בעיר ההרגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בְּעִיר הַהֲרֵגָה

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת,
וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת
וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים
אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים.
וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל-הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל-הַפְּרָצִים
וְעָבַרְתָּ עַל-הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים,
בִּמְקוֹם הֶעֱמִיק קִרְקַר הַמַּפָּץ, הִרְחִיב הִגְדִּיל הַחוֹרִים,
מַחֲשֹׂף הָאֶבֶן הַשְּׁחֹרָה וְעָרוֹת הַלְּבֵנָה הַשְּׂרוּפָה,
וְהֵם נִרְאִים כְּפֵיוֹת פְּתוּחִים שֶׁל-פְּצָעִים אֲנוּשִׁים וּשְׁחֹרִים
אֲשֶׁר אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עוֹד וְלֹא-תְהִי לָהֶם תְּרוּפָה,
וְטָבְעוּ רַגְלֶיךָ בְּנוֹצוֹת וְהִתְנַגְּפוּ עַל תִּלֵּי-תִלִּים
שֶׁל-שִׁבְרֵי שְׁבָרִים וּרְסִיסֵי רְסִיסִים וּתְבוּסַת סְפָרִים וּגְוִילִים,
כִּלְיוֹן עֲמַל לֹא-אֱנוֹשׁ וּפְרִי מִשְׁנֶה עֲבוֹדַת פָּרֶךְ;
וְלֹא-תַעֲמֹד עַל-הַהֶרֶס וְעָבַרְתָּ מִשָּׁם הַדָּרֶךְ –
וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,
וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים;
וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה
אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא;
וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ
וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ,
כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

בית הראשון מתוך "בעיר ההרגה"
תמוז–תשרי, תרס"ד.

בְּעִיר הַהֲרֵגָה היא פואמה שכתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1903 (תמוז תרס"גתשרי תרס"ד) בעקבות ביקורו בקישינב עם משלחת שיצאה ביוזמתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב במטרה לחקור את הפרעות שנערכו בקהילה היהודית באביב 1903.

בשנת 1906 הפואמה קובצה לראשונה לספר: "משירי הזעם : א. על השחיטה ב. בעיר ההרגה ג. ידעתי, בליל ערפל", בהוצאת אודיסה.

פרעות קישינב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרעות קישינב

ב-6 באפריל 1903 פרצו פרעות קישינב בעקבות עלילת דם שהאשימה יהודים ברצח נער נוצרי למטרות דתיות. בקישינב הופיעו בריונים, שקראו "מוות ליהודים" והפיצו כרוזים בהם נכתב כי הצאר ניקולאי השני התיר לפגוע ביהודים לכבוד חג הפסחא. הפרעות נמשכו יומיים, בימים 68 באפריל (לפי הלוח היוליאני; 1921 באפריל לפי הלוח הגרגוריאני), והשתתפו בהם תושבים מכל מגזרי הציבור. 49 יהודים נרצחו, מאות נפצעו, ואלפי בתים וחנויות נשדדו ונהרסו. הפורעים התעללו ביהודים בסאדיזם רב. הם אנסו, השחיתו גופות והתעללו בהן. כאשר היהודים ניסו להגן על עצמם, עצרה המשטרה את המתגוננים, ונקטה בצעדים שונים שסייעו לפורעים באופן אקטיבי.[1]

פרסום הפואמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נודעו תוצאות הפרעות, קבוצת סופרים עבריים, תחת השם "אחים", הוציאה כרוז ובו קראו ליהודים להגנה עצמית. חברי הקבוצה הקימו ועדה ועל חיים נחמן ביאליק הוטל לבקר בבית המשפט בעת חקירת הפרעות, להכין רשימה של החללים, לתעד עדויות על יחס השלטונות ולראיין קורבנות אונס, לאסוף מידע, תצלומים ותעודות, לדווח על נזקים ברכוש.

בטרם צאתו לקישינב כתב את השיר "על השחיטה". בעקבות שהות בת חמישה שבועות בקישינב כתב את 'בעיר ההרגה'. רשמי ביקורו וחקירותיו בקישינב הועלו על הכתב ופורסמו במועד מאוחר יותר.

הפואמה נדפסה לראשונה תחת השם "משא נמירוב"[2] בעיתון "הזמן" שבעריכת בן ציון כ"ץ, בעיר פטרבורג. שינוי השם והשמטת מספר שורות בשיר היו דרושים על מנת לקבל את אישור הצנזור, היהודי המומר לנדאו, לפרסום השיר. בתחילה הגיב ביאליק בכעס רב על השמטת השורות, אך בהמשך קיבל את השינוי בהבנה ואישר את פרסום הפואמה. הפואמה תורגמה לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי, וכך הגיע לידיעת הקהל הרחב, כולל הקהל היהודי שאינו קורא עברית.[3]

פרסום הפואמה, הכוללת תיאורי זוועה לצד ביקורת נוקבת על החולשה וחוסר האונים של הקהילה היהודית, הביא להד בהתארגנות היהודית והטביעה את חותמה על חיי הציבור. תיאור חרפתם של היהודים המסתתרים ומתפללים אל מול נשיהם הנאנסות, והעדר הגבורה היהודית, הפנה תגובת נגד לפסיביות בקרב ההנהגה הציונית, ועורר את היהודים להגן על עצמם.

הפואמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפואמה היא נבואת זעם המורכבת משנים עשר[4] בתים העוסקים במסע בן 24 שעות. כל אחד מהבתים מתמקד בתחנה שונה בפרעות קישינב.

הבית הראשון מתחיל מציווי של הדובר אל הנמען, "קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה", המהווה ארמז לציווי המקראי של אלוהים אל אברהם ""לֶךְ-לְךָ מֵֽאַרְצְךָ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ" (בראשית י"ב א) המרמז על הפתרון - עלייה לארץ ישראל, ולאחריו תיאור פלסטי המתייחס למצב העיר לאחר הפרעות בה נותרו "הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְ..הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים", הבית מתאר את ההרס הרב ברחבי עיר ההריגה, בה הקירות מדומים לפצעים פתוחים. אל מול התיאורים הצבעוניים, הבית מסתיים בחזרה מפליאה לשגרה של הטבע והאדם: "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט".

הבית השני מזמין את הנמען להתוודע לעליות הגג בהן התבצעו מעשי רצח אכזריים, בהם של אם ותינוקה, ובחושך מופיעות עיניים השואלות למה? ונועצות בו את מבטיהן. אך גם בסופו "וְהַשֶּׁמֶשׁ כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם תְּשַׁחֵת זָהֳרָהּ אָרְצָה".

הבית השלישי לוקח את הנמען אל מרתפי הבתים שם נאנסו הנשים, בזמן שהגברים הסתתרו והתפללו שלא יאונה להם רע. תיאור מעשיהם מהווה ביקורת על מעשי האי-גבורה של הגברים, דבר המתעצם לאור שיוכם ל"בְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים", כך בניגוד למכבים הידועים בגבורה והתאגדות ללחימה משותפת על קידוש השם, צאצאיהם רחוקים מהם מאוד. גם בסוף בית זה "הַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה".

הבית הרביעי מתאר את המקומות אליו ברחו היהודים, אך לא הצליחו להנצל. "בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים", הבורחים נטבחו במקומות משפילים ובאופן מזוויע "וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ", כך מי שאינו עומד להלחם סופו למות כמו כלב.

הבית החמישי בו הנמען הולך אל גן ירק ושם מוצא זוועות ואיברים מרוסקים, משם הוא עובר לאורווה בה הוצאו היהודים להורג ושם גם מתרכז כל הצער והפחד של העולם. השכינה היא "עֲיֵפַת צַעַר וִיגֵעַת כֹּחַ" ומתוארת כחלשה ובוכייה, ומהווה דימוי למצבה של היהדות והיהודים.

הבית השישי בו הנמען מגיע אל בית הקברות הנמצא מחוץ לעיר והדובר מזדהה כאלוהים "סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם, עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם", המונע מהדובר לבכות, אך הוא אל חלש וחסר אונים בבושתו, בדיוק כמו מאמיניו.

הבית השביעי בבית זה הנמען מתעכב על חלקת דשא ואלוהים מצווה עליו לתלוש מהעשבים, בדומה לעם התלוש חסר השורשים. משם הוא עובר אל בית התפילה בו מתפללים ניצולי הפרעות, אולם אלוהים רוצה שיימחו ויזעקו על חורבן גדול שכזה וימרדו כנגדו. אך "לִבָּם לֹא-יַאֲמִין לְפִיהֶם", והם אינם מקללים, רק מבכים את גורלם ואינם יוצאים כנגד אל שלא סייע להם.

הבית השמיני: אלוהים - הדובר פונה אל הנמען שיכבוש את צערו ויכיר בשליחותו. שיהיה סבלני לרגשות הנפגעים ויפעל למענם ויסייע להם לעמוד איתנים לנוכח ההרס והחורבן.

הבית התשיעי: מתוארים הניצולים ש"מֵת רוּחָם, נָס לֵחָם, וֵאלֹהֵיהֶם עֲזָבָם", הם מקיימים את מצוותיהם באופן חיצוני, אך אין בהם אמונה פנימית. רוחם מתה והאל עזבם.

הבית העשירי מתאר את הניצול שעושים היהודים שנפצעו "מַכְרִיזִים בְּפֻמְבֵּי עַל-פִּצְעֵיהֶם כְּרוֹכֵל עַל-מַרְכֹּלֶת" לשם איסוף תרומות ושנור של כסף מיהודים אמידים שלא נפגעו.

הבית האחד עשר בו מתואר הניצול באופן חזק עוד יותר "לְבֵית הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם, וְעַצְמוֹת אַחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וּמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם". הניצולים מגיעים לבתי הקברות כדי לחפור בקברי אחיהם עבור חפצים שיוכלו לסחור בהם.

