בקעת הקהילות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בקעת הקהילות
YadVashem Valley of the Communities 002.jpg
לזכר הקהילות היהודיות שהושמדו בשואה
מיקום יד ושם, ישראלישראלישראל
קואורדינטות 31°46′25″N 35°10′17″E / 31.773555555556°N 35.17125°E / 31.773555555556; 35.17125
שנת חניכה 1992 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל ליפא יהלום, דן צור עריכת הנתון בוויקינתונים
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map with titles2.png
 
בקעת הקהילות
בקעת הקהילות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תקריב אחד מלוחות הזיכרון בבקעת הקהילות

בקעת הקהילות היא אתר הנצחה בקצה המערבי של יד ושם שעל הר הרצל בירושלים, אתר שתוכנן על ידי אדריכלי הנוף זוכי פרס ישראל ליפא יהלום ודן צור. האתר נועד להנציח את הקהילות היהודיות ברחבי אירופה ובצפון אפריקה, שנהרסו או הושמדו בשואה, את שמותיהן של למעלה מ-5,000 קהילות ישראל אשר נחרבו בידי הנאצים ומשתפי הפעולה עימם, ואת מעט הקהילות ששרדו. בעת הקמת המקום נקרא האתר בקעת הקהילות החרבות, אולם שם האתר שונה בשל מחאתה של קהילת דנמרק אשר נפגעה אולם לא הושמדה בשואה.

קודם להקמת אתר ההנצחה לא היה ביד ושם אתר המנציח את הקהילות השונות.

אבן הפינה לאתר הונחה בשנת 1983, ובנייתו הושלמה בשנת 1992.[1]

תולדות האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון להקמתה של בקעת הקהילות עלה בשנת 1977, בפגישה של יו"ר הנהלת יד ושם דאז, יצחק ארד, והאגודה האמריקנית למען יד ושם בראשות אלי זבורובסקי. להקמת האתר תרמו אגודת הידידים של יד ושם בארצות הברית ואיגודים רבים של יוצאי הארצות ("לנדסמנשאפטן"). בשנת 1979 ביקש יד ושם ממשרד האדריכלים יהלום-צור להגיש הצעות לגלעד שינציח את זכרן של 5,000 קהילות יהודיות שחרבו בשואה. אמר האדריכל דן צור: "החלטנו לא לעצב גלעד או גן רגיל. רצינו להראות עולם שנחרב, הריסות, אך במקביל גם את התקומה." הרעיון התבסס על התחפרות בתוך הגבעה, כדי לבטא את הפצע שנוצר בגופו של העם היהודי. "המבנה הטופוגרפי של האתר הכתיב ירידה אליו ואחר כך עלייה לגבעה. ביקשנו להנציח עולם שנחרב, ובה בעת לציין את תחיית המתים. כשהתחלנו לשרטט את האתר, נזכרנו בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל".[2]

האנדרטה מנציחה את הרס הקהילות ולכן דבר לא נבנה מעל פני האדמה. בקעת הקהילות נחפרה כסדרה של קברים פתוחים פעורים באדמה, מבוך של חצרות וקירות, משעולים פתוחים וחסומים. הרעיון הראשון התבסס על חפירת המבוך בתוך הקרקע. הרעיון נפסל כשהתברר כי הקרקע במקום רכה מדי. הוחלט לבצע חפירה ובתוכה ליצוק את המבוך. כחומר ליציקת המבוך נבחרו סלעים שנחצבו במחצבות אבן.

חקיקת השמות באבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעצבים הגרפיים דוד גרוסמן ויקי מולכו עיצבו את שמות הקהילות שנחקקו בבקעה. השניים חקרו את המקורות העתיקים על מנת לבחור את אופן עיצוב האותיות בבקעה. בין השאר חקרו מקורות ארכאולוגיים, לוחות עתיקים וכתובות בתי קברות באירופה. הם שאפו לאפיין כל קהילה באותיות מיוחדות לה. "היה לנו רעיון שמכל קהילה תילקח איזו תעודה מודפסת, ושם הקהילה יעוצב לפי אותה טיפוגרפיה. רעיון זה הצריך עבודת הכנה עצומה בהיקפה ולכן ירד מהפרק. במקום זאת פיתחנו אותיות המבוססות על אבן עברית עתיקה מלפני כ-2,000 שנה. אלה אותיות שבמפתיע מצטיינות בקו מודרני. הן הרבה יותר מודרניות מהאותיות שחקקו באירופה על מצבות."[3]

כמקור נוסף לעיצוב האותיות תארו האדריכלים את הסיפור על רבי רבי חנינא בן תרדיון: כשהרומאים החליטו להענישו על שלימד תורה, הם עטפו אותו בספר תורה והציתוהו בעודו בחיים. כשעלה בלהבות נשאל מה הוא רואה ואמר: "גוילים נשרפין ואותיות פורחות".[4]

"בלועזית התבססנו על אותיות קלאסיות ונייטרליות, כיוון שאין טעם לתת לקהילות שיוך ספציפי בלועזית." לא כל שמות הקהילות מופיעים באות זהה. "את האותיות של הערים עיצבנו אחרת כדי להעניק להן נוכחות. ישנם שמות אשר החלטנו לכתוב באות יותר קשה ובעלת אופי מיכאני. למשל, הכתובת 'באבי-יאר'." בתחילה תוכננה אף חקיקת שמותיהם של מחנות ההשמדה בבקעה אך הרעיון ירד מהפרק.[5]

"זה בפירוש לא מצבה וגם לא דף גמרא. אלו הן חתימות חקוקות באבן, למען הדורות הבאים. לכל שם הקפדנו שיהיה מיקום מסוים ומיוחד. חלקה קטנה, שלא תיבלע על ידי שם אחר. הרי כל קהילה הייתה עולם ומלואו. הקפדנו שהשמות לא יהיו מיושרים לימין כמו בספר טלפונים, אלא מפוזרים באופן אינדיבידואלי."[6]

שמות הקהילות נחרטו על כמאה קירות המפוזרים בכעשרים חצרות. החצרות מסודרות זו ביחס לזו על פי שושנת הרוחות, בהתאם למיקומן הגאוגרפי באירופה ובצפון אפריקה. שמות המקומות בעברית מייצגים את שמות הקהילות כפי שהיו מכונות בפי היהודים, בעוד השמות בלועזית הם השמות המקומיים של הקהילות. גודל האותיות מהווה אינדיקציה לגודלן היחסי של הקהילות.

שמה המקורי של הבקעה היה "בקעת הקהילות החרבות", אך עקב מחאה של יוצאי קהילת דנמרק, שכמעט כל יהודיה ניצלו מהשואה, שונה השם ל"בקעת הקהילות". בבקעת הקהילות מתקיימים אירועים המנציחים את התרבות והמסורת היהודית, וכן פעילות חינוכית עם מורים, תלמידים וחיילים, ועצרות זיכרון וכינוסים של ניצולי שואה מארגונים שונים.

מבנה האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר משתרע על שטח נרחב לרגלי הר הזיכרון. שטחו 24 דונמים, והכניסה אליו היא מבעד לשלושה שערים המדמים את שערי חומת ירושלים. לאחר הכניסה לאתר, החצוב באבן, עוברים המבקרים דרך חצרות שונות, ובהן 107 קירות מצופים אבן, עליהם חקוקים שמות חמשת אלפים הקהילות שחרבו בשואה, בעיקר באירופה, אבל גם קהילות אחרות שסבלו תחת הכיבוש הגרמני ומוראותיו, כמו בתוניסיה ובלוב.

קירות הבטון המצופים לוחות אבן בעיבוד גס נראים כעשויים אבנים ענקיות הניצבות זו על זו, בדומה לבנייה ההרודיאנית היבשה המאפיינת את הכותל המערבי. בין קירות האבן הושארו סלעים שגובהם בין שבעה לתשעה מטרים ומטרתם ליצור תחושה של אפסות האדם לעומת גודל האסון. מיקום הקהילות והחצרות השונות הוא בהתאם למיקום הקהילות ביבשת אירופה ובצפון אפריקה.

מעל קירות החצרות צמחייה שנועדה להראות את תקומת העם היהודי אחרי השואה. במרכז האתר מצוי בית הקהילות - מרכז חינוך ומחקר שנחנך ביוני 1993 בידי אלי ודיאנה זבורובסקי מניו יורק, לזכר משפחותיהם שנרצחו בשואה, ובו אודיטוריום, תצוגה ומחשבים שניתן לקבל בהם מידע על הקהילות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אייל מירון, ירושלים וכל נתיבותיה, הוצאת יד בן צבי, 1996.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בקעת הקהילות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יד ושם ירושלים, גיליון 63, עמ' 12.
  2. ^ ידיעון יד ושם, פברואר 1992; מגזין יד ושם, 31; יד ושם ירושלים, 28.
  3. ^ שם.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א'
  5. ^ שם.
  6. ^ שם.