לדלג לתוכן

בעלות צולבת בתקשורת

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בעלות צולבת בתקשורת היא מצב שבו אדם או גוף אחד מחזיק בשליטה על יותר מסוג אחד של אמצעי תקשורת, למשל עיתון וערוץ טלוויזיה; אתר חדשות ותחנת רדיו; חברת הפצת תוכן ופלטפורמת שידור; וכדומה[1].

השפעותיה של בעלות צולבת על שוקי תקשורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב של בעלות צולבת גורם למחלוקת ציבורית ורגולטורית. מצד אחד ריכוז הבעלות עלול לפגוע בקיומו של חופש העיתונות, לייצר מונופול על המידע ולהשפיע על דעת הקהל. מצד שני, ריכוז בעלויות עשוי לאפשר הפקת תכנים איכותיים יותר בזכות איגוד משאבים וניסיון מקצועי[2][3][4].

מעבר לבעלות צולבת ישירה, לעיתים קרובות נראה גם קשר עקיף בין גופי תקשורת ובין גופים מסחריים, פיננסיים או פוליטיים. הגופים הללו אינם עוסקים באופן ישיר בהפצת תוכן תקשורתי[2].

הקשרים בין גופים עשויים להתאפיין בדרכים שונות:

  • החזקת מניות של תאגידים גדולים בכלי תקשורת.
  • מימון עקיף מכלי תקשורת אחד לאחר באמצעות פרסום, חסויות, תרומות או הלוואות.
  • שיתופי פעולה כלכליים שמציבים כלי תקשורת בתלות כלפי גורמים חיצוניים.

השפעותיה של בעלות צולבת על התוכן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצבי בעלות צולבת קיים הסיכון שגוף המייצר תוכן עיתונאי יימנע מסיקור נושאים רגישים או ביקורתיים כלפי גופים חיצוניים. כמו כן, לעיתים הדבר יכול אפילו להביא להטיה מודעת של התוכן לטובת אינטרסים חיצוניים במסווה של אובייקטיביות עיתונאית[5]. המאפיינים הם לרוב הסתרת מידע, עידוד סדר יום מסוים, או צנזורה עצמית של עיתונאים[6].

אחת מתופעות הלוואי היא הופעתם של תכנים פרסומיים המוצגים כתוכן מידעי ("תוכן שיווקי סמוי"). למשל, כתבות ממומנות על ידי גופים שונים, כשאינן מסומנות כתוכן שיווקי. הדבר מערער את יכולתו של הציבור לזהות מידע אמין[7].

תופעות לוואי נוספות הן:

  • שכירות צולבת – מצב שבו עיתונאים נקלעים למצבי ניגוד עניינים כאשר הם מועסקים בכמה כלי תקשורת שבבעלות דומה.
  • מימון צולב – מצב שבו גוף אחד מממן או תומך כלכלי במספר כלי תקשורת במקביל, באופן שמחזק את כוחו של הגוף המממן ואת תלותם של כלי התקשורת בכספו[8][9].

השפעותיה של בעלות צולבת על הדמוקרטיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשרים בין הון לתקשורת נתפסים כבעיה חברתית רב-מערכתית, המביאה לערעור עקרונות יסוד בדמוקרטיה, בהם שקיפות, ביקורתיות וגיוון רעיוני[10][11].

כאשר בעלי הון מחזיקים גם באמצעי תקשורת מרכזיים, בדרך ישירה או עקיפה, קיים תמריץ ברור להטות את התוכן התקשורתי[12]. לפיכך מתקיים בישראל ובעולם דיון ציבורי רחב סביב הצורך בגילוי מבנה הבעלות, חיזוק הפיקוח הרגולטורי ועידוד הקמתם של מודלים עצמאיים למימון תקשורת.

