בנימין זרעוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בנימין זרעוני
Benjamin Zaroni.jpg
לידה 24 בדצמבר 1913
סוסנוביץ, פולין
פטירה 14 בנובמבר 2008 (בגיל 94)
עלה לישראל 1925
כינוי אבנר
השתייכות ברית הבריונים
Irgun.svg  אצ"ל
לח"ילח"י  לח"י
IDF new.png צה"ל
תקופת שירות 19301949
תפקידים צבאיים
מפקד האצ"ל, קצין מבצעים לח"י
מלחמות וקרבות
המרד הערבי הגדול, מלחמת העצמאות

בנימין זרעוני (כ"ה בכסלו תרע"ד, 24 בדצמבר 191314 בנובמבר 2008) היה מפקד באצ"ל ובלח"י, תעשיין.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרעוני נולד בסוסנוביץ שבדרום-מערב פולין כצעיר במשפחה מרובת ילדים. ב-1925 עלו הוא ובני משפחתו ארצה בעקבות שלושת אחיו הגדולים. הוא למד בתיכון בתל אביב אצל מרדכי רזיאל, אביו של דוד רזיאל, לימים מפקד האצ"ל. ב-1930 התייתם משני הוריו. בתחילת שנות השלושים הצטרף כנער לברית הבריונים, שקמה בעקבות פרעות תרפ"ט, ונעצר על ידי הבריטים יחד עם אב"א אחימאיר בהפגנה נגד סגן שר המושבות הבריטי, שילס.

שירותו באצ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום לימודיו בתיכון הצטרף לאצ"ל (תחת הכינוי המחתרתי אבנר), והוביל כמה מפעולות התגמול שביצע הארגון בתל אביב בעקבות הפרעות. לאחר מכן השתתף בקורס מפקדים בשוני ושירת כסגנו של חנוך קלעי בחיפה. בפרוץ מאורעות 36 פעל זרעוני בתל אביב, וב-1938 קודם בדרגה והיה למפקד האצ"ל בחיפה, תפקיד שמילא בתקופת פעולות התגמול בשוק הערבי.

ב-3 באוגוסט 1939 מונה למפקד האצ"ל בירושלים. יומיים לאחר מכן נעצר על ידי הבריטים בעקבות פעולה, נחקר בעינויים קשים, אך לא חשף מידע (הקצין הבריטי האחראי, ראלף קרנס, חוסל ב-26 באוגוסט אותה שנה). ב-11 באוגוסט הצליח לברוח מהכלא הבריטי שבמרכז הבולשת בירושלים, ובפקודת אברהם שטרן (יאיר) הוברח על ידי אפרים אילין לבית אחותו בתל אביב, שם החלים מפצעיו במשך חודש ומחצה. מאז הבריחה היה זרעוני במחתרת ושרד בזכות הגנת חבריו.

ב-19 במאי 1939 נעצר מפקד האצ"ל דוד רזיאל, והוחלף על ידי חנוך קלעי. שלושה חודשים מאוחר יותר, בגל מעצרים נרחב, נעצר אף קלעי והוחלף בפועל על ידי זרעוני, ששימש כמפקד הארגון במשך חודשיים. ב-20 באוקטובר שוחרר רזיאל, חזר להנהגת הארגון והחליט על הפסקת הפעילות נגד הבריטים למשך תקופת מלחמת העולם השנייה. זרעוני ואחרים, ובהם אברהם שטרן (יאיר), חלקו על החלטה זו בגלוי, ונוצר הפילוג שבעקבותיו הוקם ארגון האצ"ל בישראל, לימים הלח"י. בעקבות פרישתו של זרעוני ללח"י, איבד את תמיכת חבריו באצ"ל.

בלח"י ובחזרה באצ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרעוני, שהיה קצין המבצעים הראשון של הלח"י, הזהיר את שטרן כי התנהלותו תביא למותו; הוא האמין כי על שטרן לכתוב שירים ולשמש כמנהיגהּ הרוחני של התנועה – וכי את המעשים עליו להשאיר לאנשי המעשה, כדוגמתו וכדוגמת קלעי. בסוף 1941 עזבו זרעוני וקלעי את הלח"י אך לא חזרו לאצ"ל. בינואר 1942 פרסמה המשטרה הבריטית את תמונותיהם של ראשי הלח"י בעיתונות ובלוחות המודעות בצירוף הבטחה לפרס כספי גבוה למי שיביא ללכידתם.[1] בפברואר 1942 הסגירו קלעי וזרעוני את עצמם למשטרה.[2] על הסיבות שהביאות להחלטתם זו כתב יהודה לפידות: "יש לזכור שמאחוריהם לא עמד שום ארגון שיכול היה לעזור להם להסתתר והם הרגישו כחיות נרדפות".[3] על פי סיכום מוקדם,[דרושה הבהרה] השניים לא נחקרו ולא הועמדו למשפט, אלא הועברו ישירות למחנה מעצר. זרעוני שהה בכלא מזרע ובכלא עכו, עד שנשלח יחד עם 250 מראשי האצ"ל והלח"י לאריתריאה.

בהיותו באריתראה, חזר האצ"ל להילחם בבריטים, ואז כתב זרעוני למנחם בגין והודיע כי הוא חוזר לאצ"ל. הוא ברח מהכלא פעמיים, אך לא הצליח להימלט מאתיופיה ולהגיע ארצה. בשתי בריחותיו עזר לו יהודי מהקהילה התימנית שבאסמרה, בשם חיים גמליאל, שהחביא את זרעוני וחבריו שברחו, דאג להם למפות, מצפנים, תעודות מזויפות ועוד. ביוני 1948 שוחרר זרעוני, התגייס לצה"ל ולחם במלחמת העצמאות במסגרת חטיבת כרמלי.

לאחר השירות הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1951 התחתן עם גולדה גיטלר, עולה חדשה ממקסיקו. לזוג נולדו חמישה ילדים. זרעוני הקים מפעל לייצור מוצרי חשמל – בית החרושת ציתור. התגורר 57 שנים בשכונת צהלה בתל אביב.

ב-1981 ניסה לאחד את תנועות הימין התחיה, נאמני ארץ ישראל ועצמאות, אך נכשל.

בשנת 1992 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "גאון ונדיב ואכזר", בהוצאת מלוא. שם הספר לקוח מתוך מילות שירו של זאב ז'בוטינסקי, "שיר ביתר" (1932).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנימין זרעוני, גאון ונדיב ואכזר, הוצאת מלוא, 1992.
  • אפרים אילין, על החתום: אפרים אילין, הוצאת מעריב, 1985.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משטרת פלשתינה (א"י), פרסים, דבר, 3 בפברואר 1942 (מודעה)
  2. ^ השנים שהסגירו עצמם, דבר, 6 בפברואר 1942
  3. ^ יהודה לפידות, ‏הארגון הצבאי הלאומי בישראל, באתר "דעת"