בְּעִיר הַהֲרֵגָה

וְעַתָּה מַה-לְךָ פֹּה, בֶּן-אָדָם, קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה
וְנָשָׂאתָ עִמְּךָ שָׁמָּה אֶת-כּוֹס הַיְגוֹנִים,
וְקָרַעְתָּ שָׁם אֶת-נַפְשְׁךָ לַעֲשָׂרָה קְרָעִים
וְאֶת-לְבָבְךָ תִּתֵּן מַאֲכָל לַחֲרוֹן אֵין-אוֹנִים,
וְדִמְעָתְךָ הַגְּדוֹלָה הוֹרֵד שָׁם עַל קָדְקֹד הַסְּלָעִים
וְשַׁאֲגָתְךָ הַמָּרָה שַׁלַּח – וְתֹאבַד בִּסְעָרָה.

הבית האחרון מתוך "בעיר ההרגה"
תמוז–תשרי, תרס"ד.

הבית השנים עשר הבית המסיים ובו הדובר קורא לנמען "קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה" שם יוכל לפרוק את יגונו להתרחק מהעם. ייתכן שהאמירה מרמזת גם על עלייה לארץ ישראל ולמעשה מהווה סגירה למשפט הפתיחה "לך לך" המרמז על אותו הפתרון.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת הפואמה היא לעודד עשייה, אולם היא מסתיימת בהיעדר סיכוי לעשייה. מצבו של האל משתקף ממצבו של העם; חלש, חסר אונים ומאכזב.

הדובר המייצג את האלוהות, הוא דרכו של ביאליק להביע את הגינוי והזעם, מעם שאינו מסוגל לעשות זאת עבור עצמו. ולכן אלוהיו - מייצגיו עושים זאת במקומו, ולא רק בתחושות של חמלה, חולשה וכאב. אל מולו הנמען - שליח האל (המשורר הנביא) הנשלח לראות את האסון בעיר ההריגה, אך זעקותיו מצוות לידום על ידי האל. האלוהות מטילה את אחריות העם לגורלו. לעצבו במדבר, הרחק מהקרקע בה טובחים בו. ניתנות לעם ולניצולים שתי אפשרויות, להיוותר בבושתו כקבצן, או לעזוב אל המדבר וליצוק תוכן לחייו.

המוטיבים החוזרים במהלך העלילה, בהם הסיפורים המקראיים, השגרה המרמזת כי לא נלמד אף לקח ממעשי הפרעות. וכי הקהילה היהודית לא השכילה להפנים את המעשים ולחפש פתרונות קונקרטיים. תיאורי האכזריות הרבים של איברים מרוסקים המנוגדים להתקוממות החלושה אל נוכח הזוועה. כל אלה מהווים פואמה נוקבת שמטרתה להעביר את המסר כי על העם ללמוד להגן על עצמו.

תרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפואמה זכתה במהלך השנים למספר תרגומים. בשנת 1904, בסמוך לפרסום הפואמה, היא תורגמה לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי אף כתב שיר משלו כהקדמה לתרגומו[5]. בשנת 1920 תרגם אברהם שבדרון את "בעיר ההרגה" לגרמנית שנדפס תחילה ב"ירובעל" והוצא לאחר מכן בחוברת מיוחדת. התרגום הראשון לשירי ביאליק ביידיש נעשה כנראה על ידי י. ל. פרץ שהדפיס בשנת 1903 ב"דער וועג" את תרגומו ל"בעיר ההרגה" - אולם התרגום לא היה לטעמו של ביאליק, עד שתרגם בעצמו את שירו בשם "אין שחיטה שטאדט" (בעיר השחיטה).

בשנת 1988 תורגמה הפואמה לספרדית בשם "La ciudad del exterminio", ובשנת 1990 תורגמה לגרמנית ויידיש על ידי המתרגם והעיתונאי הגרמני, ריכרד חיים שניידר (Richard Chaim Schneider).

תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2011 עלתה הצגת יחיד של זהר וקסלר בעקבות הפואמה והסיפור המשפחתי האישי שלו[6]. ההצגה העמידה במרכזה את הזהות האישית כחלק ממהלך ההיסטוריה שמקורה בפוגרום קישינב ובפואמה. במהלכה עוברים מארכיוני בית ביאליק לרחובות קישינב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ח. שורר, י. קורן, ד. ויניצקי (עורכים), הפוגרום בקישינוב במלאת 60 שנה, תל אביב: הוצאת האיגוד העולמי של יהודי באסרביה, תשכ"ג 1963.
  2. ^ עמוד השער, הסבר על תוכנו של העיתון, הזמן, 27 בנובמבר 1903
  3. ^ בספרו של דן מירון אפשר למצוא את שני נוסחי השיר והשוואה ביניהם.
  4. ^ בספירות שונות מייחסים לפואמה בין אחד-עשר לשלושה-שער בתים
  5. ^ זאב ז'בוטינסקי, "הקדמה לתרגום הרוסי של 'משא נמירוב'", תרגם מרוסית חנניה רייכמן, בתוך: זאב ז'בוטינסקי, שירים, תש"ז, עמ' רכט-רלד
  6. ^ הצגת יחיד בעקבות ביאליק: קישינב 1903, באתר "הבמה"