במבט משווה, התופעה של בעלות צולבת בתקשורת אינה ייחודית לישראל[13]. בעלות צולבת בתקשורת היא תופעה רווחת במרבית מדינות העולם, והיא גואה בעיקר בשווקים שבהם פועלים תאגידי תקשורת גדולים ומבוססים. לפיכך מדינות דמוקרטיות מנסות לאזן בין הצורך לשמור על אמינות תכנים, ריבוי דעות ופלורליזם תקשורתי ובין חירות כלכלית הנדרשת לצורך הפקת תוכן איכותי[14].

הצעדים נגד בעלות צולבת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות רבות מנסות לגבש מדיניות המתמודדת עם בעלות צולבת בתקשורת במציאות של תחרות בשוקי תקשורת. צעדים שננקטו כוללים הגבלות על בעלות, שקיפות בנוגע למבנה הבעלות, עידוד שידור ציבורי ובלתי תלוי במימון, ותמיכה בגופי תקשורת עצמאיים. עם זאת, מידת ההצלחה של המדיניות משתנה ממדינה למדינה, וקשורה לרוב למצב הכלכלי, הפוליטי והתרבותי המקומי[15].

המצב הנתון בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן למפות את הבעלויות המרכזיות בתחום התקשורת והאחזקות שלהם כך[16]:

התמודדות המשפט הישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט הישראלי מתמודד עם התופעה של בעלות צולבת בתקשורת במספר דרכים. חלקן בהוראות חקיקה וחלקן בביקורת שיפוטית של בית המשפט.

החקיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט לדיני הגבלים עסקיים כלליים, בעיקר חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 וחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990 – מכילים הוראות המגבילות בעלות צולבת בענף התקשורת.

חוק התקשורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק התקשורת סעיפים:

  • סעיף 6ח4 אוסר על מתן רישיון לשידורים לתאגיד בעל רישיון אחר או לתאגיד שהוא עיתון.
  • סעיף 6כ1(ג) לחוק זה קובע סמכות למועצה לשידור כבלים ולוויין, הממונה על ידי הממשלה, להגביל החזקות אמצעי שליטה בגוף משדר, וזאת מתוך מגמה להרבות את הגורמים המשדרים בשוק.
  • סעיף 6כ1(ד) לחוק זה מעגן כי המועצה מוסמכת לקבוע הגבלות על סך הערוצים המופקים בידי מפיק בודד, גם אם בחלקם הוא מפיק יחד עם מפיקים אחרים.

חוק הרשות השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, סעיף 41 מסדיר שורת כללי מכרז לקבלת רישיון שידורי טלוויזיה, הנוגעים לזהות המשתתפים במכרז. בכללים אלה, בין השאר, איסור השתתפות במכרז החל על מי שבעל רישיון קיים לשידורים (כולל: על מחזיק בחלק מתאגיד בעל רישיון), או על תאגיד שהוא עיתון (כולל: על מחזיק בחלק ממנו).

בד בבד, סעיף 2(ג1)(2) לחוק הפצת שידורים באמצעות תחנות שידור ספרתיות, התשע"ב-2012, מגביל מינוי, על ידי שר התקשורת ושר האוצר, של גורם המפעיל תחנת שידור – אם הוא בעל זיכיון לשידורי טלוויזיה או כבלים, או שהוא עיתון.

פסיקת בית המשפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיון בפסיקותיו של בית המשפט, באופן כרונולוגי, מעלה ניסיון שיפוטי להתמודד עם תופעה של בעלות צולבת בתקשורת. כמו כן, הפסיקה לא מתמקדת רק בתופעה של בעלות צולבת כהגדרתה הפשטנית, אלא גם בתופעות הנוגעות לה ומזינות אותה, ונכון לסקור אותה גם באור הזה.

