בננה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןבננה
3 Bananas.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד-פסיגיים
סדרה: זנגבילאים
משפחה: מוזיים
סוג: מוז
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Musa
ליניאוס, 1753
זני בננה שונים. משמאל לימין: פלנטיין, בננה אדומה (אנ'), לאטונדאן (אנ') וקבנדיש
שיח הבננה, הכולל פירות. ניתן לראות שהגזעול אינו גזע ואינו גבעול
תפרחת הבננה. כל שורת פרחים יוצאת מחיק חפה סגולה
חקלאי נושא יבול בננות באוגנדה
אריזה של סיבי מנילה, מזרח האי ג'אווה, אינדונזיה
סיבי טקסטיל, המיוצרים ממין הבננה "אבּאקָה", אשר מקורו בפיליפינים. צולם באינדונזיה

בָּנָנָה (שם מדעי: Musa; בעברית בעבר: "מוֹז"[1][2] או "תְּאֵנַת חַוָּה") היא צמח טרופי חד-פסיגי, דמוי עץ, השייך למשפחת המוזיים. בשנות האלפיים, ידועים כ-200 זנים, השייכים לארבעים מינים שונים. הבננה היא מזונם העיקרי של רבים מתושבי הארצות החמות[דרושה הבהרה].

הבננה מוגדרת מבחינה בוטנית כ"עשב", משום שאין לה גזע מעוצה כמו לעצים רגילים, אלא גבעול מעובה[3], המורכב משכבות קונצנטריות של גלדים[4] רבים (בדומה לבצל). גידול זה מכונה "גזעול".

פירות הבננה המוארכים מכונים "אצבעות" וגדלים בקבוצות צפופות, המכונות "כפות". הכפות מסודרות לאורך שדרה (אנ'), ויוצרות אשכול. צבע קליפת הפרי משתנה מירוק לצהוב עם ההבשלה, כאשר במקביל מתפרק העמילן הנמצא בפרי והופך לפרוקטוז. בשלב הסופי, הופך צבע הקליפה לחום ולשחור, עד שהפרי נרקב, ואינו ראוי עוד למאכל.

היסטוריית זני הבננה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבננה התרבותית, המשמשת למאכל, מוכרת לאדם מהתקופה הפרה-היסטורית. מקורה של הבננה התרבותית בדרום-מזרח אסיה, משם היא הופצה על ידי האדם לכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים. ככל הנראה, הערבים היו אלה שהביאו את הבננה למערב אפריקה, ובמהלך המאה ה-16 העבירו אותה הספרדים לאמריקה. כיום, עיקר יצוא הבננות לכלל ארצות העולם מקורו בארצות אמריקה הדרומית והתיכונה. מוצא הזנים התרבותיים משני מיני בר, הגדלים עד ימינו ביערות דרום-מזרח אסיה: Musa acuminata (אנ') ו-Musa balbisiana (אנ').

פירותיהם של מיני הבר, אבותיהם של הבננה התרבותית, אינם אכילים ומלאים בצפיפות גדולה של זרעים. זרעים אלו גדולים למדי, וקוטרם מגיע לכעשרה מילימטרים ויותר. מוטציות והכלאות טבעיות בין שני מינים יצרו את הזנים המתורבתים. כל הזנים המתורבתים הם טריפלואידים, כלומר, תאיהם מכילים שלושה עותקים של כל כרומוזום. כתוצאה מכך, זנים אלו עקרים ואינם מייצרים זרעים. משום כך, ריבוי הבננה מתבצע באופן של רבייה וגטטיבית, ונוצר מנצרים[5], המתפתחים מבסיס הצמח. עובדה זו הופכת את הבננה לפגיעה במיוחד, משום שבניגוד לריבוי מיני, בו יש מגוון גנטי ושינויים בין דור מסוים של צמחים- ובין הדור שלאחריו, כולל תהליך חיסוני (אימונולוגי) נרכש, בריבוי וגטטיבי אין לצמחים אפשרות לפתח עמידות בפני מחלות חדשות.

