בציעת הפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בציעת הפת היא הלכה בהלכות סעודה שענינה סדר בציעת הלחם בסעודה וחלוקתו לסועדים. למרות שהלכה זו תקפה בכל סעודה שהיא, כיום היא נהוגה בעיקר בסעודת שבת ולכן חלק מהלכותיה קשורים בדוקא לשבת.

מקום הבציעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הנאמר בגמרא, הבציעה צריכה להיות במקום האפוי היטב ולא במקום הלבן. דין זה לימד המלך מנשה את רב אשי כאשר נגלה אליו בחלום. למעשה נהוג לבצוע את הלחם מן הצד, כך שנחתכים יחדיו הן צדו העליון של הלחם והן צידו התחתון, עקב מחלוקות הלכתיות שהתעוררו בעניין זה.

מי הבוצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבוצע בדרך כלל הוא בעל הבית כדי שיבצע למסובים בעין יפה. אם ישנו בשטח אדם גדול או שזו חתונה בוצעים הגדול או החתן.

צורת הבציעה וזמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכתחילה היה ראוי לבצוע על הפת שלמה קודם בציעתה מפני כבוד הברכה, אולם מאידך יהיה בכך הפסק רב בין הברכה לאכילה, לכן כפשרה יש לבצוע מעט קודם הברכה (בשיעור שיוכלו להרים את הלחם אם יאחזו בפרוסה) ואת ההמשך לאחריה.

הבציעה בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבת שצריך לבצוע בדווקא על כיכר שלמה, יש פוסקים הסוברים שאין לבצוע כלל כי זה יפגום בשלמות הפת, אולם בספר משנה ברורה מביא שהמדקדקים נוהגים לרשום בסכין ( כלומר קלות)קודם הברכה.

סדר החלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלק צריך להניח את פרוסת הבציעה על השולחן ולא לתתה ביד הסועד, משום שלאבל כן נותנים בידו ואין לגרום לאדם להרגיש כאבל. בגמרא נאמר שעניין זה נרמז בפסוק "פרשה ציון בידיה" - רמז שנותנים ביד האבל את פרוסת הלחם.

הבציעה בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעודת שבת בה בוצעים על לחם משנה