. רק בראשית שנות הארבעים יצאה לאור סדרת ספרונים לילדים שכולה בהדפסת צבע. באותו זמן היה זה נוהג מקובל בהוצאות הספרים להוציא לאור סדרות סיפורים קצרים בחוברות דקות המודפסות בצבע אחד, דוגמת ספרוני "טל" שכתב לוין קיפניס, או ספרוני הוצאות "אמנות" ו"שטיבל". ייתכן, שברלוי ראה בהוצאת חוברות הסיפורים הצבעוניות את היותו חלוץ גם בעיצוב עטיפות ספרים.

ברלוי, שסחר גם בצורכי ציור ובציוד לציירים, עשה בתחילת דרכו כמו"ל עסקאות חליפין עם ציירים צעירים, כמו פלדי ועובדיהו; הוא שילם להם בצבעים ובבדי ציור תמורת עבודתם.[17] ברלוי הקפיד לרכוש לצמיתות את זכויות היוצרים מהיוצרים שאיתם עבד. כך, למשל, השתמש באיוריו של עובדיהו לסיפורי התורה גם כאיור לאריזת המשחק "טיול בארץ", ובאיוריו של עובדיהו לקלפי המשחק "מידות" השתמש גם בלוח המשחק "רוץ רץ". שימוש חוזר באיורים למוצרים שונים מאפיין את תחילת דרכו של ברלוי כמו"ל. לאחר מכן, חדל לעבוד עם ציירים מהשורה הראשונה. הוצאתו, "ספרות", שהייתה במהותה מסחרית, החלה להעסיק מאיירים וציירים לגרפיקה שימושית, שרובם אינו מוכר. התשלום תמורת ציור לאריזה ולמשחק היה נמוך, ועל כן נמנעו רוב חברי האיגוד המקצועי של הגרפיקאים - אגודת הציירים לגרפיקה שימושית בא"י - לעבוד עם ברלוי, אף כי רובם רכשו אצלו את צורכי עבודתם.[18]

עם המאיירים הבולטים, שעמם עבד ברלוי, נמנו הצייר משה מטוס (מטוסובסקי), איזה הרשקוביץ, דוד גלבוע (המר), ש' צייטלין, אהרון אבעדי, ל' דיקשטיין (עב-אבן), יוסף בס ואחרים. מבין הציירים לגרפיקה שימושית מוכרים טוביה אהרוני, שצייר ועיצב את חיתוכי הלינול למשחקים; אליהו קורנגולד (קורן) שצייר את מפת ארץ-ישראל; משה אורבאך, שאייר את "ריכוז"; יואל גרבל שצייר משחקי לוטו; ודוד שניאור שאייר את משחק הלוטו בתמונות "ארצי". רבים מהיוצרים שעבדו עבור הוצאות ברלוי לא חתמו על עבודותיהם, וזיהוי הציירים נעשה במקרים רבים על-פי סגנונם; חלקם נותרו אלמונים.

סגנון הכתיבה של ברלוי קרוב ברוחו לסגנון הציורים במשחקים ובספרי הילדים שהוציא לאור. כתיבתו דידקטית, תמימה, מלאה פאתוס ונטולה כל הומור, וכך ניתן אף לאפיין את איורי המשחקים. אלה מתארים בדרך כלל את הסיטואציה או את האובייקט, ללא כל סגנון מודע, ובזאת טמונה חולשתם. כפי שברלוי נשען בכתיבתו על הציטוט, כך גם רוב הציירים מצטטים באופן שבלוני ממקורות חזותיים היסטוריים. מקורות הציורים במשחקים החינוכיים הם גרסאות שונות של ציורי התנ"ך, החל מיצירותיהם של מיכלאנג'לו ועד אלו של דוֹרֶה וליליאן. ההשראה לציורים במשחקים אחרים היא ספרות ילדים אירופית ומשחקי ילדים קיימים.

ככל שהלכה הוצאת ברלוי והתפתחה, ירדה איכותם של הציורים, שהפכו נוקשים ושמרניים. בשנות השלושים בלטו משחקים כדוגמת "סולם יעקב", שלוח המשחק שלו צויר בידי טוביה אהרוני, מחלוצי המודרניזם בגרפיקה הארצישראלית. בשנות הארבעים הוציא ברלוי לאור גרסה חדשה (שצוירה בידי ל' דיקשטיין) ללוח המשחק ולאריזתו, הנראית שמרנית ומיושנת בהשוואה לגרסה שיצאה לאור כעשר שנים קודם לכן.

עבודתו של דיקשטיין, אשר למן שנות הארבעים צייר את מרבית המשחקים שהוציא ברלוי לאור, ממחישה את הפן השמרני-דידקטי ונטול ההומור המאפיין את הדימויים במשחקים. בודדים היו היוצרים שעבדו עבור ברלוי, אשר יצירתם חריגה ומאופיינת בסגנון רישום קליל יותר והומוריסטי. שני הבולטים בהם הם ישראל פלדי באיוריו לספרוני "עביבים", ודוד שניאור שצייר את לוחות משחק הלוטו "ארצי".

ברלוי, שהיה מעורב בכל תהליך ההפקה של המשחקים, התערב גם בתהליך היצירה. כמזמין העבודה הוא דרש שינויים בציורים ובמיתוות, שמר על הזכות שלא לקבל או לשלם תמורת עבודה, שלא השביעה את רצונו. בארכיונו נמצאו מיתוות, ועליהן מופיעות בכתב ידו הערות ודרישות לשינויים בציור או בצבע. שם גם נמצאו גזירי עיתונים, רשימות ופנקסים, כולם חומרי גלם למשחקים שתכנן להוציא לאור. את רעיונותיו שמר בתיקי קרטון, כתובים בעיפרון על פתקי נייר זעירים מהודקים בסיכות לכתבי-היד ולציורים הקשורים למשחקים. במקרים רבים סיפק ברלוי לצייר דוגמאות ממשחקים שהודפסו בחו"ל ודרש את העתקתם של דימויים המתאימים לצרכיו. ככלל, העתקתם של דימויים מכתבי עת זרים, משחקים וספרי ילדים ותרגומם לצרכנים הארצישראליים לא היו מעשה נדיר. בארכיונו של ברלוי נמצאו לוחות משחק גרמניים, שכמה מהדימויים בהם הועתקו ללוחות משחק בהוצאתו, כמו במשחק הסולמות "קרקס", או האיור במרכז לוח "ריכוז", שנלקח ממודעת פרסומת של בנק אמריקני. הרעיון והאיורים לספרה של אנדה עמיר-פינקרפלד, "שנים עשר ירחים", נלקחו מספר ילדים רוסי שהתגלגל לידיו של ברלוי.