כיום, מרבית הבננות בשוק העולמי משתייכות לקבוצת זנים מצומצמת – קבוצת "קבנדיש" (Cavendish) (אנ'). בשל קיומה של קבוצת בננות אחת בלבד, היה קיים בעבר חשש רב, שהתפשטות של מחלה קטלנית כלשהי- עלולה להשמיד את כל מטעי הבננות המסחריים. תופעה כזו כבר התרחשה בשנות ה-40 של המאה ה-20. דוגמה למחלה מסוג זה, היא "מחלת פנמה", הנגרמת על ידי פטריית קרקע. המחלה התפשטה במהירות, והשמידה תוך כעשרים שנים את כל המטעים המסחריים באמריקה התיכונה. מאוחר יותר נמצא, למזלם של המגדלים ושל הצרכנים חובבי הבננות, שהזנים מקבוצת "קבנדיש" אינם נפגעים מן המחלה, ותוך מספר שנים מועט הצליחו להחליף את זן בננות זה- בזנים חדשים. בשנות השישים, התגלה גזע חדש של הפטרייה השייכת ל"מחלת פנמה", העשוי לתקוף גם את בננות ה"קבנדיש", ומאז נעשים מאמצים למנוע את התפשטות המחלה.

במקביל, מנסים כיום לגלות או ליצור זני בננה עמידים למפגעים, באמצעות ניסויים ומחקרים.
ניסויים אלו מתבצעים בשני מישורים:

1. הכלאות עם מיני בר עמידים: תהליך זה קשה ומסובך, כיוון שהבננה התרבותית אינה מייצרת זרעים. למרות הקשיים, הצליחו החוקרים ליצור כמה זנים עמידים של בננות לבישול, בתקווה שזנים אלו יצליחו להציל את מקור המזון העיקרי של הארצות הטרופיות. בבננות אשר פותחו למטרת מאכל טרי, התוצאות שהתקבלו היו מוצלחות פחות משיטת ההכלאות: הזנים שנוצרו היו טעימים פחות מקודמיהם, והביקוש עבורם היה נמוך יותר.

2. הנדסה גנטית: העברה ישירה של גנים מבננות בר עמידות- לזני בננות מבוקשים.

הבננה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבננה הובאה לארץ ישראל במהלך המאה ה-10. היה זה המוז הערבי, שפירותיו טעימים ועסיסיים. כיום, מגדלים את זן ה"מוז הנמוך" בכמויות מסחריות, בשפלת החוף ובעמק הירדן- אזורים בהם הסיכוי לפגיעת הקרה ביבול, בחודשי השנה הקרים- נדירה. בישראל מגדלים כ-20,000 דונמים של בננות, המניבים כ-60,000 טונות של בננות בשנה. שיווק הבננות בארץ נמשך אמנם רוב חודשי השנה, אך שיאו בחורף ובאביב (בשלהי הקיץ קיים לרוב מחסור בבננות). חלקו הארי של היבול המתקבל נועד לצריכת השוק המקומי, ומיעוטו- מיוצא.

גידול בננה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמח הבננה גדל מפקעת תת-קרקעית הקרויה "עיקר". הגיבעול גדל במהירות ומגיע לגובהו המקסימלי ולבגרות בתוך פרק זמן של כשנה- מרגע תחילת תהליך היווצרות הצמח מן הפקעת. לאחר הגיעו של הצמח לבגרות- הוא פורח, מניב פרי ומת. לאחר מות הצמח הקודם, מתפתח מן הפקעת צמח חדש, שיניב פרי בתוך כשנה, לאחר שהגיע לבגרות, וחוזר חלילה. במילים אחרות, ניתן לומר, כי באקלים טרופי, מחזור החיים של צמח כזה הוא כשנה. לעומת זאת, בישראל, בה יש תנאי אקלים סובטרופי, מחזור חייו של צמח הבננה ארוך יותר, ועשוי להגיע לשנה וחצי עד שנתיים. בשל מחזור חייו הקצר של צמח הבננה, משימת החקלאי היא לפקח, שבכל זמן נתון יהיו במטע צמחים מגילאים שונים, זאת- כדי לקבל יבול בכל שנה, ובכדי להימנע ממצב, בו לא קיימים במטע, בכל זמן נתון- צמחי בננה מניבי פירות.