כבר באמצע שנות התשעים, עם התעצמות אפיקי הברוד-קאסט, בית המשפט העליון התייחס לחשש מריכוזיות בשוק התקשורת. באחת הפרשות, שעסקה בזכות גישה שווה לכלי התקשורת[17], נכתב:

"הסכנה ל'שוק הרעיונות' נובעת, בראש ובראשונה, מריכוזיות בשליטה באמצעי התקשורת. הפתרון לריכוזיות האמורה טמון בתכנון מבנה שוק השליטה בענף אמצעי התקשורת. פירושו של דבר כי מוטלות הגבלות על רמת השליטה של חברות מסוימות בסך כל אמצעי התקשורת. על-ידי פיזור השליטה מובטח הגיוון בשליטה. ההנחה היא כי הגיוון בשליטה יסייע לקיומו של "שוק רעיונות" חופשי. דא עקא: השוק החופשי עלול להיכשל. עלול להיווצר 'כשל שוק חוקתי' שבו חוג מצומצם של בעלי שליטה מכתיבים ומעצבים את 'שוק הרעיונות'. לשם כך מבקשים להקדים רפואה למכה ולמנוע את ריכוזיות השוק. המכשירים הטכניים למניעת ריכוזיות זו עשויים להיות מגוונים – החל בהתנאת רישוי אמצעי תקשורת בתנאים מסוימים וכלה בדינים ספציפיים של הגבלים עסקיים בכל הנוגע לאמצעי תקשורת"

— בג"ץ 6218/93 ד"ר כהן, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529, 542 (1995) (הנשיא שמגר, בדעת מיעוט לעניין התוצאה בפרשה זו).

בפרשת איגוד העיתונים היומיים בישראל (1987) קבע בית המשפט שרשות השידור אינה מוסמכת לשדר שידורי פרסומת מסחרית, מאחר שחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965, אינו מסמיך אותה מפורשות לכך. עם זאת, בית המשפט הכיר באפשרות של רשות השידור לשדר: "תשדירי שירות", שמטרתם להעמיק את מודעותו של הציבור בנושאים לאומיים, ו"תשדירי חסות", שמטרתם להודיע לציבור את דבר ההפקה של תוכנית מסוימת בסיוע חברה מסחרית. התנאי בפסק הדין היה שלא יהיה באלה מסר פרסומי ישיר[18]. באותה עת, רשות השידור הייתה הגוף היחיד שפעל ושהורשה לפעול בשידורי טלוויזיה. על כן, פסק הדין האמור נתפס כפסק הדין הראשון אשר פתח למעשה פתח לבעלות צולבת בשוק התקשורת. בהמשך לכך, בפרשה עוקבת (1991), חזר בית המשפט על קביעתו זו, אך הבהיר כי הקרנת שידור חסות תכלול אך ורק תודות למממן של התכנית המשודרת, כנספח לשידור, ולא תכלול תוכן מסחרי בעיקר השידור[19]. על אף שפסיקה זו נתפסה גם היא כפתח לבעלות צולבת בשוק התקשורת, היא לא עסקה באופן ישיר בהגדרתה הישירה.

בפרשת הערוץ השלישי (2000), דובר בעתירה כנגד הקלות רגולטוריות שניתנו, בחוק הרשות השנייה, לזכייניות חדשות המבקשות להשתלב בהקמת "הערוץ השלישי" – וזאת בנוגע לחובה להפיק הפקות מקור ולשדר חדשות. העתירה כוונה נגד איסור על בעלי זיכיונות קיימים ועל בעלי שליטה בתאגידים המחזיקים בהם, להתמודד במכרז לזיכיון בערוץ השלישי. בית המשפט דחה את העתירה. הוא הכריע כי הטעם שעמד לנגד עיני המחוקק: פתיחת שוק הפקות התקשורת לתחרות, הוא טעם לגיטימי. לכן הטעם הזה מצדיק פגיעה בזכותם לחופש העיסוק של מפיקים קיימים בשוק. בית המשפט ציין שכל עוד זכיין קיים מחזיק בזיכיון מקביל, לא תיתכן תחרות ראויה לשמה בשוק. לכן "אם מעוניינים אנו בקיומה של תחרות על הזיכיונות ... אין מנוס מהטלת איסור על זכייניות ... להשתתף בה כל עוד הן מחזיקות בזיכיון פעיל לערוץ אחר"[20].

בפרשת מיזוג בזק-יס (2009) בית המשפט העליון דחה ערעור על פסק דין של בית הדין להגבלים עסקיים, שקבע כי אין לאשר מיזוג בין חברת "בזק" וחברת "יס". בכך אסר אף הוא את המיזוג. בית המשפט נשען על דיני ההגבלים העסקיים הכלליים, וקבע כי מיזוג זה עלול לפגוע בתחרות הפוטנציאלית "בפועל" בשוק התקשורת (וזאת אף לצד פגיעה בתחרות הפוטנציאלית "בכוח" בשוק זה). בתוך כך, המיזוג אופיין כמיזוג קונגלומרטי. זאת מאחר שהוא נוגע לגורם בעל עוצמה כלכלית – "בזק": המורכב מיחידות עסקיות מגוונות הפרוסות בשווקים משיקים – ה"בולע" מתחרה בשוק מסוים. החשש ממיזוג כזה סומן על ידי בית המשפט ביתרון בלתי-הוגן, שעלול להיות ממומש אצל בזק, בייחוד בקבלת גישה משופרת לשוק ובאמצעי מימון נוחים. זאת על חשבון פעילותו התחרותית, שהייתה קיימת בשוק לפני המיזוג, של הגוף ה"נבלע"[21].

בפרשת רדיו ירושלים (2009) בית המשפט העליון דחה ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים, שדחה עתירה לביטול מכרז למתן זיכיון לשידורי רדיו אזורי בירושלים. בכך אישר אף הוא את המכרז. בין יתר טענות, בית המשפט דחה את טענת החברה המערערת על כך שהמכרז עלול להביא לבעלות צולבת. זאת, לפי הטענה, משום שאחת המשתתפות במכרז לרדיו האזורי היא בעלת השליטה בחברת "רשת", שהיא אחת מזכייניות הערוץ השני בטלוויזיה. בנוגע לטענה זו, בית המשפט הבהיר כי האיסור על בעלות צולבת נועד למנוע ריכוז שליטה באמצעי תקשורת שונים בידי מספר קטן של גורמים. על פי פרשנות החקיקה בתחום זה, הדגש הוא על החזקה המאפשרת בפועל שליטה בפעילות של מדיום תקשורתי. במקרה זה, נקבע שאישור המכרז לא מקיים את הגדרה זו לבעלות צולבת. נקבע גם שאין להסיק בעלות צולבת באופן עקיף. מכאן נקבע שאישור המכרז לא מוביל לצמצום התחרות בשוק התקשורת ולא משפיע על המידע המועבר לציבור, שהם מטרת ההגבלות על בעלות צולבת בתקשורת[22].