משהחליט ברלוי על הוצאתו לאור של משחק חדש ש"גילה", היה נותן לצייר-גרפיקאי את המשחק המקורי, אנגלי או גרמני על-פי-רוב, והאחרון היה מעבדו להדפסה. לעתים הוא היה מעתיק אותו במדויק, תוך הכנסת שינויים קלים, בעיקר בציור הנוף, כדי לקשר את המשחק ואריזתו לארץ. המשחקים "מרוץ סוסים" - דרבי, "ג'ימקאנה" - מרוץ מכוניות, "כדורגל" ו"ביתנו" הם דוגמאות אחדות לתהליך עבודה כזה. משחקי הקלפים כמו "הדב השחור", "למך" ו"הדחליל", הם משחקים גרמניים ידועים, שברלוי העניק להם שם עברי. למך המקראי מצויר על קופסת המשחק כסטריאוטיפ לשחור - "כושי", וזאת בגלל מקורו הגרמני הקרוי בשם "פטר השחור"; גם על "הקלף המפסיד" במשחק הגרמני מצויר דיוקנו של פטר כשחור. ברלוי מצא שם הולם ומקורי למשחק, אך השאיר את אופי הדימוי הגרמני. האיורים במשחקים אלו צוירו לפי מודלים - סטריאוטיפים מקומיים, כמו "חלוץ", "חלוצה", "שומר", "שומרת". במהלך שלושים השנים שבהם יצאו המשחקים לאור, היה ברלוי מעדכן את הדימויים ומתאימם לשינויים הסוציו-אקונומיים ביישוב; ה"חייל" החליף את ה"שומר" וכו'.

רעיונות ועיצוב המשחקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברלוי נהג להתעדכן בנעשה בתחום משחקי הילדים באמצעות פרסומים וקטלוגים של משחקים שיצאו בחו"ל ומעקב אחרי הקורה בשוק המקומי. בארכיונו נמצאו דוגמאות הדפסה רבות של מו"לים מתחרים, שאסף בבתי-הדפוס שבהם הדפיסו את ספריו ומשחקיו. כמה מהמשחקים שהוציא לאור נולדו בתגובה למשחקים שהוציאו מתחריו. כך, למשל, "אנו בונים את ארץ ישראל" יצא כמענה לדגמי הבנייה שתוכננו ויוצרו בידי הצייר והמו"ל פרץ רושקוביץ. משחקי ההרכבה שלו היו דגמים ארכיטקטוניים צבעוניים של צורות התיישבות בארץ בליווי נופים, דמויות וכלי-רכב. הילד גזר את המבנים, קיפלם לפי המסומן ויצר סביבה צבעונית ועשירה, שכל פרטיה מצוירים בקפדנות. משחקי גזירה אלו שהתאפיינו בהומור וקלילות - אשר חסרו במשחקיו של ברלוי - זכו להצלחה רבה. ברלוי מתאר את משחקו החדש, הכולל לוח מצויר ואוסף בתים עשויים קוביות-עץ, כמשחק יצירתי, "לא בניה מלאכותית לפי דוגמאות, אלא התפתחות המחשבה והפעילות של המְשחקים. בניה חופשית-סימטרית, הבחנת הצבעים, הגדלים, ההבחנה בין צורת קיבוץ למושבה וכו'".

ריכוז

גם "ריכוז", שהיה אולי המשחק המזוהה ביותר עם ברלוי, יצא לאור (1941) לאחר שמשחק דומה לו, "ארגון" כבר נמצא בשוק. ברלוי השכיל להוציא אותו בהדפסה צבעונית עשירה בפרטים, תוך הקפדה על איכות מרכיביו, ובזאת הביס את "ארגון". "ריכוז" הוא דוגמה בולטת לתרגום מקומי והעתקה של משחק שהצליח בעולם.[19] משחק זה היה להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של ברלוי, חרף מחירו הגבוה והביקורות השליליות שהוטחו בו בשל ערכיו הקפיטליסטיים, שלא הלמו את ערכי העבודה שעליהם התחנך הנוער. במכתב למערכת "דבר", תקפה ד"ר זהבה היינריך את המשחק בטענה כי הוא בלתי-חינוכי בהשוואה למשחקים כמו "מסע במדבר" (הכוונה ל-"40 ז") או "המנורה". לטענתה המשחק "מלמד את תורת הספסרות. הילד נדרש לשחק בשטרות [עליהם מודפס שקל עברי קדום ושני דקלים הלקוחים מסמלו המסחרי של ברלוי], הוא קונה ומוכר מגרשים, וכל אחד החונה על קניינו של חברו חייב לשלם דמי שכירות (חסר רק דמי מפתח), ודווקא סכום הגון, ומי שאין לאל ידו מחוסר כסף - אינו יכול לקבל עזרה משכנו או מחברו. הדבר אסור לפי כללי המשחק, עליו לפנות אל הבנק, אבל הבנק אינו מלווה את כל התמורה המלאה, אלא מחצית הסכום וגובה גם ריבית". ובהמשך: "...ומי המנצח במשחק הנפלא הזה? מי שמבין לרכז בידו את כל כספם של שאר המשתתפים (ריכוז!)" והיא מסיימת: "זהו טיב המשחק וזו התורה הנובעת ממנו לילדינו! - לאמור משחק פסול בהחלט ושומר נפש ילדיו ירחק ממנו".[20]