ככל שהמטע מזדקן, הולך היבול ופוחת. אורך חיי המטע, כלומר: משך הזמן, בו ניתן להמשיך ולגדל דורות נוספים של צמחי בננה באותו שטח- מוגבל, ותלוי בתנאי האקלים והקרקע. בארצות דרום אמריקה, ניתן להמשיך ולגדל מטע במשך כעשרים שנה. בישראל, לעומת זאת, אורך חיי מטע בננות קצר בהרבה, ונע בין 5–7 שנים בלבד, ולעיתים רחוקות- עד 10 שנים. משום כך, קיים צורך קבוע לטעת מטעים חדשים. עד התקופה האחרונה נהגו החקלאים להשתמש בנצרים צעירים או "עיקרים"- אשר נלקחו ממטע בוגר- לצורך נטיעה חדשה. חסרונהּ של שיטה זו הוא, שצמחים כאלו נגועים בדרך כלל במחלות ובמזיקים (אנ'), ושתילת צמחים אלו במטע החדש- מעבירה אליו, לרוע המזל- את אותם הגורמים הפתוגניים. כיום, רוב המטעים המסחריים החדשים נטועים בצמחים שמקורם בתרבית רקמה. צמחים אלה מיוצרים ומגודלים במעבדות, בתנאים סטריליים, והם נקיים ממחלות וממזיקים. ישראל היא אחת החלוצות בעולם בריבוי שתילי בננה בתרבית[6], ומייצאת שתילי בננה למטעים בכל רחבי העולם.

בישראל מגדלים את אותם הזנים הגדלים באזורים הטרופיים, ומייצאים אותם לאירופה ולצפון אמריקה. בשל מזג האוויר הקר, הפרי בארץ קטן מהמקובל בשוק העולמי. למרות התנאים הלא אופטימליים, טמפרטורות החורף הנמוכות והמחסור במים, הרי שהודות למחקר מפותח, להתמחות מקצועית של מגדלי הבננות והיות צמחי הבננות בארץ נטולי מחלות, השכילו האגרונומים הישראליים לפתח יבולים אשר אינם נופלים בהרבה באיכותם מאיכות היבולים בארצות הטרופיות. היתרון של תחלואת הבננות הנמוכה הפך את ישראל לאחת הספקיות החשובות של שתילי בננות המיוצאים לכל רחבי העולם.

ריבוי צמח-הבננה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציפת פרי הבננה נטולת זרעים. ריבוי צמחי הבננה נעשה באמצעות ניצני החטרים (ענף), הגדלים מקנה השורש (אנ') של צמח-האם. במהלך תהליך הריבוי, מנתקים את הצמחים הצעירים שהתפתחו מניצני המשנה- יחד עם שורשיהם, ושותלים אותם בקרקע. את הנצר הבכור, שסיים את מחזור חייו- כורתים ומרחיקים מן המטע.

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזון ומשקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מישראל, מרבית גידולי הבננה בעולם אינם של הזנים הנאכלים כפרי טרי ומתוק, אלא של זנים המשמשים כמזון בסיסי, המהווה מקור עיקרי לפחמימות בתזונת האוכלוסייה. זנים אלו מכונים גם "פלנטיין"[7] (אנ'). הפרי של זנים אלה מכיל עמילן רב גם בהבשלה מלאה, ובדרך כלל אינו מתוק. הוא נאכל ללא הקליפה, טרי או מעובד בטיגון, בישול, ייבוש, קלייה או אפייה. בארצות טרופיות רבות, הפלנטיין והבננה מגודלים לצריכה מקומית, ומהווים את המזון העיקרי של האוכלוסייה. שיא צריכת הבננה הוא בארצות מזרח אפריקה, כ-300 ק"ג לנפש בשנה.