בפרשת פרי טי-וי (2023), שעניינה היה בהתעצמות גורם קיים בשוק התקשורת, בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ), דחה עתירה של חברת "הוט". עתירה זו הופנתה כנגד החלטת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו לאפשר לחברת "קשת" להרחיב את שידוריה גם לאינטרנט – במסגרת מיזם "freeTV". טענות העותרת, "הוט", נסבו על החשש מהגברת הריכוזיות בשוק התקשורת, כתוצאה מהתרחבות השליטה של חברה מתחום הטלוויזיה הרב ערוצית, "קשת", גם לתחומי השידורים באינטרנט. בית המשפט נימק את קביעתו באשראי שיש לאפשר לגורם המאסדר, הרשות השנייה, שההנחה היא שסורק באופן מקצועי את צורכי השוק וההתפתחויות בו תוך ערנות למידת התחרות הנדרשת בשוק. לכן ההתערבות בשיקול דעתו אינה הכרחית, אלא אם אינה עומדת בנורמות שגורות. למרות ההכרה של בית המשפט בכך שהשמירה על הביזור בשוק התקשורת אינה יכולה להיעשות רק מבחינה כלכלית אלא מבחינה מורכבת יותר, ניתן להניח שהרשות השנייה פועלת גם מהסתכלות מורכבת – ושוקלת את מתן הרישיון בשים לב למארג תקשורתי רחב המושפע ממנו. בהיעדר פגם משפטי מובהק, במקרה זה בית המשפט לא התערב בשיקול דעת המאסדר. בהקשר זה, בית המשפט הכיר בטענת המשיבים, בהם הרשות השנייה ו"קשת", שלפיה אין הוראת חוק הקובעת שמגבלת הבעלות הצולבת בתקשורת חלה גם על שידורים באינטרנט[23].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ זוהר גושן, שמואל לשם, ירון אזרחי, בעלות צולבת - שליטה ותחרות בשוק התקשורת הישראלי, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003
  2. 1 2 אסף וינר, תהילה שוורץ אלטשולר, ריכוזיות בשוק התוכן העיתונאי חדשותי, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020
  3. ↑ תמיר אגמון, עמי צדיק, תיאור וניתוח הבעלויות על כלי התקשורת בישראל, הכנסת, מרכז המחקר והמידע, 9 ביוני 2013
  4. ↑ תמיר אגמון, עמי צדיק, ניתוח ההשלכות הכלכליות של ריכוזיות ובעלויות צולבות על כלי התקשורת, הכנסת, מרכז המחקר והמידע, 2 בנובמבר 2011
  5. ↑ איתמר ב"ז, ידיעות על סוף, קשת של אינטרסים, באתר העין השביעית, 1 בספטמבר 2021
  6. ↑ תהילה שוורץ אלטשולר, בעלות ריכוזית בשוק העיתונות הכתובה: היבטים תיאורטיים ומעשיים, מוציא לאור לא ידוע, 2002
  7. ↑ הכל אינטרסים: חופש העיתונות משועבד לא פעם לגורם האנושי, באתר מעריב אונליין, 8 בספטמבר 2019
  8. ↑ 9. על האליטה בתקשורת דן כספי, באתר kotar.cet.ac.il
  9. ↑ Ido Baum, בעיית הריכוזיות והעיתונות בישראל: כשלי שוק בחברות המדיה ובאספקת מידע עיתונאי לציבור, באתר SSRN, ‏12 באוגוסט 2023
  10. ↑ תהילה שוורץ אלטשולר, מי ירסן את ההון והשלטון, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 5 ביוני 2019
  11. ↑ תהילה שוורץ אלטשולר, פחות רגולציה - יותר שחיתות, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 19 בפברואר 2018
  12. ↑ שינוי בהרגלי הצריכה : המדריך ליעילות כלכלית ולצדק חברתי בישראל, באתר kotar.cet.ac.il
  13. ↑ -, טלוויזיה בכבלים בישראל - זירה חדשה להתמודדות בסוגיית חופש הביטוי, עיוני משפט, עמ' טז, 1 (תשנב) 97-130
  14. ↑ BEN H. BAGDIKIAN, THE NEW MEDIA MONOPLY
  15. ↑ Sam Schulhofer-Wohl Miguel Garrido, DO NEWSPAPERS MATTER? EVIDENCE FROM THE CLOSURE OF THE CINCINNATI POST, NBER WORKING PAPER SERIES, מרץ 2009
  16. ↑ מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית, באתר העין השביעית, 1 בספטמבר 2021
  17. ↑ נבו - המאגר המשפטי - מדור כתבי עת, באתר www.nevo.co.il
  18. ↑ בג"ץ 757/84 איגוד העיתונים היומיים בישראל נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד מא(4) 337 (1987).
  19. ↑ בג"ץ 3424/90 איגוד העיתונאים היומיים בישראל נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד מה(2) 24 (1991).
  20. ↑ בג"ץ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(5) 451, 472 (2000).
  21. ↑ ע"א 2082/09 יורוקום די.בי.אס בע"מ נ' בזק חברת התקשורת הישראלית בע"מ, פ"ד סג(2) 788 (2009).
  22. ↑ עע"מ 4622/09 שידורי רדיו ירושלים (2007) בע"מ נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (נבו 23.8.2009).
  23. ↑ בג"ץ 5664/22 הוט מערכות תקשורת בע"מ נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (נבו 4.7.2023).
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בעלות_צולבת_בתקשורת&oldid=42508112"