בשנת 1945 ניסה ברלוי לחזור על ההצלחה של "ריכוז" במשחק "יום הולדת", שעקרונותיו הכלליים הועתקו מ"ריכוז", אך היה גם בעל ערך חינוכי. מטרתו היא, כלשונו, "לתת משחק הקשור עם כל שיש לו שייכות לשנה העברית: ידיעת החודשים, המזלות והתאריכים השונים, שבכל חודש וחודש, הקשורים עם זכרונות אישים שונים, כלומר תאריכים חשובים בחיינו בתקופת השנה". לוח המשחק עשיר בצבעים, מעוצב במתכונת ריבועית כדוגמת "ריכוז" ומחולק לשנים-עשר חלקים שווים, לפי חודשי השנה העברית. כל חודש מחולק לארבע יחידות, שתיים מהן מציגות דיוקנאות של "גיבורי תרבות" ציונים - סופרים, מנהיגים ורבנים - ומציינות את ימי הולדתם. שתי היחידות הנותרות מייצגות את החגים החלים באותו חודש. כמו ב"ריכוז", המשתתפים רוכשים חלקות אדמה ומפעלים כלכליים, משלמים קנסות ל"קופת הלאום" או "שכר עבודה לפועל". בניגוד לקפיטליזם של "ריכוז", "המשחק אינו שוכח את חובותיו כלפי העם כולו, על ידי הפרשת חלק מהונו; הוא תורם מדי פעם בפעם לכל מיני קרנות המתרכזות בקרן המרכזית שמתפקידה לעזור גם לתורמים עצמם בזמן מצוקתם...". הוראות המשחק מסורבלות ואינן בהירות די הצורך, לוח המשחק עמוס מסרים נלווים, כמו "והארץ לא תמכֵר לצמיתות...", וציטטות נוספות מהמקורות. בקופסת המשחק נמצאים מרכיביו - תעודות בעלות על הקרקע, עצים חתוכים מפח בצבע ירוק ובתים אדומים, דוגמת אלו שבקופסת "ריכוז".

כפי ש"ריכוז" היה ההצלחה הגדולה של ברלוי, היה "יום הולדת" הכישלון המסחרי הגדול שלו. ילדי ארץ-ישראל העובדת העדיפו את "ריכוז". הכמויות הגדולות של משחקי "יום הולדת" ארוזים ומוכנים לשיווק, שנמצאו בקומה השנייה של חנותו בשנות השבעים לאחר מותו, העידו על כך.

ברלוי שיווק תחת שמו גם משחקים שלא יצאו ממפעלו: המשחקים התנ"כיים - "40 שנה במדבר", "חד גדיא", "כניסת השבטים לארץ"; ולוחות הלוטו "חיות", "בעלי מלאכה" ו"חגים". משחקים אלו היו שונים בסגנון איוריהם ובאיכות הגבוהה של הדפסתם.[21] הם הובאו לארץ בראשית שנות השלושים על ידי אליעזר לוין-אפשטיין, שהקים את בית-הדפוס שלו בירושלים. לוין-אפשטיין מכר את המשחקים לע' לוינסקי ("משחק לכל"), וברלוי רכש אותם ממנו. בשנת 1936 רכש ברלוי את זכויות המשחקים מידי האחים לוין-אפשטיין ושיווק אותם כמשחקיו, כששם ההוצאה המקורי מוסתר על ידי תוית הנושאת את שמו. ללוחות הלוטו המצוירים, שמטרתם לימוד עברית, צייר דוד גלבוע אריזות חדשות. אלו נשאו דימויים ארצישראליים מקומיים, והיו ניגוד צורם לסגנון האיור ה"יוגנדשטילי"-ליליאני של הלוחות, המתארים את הווי החיים היהודי בפולין בשנות העשרים. לוחות משחק הלוטו לוו בכרטיסי משחק עגולים, כתובים בעברית ארכאית-גלותית, ונראו מיושנים כבר בעת שברלוי רכשם. הוא פרסם ושיווק אותם כ"תמונות קישוט" לגני-ילדים ובתי-ספר עד לסגירת מפעלו.

המשחקים הראשונים שהוציא ברלוי אופיינו בפשטות האריזה ועיצוב המשחק. לוח המשחק של המהדורה הראשונה של "טיול בארץ" היה בפורמט קטן, מודפס בשלושה צבעים, ועל האריזה, אשר נראה ש"עוצבה" בידי סדר-דפוס, הופיע רישום קו של עובדיהו. משחקים רבים בשנות השלושים הודפסו בטכניקות זולות, כמו הדפסת לינול, שלא איפשרה ריבוי צבעים, או בדפוס בלט בצבע אחד. באותם ימים הירבה ברלוי להדפיס אריזות משחקים על נייר צבוע, מעוטר בדגמים גאומטריים שונים.

השינוי בחזות האריזה חל לקראת סוף שנות השלושים, עם בואם של עולים מארצות מרכז-אירופה. אז החל עידן האריזות המצוירות והצבעוניות, ואיכות ההדפסה המשופרת היטיבה גם עם האריזה. שימוש בחומרי גלם איכותיים, תכנון וביצוע קפדניים של האריזה ושל יתר המרכיבים (יציקת "חיילי" המשחק, למשל, בעופרת או גילופם בעץ מאיכות משובחת, תוך הקדשת תשומת-לב לגימור) איפשר למשחקים לעמוד בתחרות עם משחקים מיובאים. ברלוי גם החל לכוון את מוצריו לייצוא ואף הדפיס משחקים ספורים בדומה להדפסות הכרומוליטוגרפיות של משחקים זרים.