בדרום מזרח אסיה, בעיקר בבורמה, גם פרח הבננה משמש למאכל. באתיופיה, מגדלים מין בננה הנקרא "אנסט" (Musa ensete) (אנ'), אשר פירותיו אינם אכילים, והחלק הנאכל בו הוא השורש ולעיתים גם פנים הגזעול. במקסיקו קיים המאכל טמלה, אשר מורכב מבשר וקמח תירס, אשר עטופים עלי בננה. במזרח אפריקה ובבלגיה, מייצרים מזני בננה מסוימים בירה. באוגנדה, מייצרים מזנים אחדים משקה חריף המכונה "וואראג'י" (אנ').

בננה היא מרכיב בקינוחים רבים, כגון: בננה ספליט, בננה לוטי, בננה פוסטר, עוגת בננות (אנ') ועוד. כמו כן, ניתן לאכול את הבננה כחלק מהפירות היבשים. מאכל זה מכונה "בננה צ'יפס" (אנ'), והוא עשוי להופיע בצורת פלחים מיובשים, או כפצפוצים.

שימושים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מיני בננה רבים שאינם אכילים ויש מהם המשמשים לנוי. במזרח אסיה (הפיליפינים) מגדלים מין הקרוי "בננה טקסטיליס" (Musa textilis) או "אבּאקָה" (אנ'), ממנו מפיקים סיבים, שהם מן החזקים ביותר בעולם הצומח. סיבים אלו, המכונים "סיבי מנילה" (אנ') משמשים לייצור חבלים חזקים ביותר, המכונים "חבלי-מנילה" (אנ') ושקים עמידים במיוחד. עם המצאת הניילון וחומרים פלסטיים נוספים, פחתה חשיבותו של חבל ה"מנילה"[8].

בארצות הטרופיות משתמשים כמעט בכל חלקי צמח הבננה, למטרות שונות: בתוך העלים הטריים מגישים מזון; בעלים היבשים משתמשים לריפוד מיטות ולקירוי בקתות; סיבי הגבעולים והעלים משמשים לקליעת מחצלות[9], חבלים, סלים ומלכודות דגים (אנ'); למוהל הצמח, המופק מהגבעול, מיוחסות סגולות מרפא, ומשתמשים בו לחיטוי פצעים.

בימי הביניים נעשה שימוש בעלי הבננה כתחליף לנייר כתיבה. על פי הרמב"ם, שימש הפרי המתוק לריפוי הכבד והטחול[10].

בננות משמשות כלי חינוכי למדידת קרינה מייננת, בשם מק"ב.

ערך תזונתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בננה
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 74.91 ג'
קלוריות 89 קק"ל
חלבונים 1.09 ג'
פחמימות 22.84 ג'
פחמימות זמינות 21.5 ג'
שומן 0.33 ג'
כולסטרול 0 מ"ג
ויטמינים
 ‑ ויטמין A 3 מק"ג
 ‑ ויטמין B1 0.031 מ"ג
 ‑ ויטמין B2 0.073 מ"ג
 ‑ ויטמין B3 0.073 מ"ג
 ‑ ויטמין B6 0.367 מ"ג
 ‑ ויטמין C 8.7 מ"ג
ברזל 0.26 מ"ג
סידן 5 מ"ג
מגנזיום 27 מ"ג
אשלגן 358 מ"ג
נתרן 1 מ"ג
סיבים תזונתיים 2.6 ג'
מקור: משרד החקלאות האמריקני

הערכים התזונתיים בפרי הבננה עשויים להשתנות בין הזנים השונים, שלבי ההבשלה, או אזורי הגידול. לפני הבשלתה, רוב הפחמימות בבננה הן עמילן. בתהליך ההבשלה, הופך העמילן לפרוקטוז, המקנה לבננה את טעמהּ המתוק.

