בעל מום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כהן בעל מום הוא כהן אשר גופו לוקה בחסר ויש בו מום, הפוסל אותו מעבודת המקדש.
קרבן בעל מום הוא בעל חיים אשר גופו לוקה בחסר ויש בו מום, הפוסל אותו מלהיות מוקרב במקדש.

בעל מום בכהונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור המקראי לפסולו של כהן בעל מום בעבודת בית המקדש הוא:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו: כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב, אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ: אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד: אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה', מוּם בּוֹ- אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל: אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ, וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם:

ויקרא כ"א י"ז

כל הקרבנות וכל עבודות המקדש אסורות להיעשות על ידי כהן בעל מום, כפי שלמדו חכמים בספרא[1]. כל הקרבן שנעשתה בו עבודה על ידי כהן בעל מום- חולל ונפסל, ועל הבעלים להביא קרבן חדש.

נחלקו התנאים בתוספתא[2] מה דינו של כהן שעבד בהיותו בעל מום. לדעת רבי יהודה, חייב העובד מיתה בידי שמיים. לדעת חכמים, שהלכה כמותם, חייב העובד מלקות.

בנוסף לאיסור העבודה במקדש, נאסר על כהן בעל מום גם להיכנס לבית המקדש, מכיוון שהוא לא ראוי להקריב. נחלקו הראשונים אם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן, והאם איסור הכניסה הוא לתחום שבין האולם למזבח, או אפילו כנגד מזבח עצמו.
בשאר דיני כהונה אין הבדל בין בעל מום לבין כהן רגיל. מותר לו לאכול תרומה וקודשים, מותר לו לשאת את כפיו, ונאסר עליו להיטמא למתים, ולהינשא לפסולי כהונה.

בספר משנה תורה מנה הרמב"ם מאה ארבעים ושניים מומים בגוף האדם הפוסלים בכהונה (הלכות ביאת המקדש ו, ח).

מום עובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזהרה מיוחדת הזהירה התורה על כהן שיש בו מום עובר, כלומר מום העתיד לחלוף, שלא יעבוד, שנאמר: "כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב", ולמדו מכך חכמים שזו אזהרה לבעל מום עובר. כל דינים שחלים על בעל מום, חלים על בעל מום עובר בזמן מומו. חלף מומו- הרי הוא כשר לעבודה.

בעל מום בקרבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור המקראי לפסולו של קרבן בעל מום להקרבה הוא:

וְאִישׁ כִּֽי יַקְרִיב זֶֽבַח שְׁלָמִים לַֽה', לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן, תָּמִים יִֽהְיֶה לְרָצוֹן, כָּל מוּם לֹא יִֽהְיֶה בּֽוֹ

ויקרא כ"ב, כ"א

בעל-חיים בעל מום פסול להקרבה על גבי המזבח. מסיבה זו אסור גם להקדיש אותו, אולם אם כבר הוקדש, או שנפל בו מום לאחר ההקדשה, אמנם אסור הקרבן בהקרבה, אבל בכל זאת חל ההקדש בבעל החיים, על אף מומו.

דין מום נאמר בכל סוגי הקרבנות, ואפילו בנסכים, כיין המנוסך עם הקרבן שאסור שיהיה מעושן, ובמנחה שהסולת שממנה נעשית אסורה בנגיעות תולעים.

בקרבנות העוף אין איסור שיהיה מום בקרבן, שנאמר "לִֽרְצֹֽנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָֽעִזִּֽים" (ויקרא, כב,יט), ואמרו חכמים: תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, ועל כן הקרבן נפסל רק אם הוא מחוסר איבר[3].

בספר משנה תורה מנה הרמב"ם שבעים ושלושה מומים בבהמה (הלכות איסורי המזבח ב, א-ו).

בעל מום בבכור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בכור בהמה טהורה#בכור בעל מום

באופן עקרוני צריך להקריב בכור בהמה טהורה. אבל במקרה שנפל מום בבכור אסור להקריב אותו כמו שאר קורבנות בעלי מום ובמקום זה הוא ניתן לכהן שיכול להשתמש כבשר חולין. מאז חורבן בית המקדש, ישנה בעיה עם בכורות שלא ניתן להקריב אותם על גבי המזבח, אך גם אסור להטיל בהם מום כך שרק אם בכור נעשה בעל מום באופן טבעי מותר לכהן לאכול אותו. לכן רבות מסוגיות המומים בבעלי חיים בש"ס מובאות בהקשר של בכורות בעלי מומים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמור, סוף פרשה ג'
  2. ^ תוספתא, זבחים פי"ב
  3. ^ מסכת מנחות, ו, א


Stub judaism.png ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.