נראה ש"תור הזהב" של המשחקים בארץ היה מסוף שנות השלושים עד לאמצע שנות הארבעים. לאחר מכן החל קיצוב ומחסור בחומרי גלם, ואילוצים כלכליים פגעו באיכותם של המשחקים. גם בשנות "הצנע" שלאחר הקמת המדינה פגע המחסור בחומרי גלם איכותיים במראם של המשחקים, שעדיין הודפסו בהדפסת צבע ליטוגרפית, אך על נייר דק וקרטון זול; עם בתי הדפוס הליטוגרפיים שאתם עבד ברלוי נמנו "ליטו ששון", "ליטו קאופמן" ו"ליטו אביבה". את מקום ההדבקה והציפוי של פנים הקופסה תפסו סיכות הניקל, ללא נייר-ציפוי. "חיילי" המשחק שהיו עשויים מעץ, בדיל או פח, הוחלפו ביציקות פלסטיק צבעוני פשוט.

פרסום המשחקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בימיו הראשונים כבעל חנות למכשירי כתיבה בתל אביב הבין ברלוי את חשיבותו של הפרסום. לאחר ייסוד ההוצאה הוא הירבה לפרסם מודעות בעיתונים יומיים ובכתבי-עת. המודעות היו ללא צילומים, עמוסות מלל מליצי, בדומה לסגנונו ב"הוראות המשחק", ועתירות סופרלטיבים, כמו בפרסום ל"אנציקלופדיה חשמלית": "משחק חשמלי מעניין ממדרגה ראשונה, בעל ערך מדעי רב, הרבה תמונות בשם 'מי הם?' מהרבה ענפי המדע והחיים". מודעה אופיינית הייתה קטנה בשטחה והכילה בדרך-כלל כמה מסרים מנוסחים כסיסמאות, כמו "התיאטרון זה ראי החיים - משחקי ברלוי הם החיים בעצמם", "דרשו את משחקי ברלוי - הם יפים, הם טובים, הם מחנכים", "המשחק החדש 'ריכוז' הוא יוצא מן הכלל מעניין בשביל חברה שלמה, יותר מעניין ממשחקי קלפים". כל אלה ונוספים להם הופיעו במודעה אחת.

בכל הפרסומים והמוצרים הופיע סמלו המסחרי של ברלוי: שני עצי דקל הניצבים מצדי לוח-צבעים (פלֶטה) של ציירים, המונח בחזית ספר פתוח, שעליו כתוב באלכסון שם ההוצאה, "ספרות". מתחת לבסיס הסמל הקפיד ברלוי לציין "סמל מסחרי". הדקל הוא דימוי יהודי וארצישראלי רווח. מוטיב השער בצורת שני הדקלים מוכר גם כסימנו של בית-ההוצאה הוותיק בוורשה של האחים לוין-אפשטיין ושות', שם הוא מופיע כשער לספרי הקודש שהוציאו לאור; ייתכן כי ברלוי, יליד ורשה, קיבל את השראתו מסמלה של הוצאה ותיקה זו. הסמל, המלווה במספר הסידורי שניתן לכל מוצר, שימש כסימן זיהוי ובידול למוצריו של ברלוי. במודעות ולעתים אף על אריזות משחקי הקלפים מופיעה הקריאה "תשגיחו על הסמל", כדי להבטיח את אמינותו של המוצר ואת היותו "תוצרת הארץ" - אתוס מרכזי נוסף ביישוב באותן שנים. במכתב ששלח לציבור הגננות והמורים בתל אביב, הזהיר מפני רכישת משחקים מתוצרת חוץ: "לא כל משחק ששמו מודפס בעברית הוא מתוצרת הארץ. הזהרו מזיופים, היות שמדפיסים על משחקים וספרי תמונות מתוצרת גרמניה ויפן אותיות עבריות כדי להטעות את הקהל".

בסוף שנות השלושים שמט ברלוי את השם "ספרות" המצויר על הסמל, וחדל להשתמש בו במודעות ובשאר פרסומי העסק. ההוצאה החלה נקראת על שם בעליה.[22]

משׂחק שנִשׂחק, שׂחוֹק מעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברלוי כחרש אומן בסדנת התעמולה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברלוי היה, כרבים אחרים בני דורו, לא רק אחד מבעלי המלאכה של התרבות הישראלית החדשהֿ, אלא גם חרש אומן בסדנת התעמולה הציונית. המיזוג בין תפקידו כיצרן משחקים פדגוגיים לבין תפקידו כתעמולן ציוני מומחש למשל בהוראות ההפעלה של אחד ממשחקיו - "הלפיד: ממנורת המכבים": "לכאורה, מגמת המשחק היא לבדר את השחקנים, למעשה, ילמדו השחקנים ויכירו לדעת באמצעות משחק מאלף זה את דברי ימי עמנו, למן ימי המכבים ועד תקומת ישראל בדורנו וכנון עצמאותנו ביום ה' באייר שנת התש"ח." המשחקים שייצר ברלוי הם הצגת תכלית לאתנוצנטריזם, שאיפיין את החברה הישראלית בתקופת היישוב וראשית המדינה, ולדרך שבה הצליחה הרוח הציונית לחדור לכל פינה בהוויה של התושבים.

האטרקטיביות של המשחקים מבחינת תוכנם ועיצובם, מדגימה את אחד מעקרונות הפעולה של החינוך הציוני בארץ ואחד מסודות הצלחתו: חינוך של בני נוער תוך הסבת הנאה וכבדרך אגב. המחנכים הציונים הבינו בחוש פדגוגי נכון, כי כדי לחנוך לילד אין צורך להרביץ בו תורה, אלא ללטפו ולשעשעו ולהספיגו תורה מתוך רצון ונכונות מצידו ולא באמצעות כפייה; דוגמאות לכך הן פעילויות בתנועות הנוער, שירה בציבור ומשחקי קופסה חינוכיים.

המשחקים של ברלוי ממחישים גם את חשיבות הקיטש במנגנון התעמולה הציוני, כמו במנגנוני תעמולה לאומיים במדינות אחרות. ארץ ישראל בתמונות מתקתקות המעטרות את המשחקים היא ארץ הרואית ואגדית. הציורים הקיטשיים נובעים גם מהיותם מותאים לעולם הילדות - עולם המבוסס על מסרים פשוטים, קליטים ומתקתקים - אך לא פחות מכך מותאמים לאופי התקופה כולה, שהייתה רוויה בקיטש אידאולוגי.

מנגנון החינוך הציוני הארוג במשחקים פועל בכמה טכניקות, האופייניות גם לאמצעי תעמולה וחינוך ציוניים אחרים:

טיול בארץ, שנות הארבעים, תוית אריזה, משחק

קום והתהלך בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטכניקה הבולטת ביותר היא שימוש במפת ארץ-ישראל כמצע למשחק כולו (לרוב משחק בקוביות). למפה תפקידים אחדים:

  1. המפה נועדה ליצור רהיפיקציה (התייחסות למעשה האדם כאל מעשה הבריאה) למרחב הארצישראלי, כפי שהוגדר וסומן על ידי הציונים. היא סייעה לבסס את הלגיטימציה ההיסטורית והפוליטית לחזקתם של היהודים על הטריטוריה המסומנת.
  2. מפה, כמו דגל או המנון לאומי, היא אחד מסמלי הלאומיות והממלכתיות בכל המדינות, ועל כן סימלה את עצמאותם של היהודים בארצם ואת הריבונות הלאומית החדשה שניתנה להם (או שנטלו לעצמם).
  3. מפה מייצרת רצף טריטוריאלי סמלי, שהיה נחוץ במיוחד בחברה היישובית שבה היה קיים נתק גאוגרפי ודמוגרפי גדול בין נקודות היישוב. ברוב המפות המופיעות במשחקי ברלוי מסומנים בהדגשה חבלי הארץ השונים בשמם העברי, דבר המהווה לא רק מידע גאוגרפי אלא גם מידע אידאולוגי, שכן נוכחות החלקים כמו מדגישה את קיומה של ישות גאוגרפית רציפה אחת שלמה - "ארץ ישראל". תחושת הרצף הגאוגרפי מושגת במפות גם באמצעות הדגשת נקודות היישוב היהודיות, תוך הצנעתן ולעתים העלמתן של נקודות היישוב הערביות. טכניקה זו אופיינית גם לספרי ה"מולדת" שנלמדו באותה תקופה והיא תמכה - הגם שלא תמיד במודע - במיתוס כיבוש הארץ הריקה.
  4. ההכרות עם נקודות ההתיישבות הציונית החדשות הפזורות לאורך מפת הארץ במשחק המחישה לילדים את ההצלחה של מפעל ההתיישבות הציוני - מפעל שבו שותף בעליל (כמשחֵק וכבן למשפחה ציונית). שותפות זו, המעודדת מוטיבציה לתרום, מסומנת גם באמצעות השימוש בגוף ראשון ברבים, השכיח בהוראות המשחק ובשמות המשחקים: "אנו עולים הגלילה" ו"אנו בונים את ארץ ישראל". תחושת הבעלות והשותפות במפעל לאומי מצליח הושגה לא רק באמצעות משחקי טיול והמפה, אלא גם באמצעות משחקי "הריכוז" (המבוססים על משחק ה"מונופול" הלועזי), שבהם יכול היה השחקן "לרכוש" נכסים ציוניים חדשים: "קואופרציה", "קו מכוניות", "קו אוניות", "אוניברסיטה עברית", "תיאטרון עברי" וכו'.
  5. המפה, על שמות היישובים בה, מאגדת את המיתולוגיה של המקום (חידוש יישובים עתיקים, "עלייה לקרקע", כיבוש משלטים וכו'), שהיא מרכיב בסיסי במיתולוגיה של חברות מהגרים-מתיישבים.
  6. הזזת הכלים על המפה במסלול התקדמות קבוע יוצר סימולציה של טיול ומסע. מספר משחקים אף מכונים "טיול בארץ" או "דרכינו". מטרתם, כלשון הוראות אחד המשחקים, "לסובב בשלושת סימניו את כל הארץ מים המלח לגליל העליון וחזרה". טיול ומסע היו מסורות מרכזיות בהווי החיים ההתיישבותי, ותפקידן היה בין השאר להרחיב את כיבוש הארץ (באמצעות הגעה ברגל לנקודות רחוקות) ולסמל את הבעלות היהודית עליה.
  7. במשחקי מפה אחדים נעשה שילוב בין סימנים גאוגרפים טכניים - כמו נקודות ציון של יישובים - לבין ציורים. למשל, במיקומה הגאוגרפי של ירושלים, אין נקודת ציון כביתר היישובים, אלא ציור של חומת העיר העתיקה ומגדל דוד - שהם מסמלי העיר. בכל משחקי המפה מופיעים קודים חזותיים טיפוסיים של ההתיישבות הציונית: טרקטור, מגדל שמירה, האריה השואג בתל חי, שדות, בתים אדומי גגות, אניית נוסעים (אניית מעפילים), ילדים עם תרמילים וכובע טמבל, מכנסיים קצרים (צבריים) ובלורית, עצי תמר, משלט, דגלים, שומרים וכלי מלחמה (טנקים, מטוסים ורובים). השילוב בין סימנים מדעיים או כמו-מדעיים וסימנים אידאולוגיים - שפירושו ערבוב וטשטוש בין עובדות לערכים ובין ידע יבש לרגשות - היה אופייני להוראת ההיסטוריה והגאוגרפיה באותה תקופה. מטרת המורים הציונים הייתה לסגל את הצברים לראות את התמונה ההיסטורית והגאוגרפית של ארצם בפריזמה רגשית-אידאולוגית, כחלק מעיצוב תודעה פטריוטית; כך אהבו הצברים את הנוף לא פחות משהיו בקיעים בו.
  8. הטשטוש בין ערכים ועובדות הושג גם באמצעות שימוש מוטה בקנה המידה של המפה. כך, למשל, במשחק "אנו עולים הגלילה ויורדים לים המלח" קיבל היישוב החקלאי הזעיר בן-שמן אותו סימון כמו היישוב הגדול ממנו בהרבה, עלופה, והדבר מרמז כביכול על שיוון גאוגרפי ודמוגרפי בין שני היישובים. ירושלים מובלטת באותו משחק מעל ומעבר לפרופורציות הגאוגרפיות שלה, והדבר נועד, מן הסתם, להמחיש לילד את מרכזיותה וחשיבותה בתרבות הציונית.

יציאת מצרים ציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנ"ך מהווה נושא מרכזי במשחקיו של ברלוי. כך, לדוגמה, ב"כניסת השבטים לארץ: משחק חומשי" שבו "השחקנים נדרשים להפיל ביניהם גורלות למען קבוע את סדר חלוקת השבטים וסדר ההליכות"; או ב"40 שנה במדבר" שבו "התמונות מראות את המאורעות החשובים, אשר קרו במשך 40 שנות הנדודים במדבר". גם במשחקי חשבון פשוטים יש זיקה לתנ"ך באמצעות שמם: "סולם יעקב", או "שוט-שט", "נח והתיבה". מרכזיותו של התנ"ך אופיינית לתקופה כולה, ובעיקר במערכת החינוך הציונית, כאחד מבסיסי האידאליזם הציוני - מאגר של מיתוסים וסמלים של זהות יהודית-לאומית. סיפורי התנ"ך בפרשנות היהודית החילונית שימשו מעין אסמכתה ציונית לבעלות היהודים על אדמת ארץ-ישראל ולהיותם אומה עתיקה רבת אנפין ויוחסין - "עם הבחירה" היחיד. התנ"ך גם האציל ממד דרמטי ורומנטי למפעל החלוצי, שנתפס ותואר כפרק חדש בתולדות האפוס היהודי העתיק - יציאת מצרים מודרנית. השימוש בתנ"ך נועד גם לתמוך באתוס חידוש השפה העברית וכן לחזק את תחושת ההשגחה העליונה והדטרמיניזם ההיסטורי השולט בחיי עם-ישראל.

המשחקים, על ציוריהם הססגוניים, ממחישים במיוחד כיצד זרה התנ"ך דוק של הילה נבואית במנהיגות הציונית. למשל, בהוראות המשחק "דבר הנביאים" - שנועד, כמצוין בהן, "להקנות למשחקים בשעת המשחק המעניין הזה את האמרות והפסוקים של הנביאים ולעורר בהם התעניינות לדברי ימי עמנו של תקופת הנביאים ומלכי יהודה וישראל, שערכם כה גדול לנו" - נכתב גם כי "מצוקת האנשים מולידה מנהיגים. במצוקות הגדולות של ישראל בתקופות שונות קמו הנביאים, רואים את עצמם ערבים לציבור, נעשים מנהיגיו הרוחניים ולפעמים גם המדיניים".

היסטוריה של עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשחקים רבים הושם דגש על חינוך היסטורי (היסטוריה יהודית). המשתתף במשחק מוזן במידע על "תאריכים חשובים בחיינו", כלומר בהיסטוריה היהודית החדשה ובמועדים המחזוריים של השנה העברית, וכן במידע על "סופרינו ומנהיגינו", "מפעלים לאומיים", ו"מוסדות לאומיים". המידע הזה נועד להנחיל לילדים שפה לאומית, זיכרון לאומי ורגש לאומי.

דגש מיוחד מושם על הכרת המנהיגות הציונית, למשל במשחק "בראשית, דע מה להשיב" שהוא חידון על "מנהיגי הציונות" ו"בוני היישוב". תופעת האדרת המנהיגות אופיינית לפולחן הלאומיות באירופה, שהשפיעה על הלאומיות הציונית, והיא נועדה בין השאר להאדיר את הרעיון המהפכני. המנהיגים מוצגים כבעלי גדולה והוד מטאפיזיים. השינון של רשימת המנהיגים הציונים איפשר גם למצוא סינתזה רעיונית בין מחנות שונים בתנועה הציונית ובין תקופות שונות בהיסטוריה הציונית, תוך איחויים לכלל מסכת אפית אחת; בבחינת כל מנהיג הוא נציג מחנה מסוים אבל כולם ביחד שייכים למחנה הגדול, הציוני. לכן במשחק "בראשית, דע מה להשיב" מופיע אחד העם ההוגה ברשימה לצד יהושע חנקין איש המעשה, הרצל החילוני לצד הברון משה מונטיפיורי הדתי, ופנחס רוטנברג התעשיין לצד א"ד גורדון החקלאי.

חשיפה אידאולוגית שקטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טכניקה נוספת לחינוך אידאולוגי, שננקטה במשחקים, היא שתילת מסרים אידאולוגיים מילוליים או ציוריים על קופסת המשחק, על לוח המשחק או בהוראות המשחק, כאיורי רקע - בדומה לטכניקה שבה נוקטים היום פרסומאים. העין קולטת, המוח מבין אך התהליך הקוגניטיבי מתרחש ללא מודעות, או מתוך מודעות חלקית של הקולט. כך, למשל, המשחק הריץ'-רץ' "עמך" (עצם שמו של המשחק הוא שתילת סמל), העיגולים המסורתיים הטיפוסיים למשחקי ריץ'-רץ' בעולם מוחלפים במגיני-דוד. דוגמה אחרת מצויה במשחק "טיול בארץ" שבו מושתלת הסיסמה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" כאיור ללוח.

בהוראות המשחק ("מגמת המשחק", כפי שנכתב במקור) הירבה ברלוי להרביץ תורה ציונית במשתתפים, בפאתוס המהפכני האופייני לתקופה, ולמעשה הפך את ההוראות הטכינות לשיעור מולדת קטן. כך, למשל, בהוראות של משחק "הלפיד ממנורת המכבים" הוא כותב : "העבירו מבטיכם על פני התמונות וראה תראו כי למרות רצונם של גדולי מחריבי עמנו, למרות הצוררים העומדים בכל דור ודור, מימי המן ועד היטלר, לכלותינו ולהשמידנו, למרות פטפוטיהם של היסטוריונים, נביאים-מתנבאים על סופה ואובדנה של אומתנו, למרות כל אלה הנה עם ישראל חי וקיים, חי ומקים, חי ויחיה כעם בין עמים על אדמת מכורתנו, ארץ ישראל." במשחק "עשור לישראל" הגדיל ברלוי עשות והצמיד להוקאות המשחק את מגילת העצמאות, תוך תשהוא מוסיף בין השאר: "לחגיגת עשר שנות התחדשות מדינת ישראל רצוי לדעת ולזכור הכתוב במגילת הכרזת העצמאות. אשאי הדור שזכה לראות בהקמת המדינה ולחיות בה".

יש שהמסר האידאולוגי המושתל במשחק הוא סמוי יותר. כך, למשל, כאשר למשחק ניתן שם בעל משמעות ציונית - ורובם בעלי שם כזה: "משחק העשור לישראל", "מלחמתנו", "דגלנו", "חזון הדורות", "שבו בנים לגבולם", "40 שנה במדבר", "עמך סבלנות", "דרכנו", "כי מציון".

גם במשחקים, שנועדו ללמד מיומנויות קוגניטיביות נייטרליות, כמו משחקי זיכרון, לשון, או חשבון, "הוגנב" המסר הציוני בעקיפין. כך למשל, במשחקי הלוטו, משפחות -הקלפים כוללות סימנים בעלי משמעות לאומית-חלוצית: תפוחי זהב, משפכי גינה, עצי תמר, צמחי ארץ-ישראל, דגל ישראל, חלקוט (עמ'-42), חנוכייה, שיח צבר, מריצה, או אבטיח. גם במשחק תמונות פשוט כ"תור הילד", שנועד לכאורה רק "להדריך את הילדים, להראות להם את סדר חלוקת היום ואת רחשי הלילה [...] בכל שעה את הפעילות שלה", מוטמע ההקשר הציוני, שכן, סדר היום הנלמד קשור לסדר היום הציוני: "בעשר המורה שואל את גד על ארץ ישראל", "בשמונה עשרה גד מתאמן עם צופים: "השמאל! הימן!".

לימוד ותרגול "מצוות" ציוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה שלמה שלמה של משחקים מהווה מעין סימולציה ל"מצוות" הציוניות. דרך המשחק לומד הילד על חשיבות ה"מצו (עמ'-40, 41)וה", ולעתים גם על האמצעים למימושה. כך במשחק "אנו בונים את ארץ ישראל" נדרשים המשתתפים 0עמ'-47) לבנות בקוביות יישוב, להקים חומה ומגדל-שמירה ולנטוע עצים; ב"שבו שבו" על השחק (עמ'-44)נים להעלות עולים לארץ-ישראל (המנצח צריך לצבור 50 עולים); ב"על המשמר" "מטרת המתקיפים היא לכבוש את המדגל בכל מיני תחבולות"; ב"טיול בארץ" - "הגזבר הנבחר משלם בעד זכות זו סכום ידוע לטובת איזה קרן שהיא כמו הקרן הקימת וכו".

ממשחקי קופסה למשחקי מחשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחקים, כמו צעצועים, בגדים, כלי מטבח או כל מוצר יומיומי אחר, הם אספקלריה לתהליכים של שינוי תרבותי. התערוכה מתמקדת אמנם בצעצועיו של בנימין ברלוי ואיננה עוסקת בממד ההשוואתי עם משחקים האופייניים לתקופתנו (בעיקר משחקי מחשב); עם זאת, כל אחד מאיתנו, שילדים בסביבתו, משווה אוטומטית בין משחקיו החינוכיים של ברלוי למשחקים המצויים היום בשוקוחש את המרחק הערכי העצום שעברנו מאותם ימי בראשית. ההשוואה מלמדת קודם כל על השינוי העמוק, שחל בתפישת החינוך בארץ (ולמעשה גם בעולם). היא משקפת את המעבר מאוריינטציה "חינוכית"-לאומית-מגויסת לאוריינטציה מדעית-פלורליסטית-ביקורתית. "משחק יפה מאלף ומחנך את הילד" נכתב על עטיפת אחד ממשחקי הרביעיות ("עולם החי"), וההגדרה זו, מתמצתת את תפישת החינוך האצורה בו, אינה יכולה כמובן להופיע עוד על משחקים לימודיים היום. השוואת המשחקים של ברלוי עם משחקים לימודיים דהיום משקפת גם את המעבר מלמידה ששמה דגש על שינון מסדי-ידע ואימון הזיכרון - ללמידה המדגישה את השחייה בים המידע, את הבנת התהליכים בטבע ואת היכולת לדלות את הנחוץ לך מתוך ים המאגרים האינסופי; ומעל לכל, השוואה זו משקפת את המעבר מחינוך פטרוני, שבו המורה וההורה במרכז, לחינוך דמוקרטי שבו הילד במרכז.

למך, משחק רביעיות

מעידן התמימות והמשמעות לעידן הפכחון והניכור[עריכת קוד מקור | עריכה]

התבוננות במשחקים הפשוטים והתמימים שיצר ברלוי, תוך השוואתם למשחקי המחשב, הטכנולוגיים, והמצודדים, המשעשעים והאלימים של ימינו, מעלה ברובנו חיוך קל של גיחוך. זאת, כיוון שההשוואה ממחישה עד כמה השתנינו כחברה וכבודדים. המשחקים הישנים, כמו אלבום תמונות של ילדותנו, מהווים עדות חיה למעבר שעשינו, תוך חצי מאה בלבד. מאורח חיים פשוט, קבוצתי, נאיבי ואיטי לאורח חיים מתוחכם, מפוכח, מנוכר ותזזיתי. הגירוי המהיר והמרוכז של משחקי המחשב של היום מבטיח אמנם ריגוש הגבוה בהרבה מזה שמציעים משחקי הריכוז, ה"רביעיות" או "הריץ' רץ'" של אז; אך לילד שזכה לשחק במשחקי ברלוי או דומיהם היה יתרון אחד, קטן או גדול (תלוי בנקודדת ההשקפה), על הילד המשחק במשחקים של היום; עולמו היה מאורגן, בהיר ובעל משמעות עמוקה. הוא חי בתוך אינקובטור לאומי, שהגן עליו מפני העולם החיצון, הזר והדיסהרמוני.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א.א' אופק, לקסיקון אופק לספרות ילדים, זמורה ביתן - מוציאים לאור, תל אביב, 1985.
  • ב.ע' אלמוג, הצבר - דיוקן, עם עובד/ספריית אופקים, תל אביב, 1997.
  • ג.מ' לבני, עורך, ספרים ומשחקים מארץ-ישראל, הוצאת המכון למסחר חוץ בע"מ, תל אביב, 1946.
  • ד.S. Cohen, E. Cohen, G. Harris, J. Martin, Child's Play, The Jewish Museum, London, 1997.
  • ה.B. Love, Play the Game, Ebury Press, London, 1984.
  • דוד טרטקובר, 'בחנותו של מר ברלוי', עת-מול' 143 (אדר תשנ"ט).
  • דוד טרטקובר, עוז אלמוג, אילן כהן, מעוז עזריהו, יורם בר-גיל, טיול בארץ - משחקים מחנותו של מר ברלוי, מוזיאון ארץ-ישראל, תל אביב, 1999

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בנימין ברלוי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 מ' מרוז, "משיחותי עם מו"לים", הספר בישראל, ירחון התאחדות הוצאות הספרים בישראל, אייר-סיוון תשכ"ב: עמ' 34–35.
  2. ^ ספר השנה לידיעות שימושיות, כל תל אביב ויפו, 1926.
  3. ^ הספר, שיצא לאור בשנת 1931 ונערך בידי ש' ארנסט, הוא אסופת ציטטות, פתגמים ומשלים העוסקים באישה, שנלקטו מהמקורות היהודיים ומתרבויות העולם.
  4. ^ בשנות השלושים הקים ברלוי שותפות להפצת מוצריו עם חנות "המשרטט" בחיפה, אך השותפות לא האריכה ימים.
  5. ^ ידיעות אחרונות, "צעצועים ומשחקים", 22 באפריל 1943.
  6. ^ מ' לבני, עורך, ספרים ומשחקים מארץ-ישראל, הוצאת המכון לסחר חוץ בע"מ, 1946.
  7. ^ הוצאת "עמרנה" החלה לפעול בשנות הארבעים ברמת גן כיצרנית מזכרות ומשחקים, כשעיקר ייצורה מופנה לייצוא. בשנות החמישים הרחיבה "עמרנה" את פעילותה כמו"לית של משחקים ששווקו בארץ. פעילותה נפסקה בראשית שנות השישים.
  8. ^ שהיה כאמור המשחק הראשון לילדים שהוציא ברלוי. בשנת 1977 יצא לאור התקליט "ארץ-ישראל הישנה והטובה", שהדימוי על עטיפתו היה קטע ממשחק "טיול בארץ". את הדימוי עיצב דוד טרטקובר, שציין ברשימת הקרדיטים את מקורו של הדימוי, ותיאר את ברלוי כ"חלוץ תעשיית המשחקים בארץ-ישראל".
  9. ^ בנימין ברלוי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  10. ^ הספרונים חתומים בפסבדונים א' אברהמי. מרדכי ברלוי אישר כי אכן הטקסט נכתב על ידי אביו.
  11. ^ "המשקיף", גיליון 911, 15 במאי 1942.
  12. ^ 12.0 12.1 "שרות", מס' 1, 1946.
  13. ^ כמה מן הספרים שהוציא ברלוי לאור נכתבו על-ידו וחתומים בפסבדונים בנימין צב, בנימין צבי או צ' בנימין. בין הספרים: "ספר" (1932), "ספרוני לילד הקט" (1940), "הכיפה הכחולה" (1945) ואחרים.
  14. ^ ברלוי משתמש במונח "סידר" כציון קרדיט לעורך-מחבר המשחק.
  15. ^ 15.0 15.1 ידיעות אחרונות, 20 באפריל 1942
  16. ^ ברלוי נהג לפרסם לעתים קרובות קטלוגים של מוצרי ההוצאה, חלקם מלווים בצילומים. בקטלוגים הראשונים הופיעו המוצרים לפי מספרם הסידורי, שהודפס בלווית סמל ההוצאה בחזית המוצר. לא ניתן לקבוע בוודאות שמספרם הסידורי של המשחקים הוא גם סדר הוצאתם לאור.
  17. ^ שיחה עם מרדכי ברלוי, מרץ 1977.
  18. ^ שיחה עם הגרפיקאי פרנץ קראוס, 1980.
  19. ^ "ריכוז" במקורו הוא משחק אמריקני, שהומצא על ידי צ'ארלס דארו בשנת 1935 וזכה להצלחה. ההשראה למשחק הייתה המשבר הכלכלי של שנות השלושים. הכוונה הייתה ליצור משחק פיננסי, שיזכיר את הימים המאושרים שלפני המשבר. במשחק המקורי קונים ומוכרים רחובות באטלנטיק סיטי, עיר נופש ושעשועים בתקופה שקדמה למשבר.
  20. ^ דבר, 9 באוקטובר 1941.
  21. ^ לוחות משחקי הלוטו הודפסו בוורשה בהדפסה ליטוגרפית בתשעה צבעים על נייר כרומו משובח. המשחקים שהודפסו בארץ בהדפסה ליטוגרפית הודפסו רק בארבעה צבעים.
  22. ^ הסיבה להשמטת שם ההוצאה "ספרות" עשויה להיות שמות בתי ההוצאה של מתחריו עולי מרכז אירופה שקראו להוצאותיהם בשם משפחתם.