הבננה מומלצת כמקור אנרגיה בזכות הסוכרים השונים שבה, ולסובלים מלחץ דם גבוה- בזכות תכולת האשלגן הגבוהה הנמצאת בה[11]. יש הטוענים, אך עדיין ללא הוכחות חד משמעיות[12], שהיא בעלת סגולות רפואיות רבות, העשויות להפחית את הסיכוי להיווצרות בעיות רפואיות נוספות, כדוגמת אנמיה, עצירות, עייפות, כאבי ראש, בחילות ואף דיכאון. זאת- בזכות המינרלים והוויטמינים שהיא מכילה.

במדינות המזרח הרחוק, וביניהן הודו, נהוג לאכול גם את קליפת הבננה. לאור מחקרים שסקרו את ערכיה התזונתיים של קליפת הבננה, נמצא כי היא מכילה ערכים גבוהים ביותר של ויטמינים כגון B6 ו-B12. בנוסף, מכילה הבננה גם מגנזיום, אשלגן, סיבים תזונתיים כגון פרוטאין ואנטי אוקסידנטים כגון לוטאין (אנ')[13]. קליפת הבננה מכילה גם טריפטופן, אשר מעלה את רמת הסרוטונין בדם, וכתוצאה מכך- משפר את מצב הרוח. בנוסף, הסיבים התזונתיים המצויים בקליפה, כמו גם חומרים אחרים בעלי ערך תזונתי, גורמים לתחושת שובע לאחר אכילתהּ, מעודדים חילוף חומרים ותורמים להרזיה[14]. ניתן לאכול את קליפת הבננה לאחר שטיפה, בצורתה הטבעית[15], אך גם ניתן לבשלהּ[16], להרתיחהּ או לטגנהּ[17].

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השם "מוז" ניתן לבננה לזמן מסוים, אולם האקדמיה ללשון העברית החליטה בסופו של דבר שהשם העברי התקין יהיה "בננה".
  2. ^ בערבית, מכונה הבננה موز - mawz ; בפרסית, מכונה הבננה موز - mowz ; בטורקית, מכונה הבננה Muz.
  3. ^ לטיפול: המילים "מעוצה" ו"מעובה".
  4. ^ באנגלית: scale leaf. לפרטים נוספים באנגלית, אנא לחץ על הקישור: https://en.wiktionary.org/wiki/scale_leaf .
  5. ^ (איט'), (Offshoot (plant)), (Basal shoot), (Water sprout).
  6. ^ אינני יודע אם זו תרבית תאים או תרבית רקמה.
  7. ^ באנגלית, זנים אלו מכונים "Plantain", ובספרדית- "plátano".
  8. ^ המונח האנגלי לשקי דואר ולנייר חזק לעטיפה הוא Manila bag או Manila envelope, בהתאמה.
  9. ^ מידע נוסף הקשור למחצלת, ניתן למצוא בקישור: https://he.wiktionary.org/wiki/%D7%9E%D7%97%D7%A6%D7%9C%D7%AA .
  10. ^ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 88.
  11. ^ אשלגן הוא מינרל טבעי, אשר תורם לוויסות ולהורדת לחץ הדם, כאשר הוא נצרך.
  12. ^ Gregory McNamee, Movable feasts : the history, science, and lore of food, Praeger, 2007, עמ' 35
  13. ^ לוטאין הוא נוגד חמצון, המצוי באופן טבעי בירקות ובפירות רבים. הלוטאין מסייע בהגנה על העיניים מפני קרינה, ומקטין את הסיכוי לחלות במחלות עיניים (אנ') כגון קטרקט ומחלות נוספות, העשויות לפגוע ברשתית.
  14. ^ Jessie Szalay, Bananas: Health Benefits, Risks & Nutrition Facts, Livescience
  15. ^ באנגלית: Raw Banana Peel.
  16. ^ באנגלית: Cooked Banana Peel.
  17. ^ Jessica Orwing, People around the world are eating banana peels because they know something that Westerners do not, Business Insider, Business Insider, Science

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי