ברוך מיטרני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב ברוך מיטרני
ברוך מיטרני.jpg
הרב מיטרני, 1900
לידה 1847
כ"ה בניסן ה'תר"ז
קירקלרלי, תראקיה
פטירה 1919 (בגיל 72 בערך)
כ"ג באב ה'תרע"ט
אדירנה
כינוי בני"ם
מקום פעילות קירקלרלי, אדירנה, קושטא, ימבול, סופיה, וינה, פרשבורג, ירושלים ויפו
תחומי עיסוק בלשנות והחייאת השפה העברית, הוראה, עיתונות, מחזאות ושירה

הרב ברוך (בן יצחק) מיטרני (מכונה בני"ם; 18471919) היה איש ציבור, מחנך, משורר, מחזאי, סופר, עיתונאי ורפורמיסט, ממבשרי הציונות ואחד מהשלושה שקדמו לאליעזר בן-יהודה בהחייאת השפה העברית.[1] כחלק מפעילותו להחייאת השפה העברית, פיתח שיטה ללימוד השפה לילדים ולמבוגרים, ולימד אותה כשפה ראשית בכל מקצועות הלימוד בבתי הספר שבהם שימש כמורה, בתקופה שבה היה נהוג ללמוד מקצועות בשפות המקור.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-11 באפריל 1847 (כ"ה בניסן ה'תר"ז) בקירקלרלי (אנ') שבתראקיה לרב יצחק מיטרני. בילדותו קיבל חינוך פרטי מאביו, שהיה מורה לעברית בתלמוד תורה הספרדי המקומי, מפיו למד בין היתר תנ"ך ותלמוד. בהמשך פגש באדירנה את יוסף הלוי, שזיהה בו כישרונות גדולים, השאיל לו ספרי לימוד ושימש כחונכו, (ולימים אף נחשב מיטרני לאחד מבחירי תלמידיו). בנערותו נמשך להשכלה, למד שפות וקרא ספרים רבים. הרב יוסף דאנון, שהיה חבר בית הדין המקומי, התעניין בכשרונתיו של הנער ובהמלצתו קיבל מיטרני מרבני העיר בגיל 13 את התואר "ח"ר" השמור לתלמידי חכמים בוגרים. לאחר בר המצווה המשיך ללמוד בישיבות העיר, והתקדמותו ושאלותיו המפולפלות הביאו את מוריו, שלא תמיד ידעו להשיב, למבוכה.

בשנת 1864 (ה'תרכ"ד) נסע עם אביו לאדירנה, שם נישא לבתו של הרב שלמה ראזון. בתקופה זו הוצעה לאביו משרת מנהל בבית ספר בימבול שבבולגריה, והוא עבר לשם עם אביו. בתקופה זו החל לכתוב שירים, חרוזים, פתגמים ומאמרים, וקיבץ את הנבחרים מהם לחיבור "תפארת בני"ם". באותה תקופה החל לשלוח מאמרי הדרכה ותוכחה לעיתוני הלאדינו שבקושטא, בהם עסק בחינוך הילדים, וקבע שיטה חדשה להפצת השפה העברית בציבור. מכיוון שראה בהחייאת השפה כמעין אתחלתא דגאולה, החל להפיץ את רעיונותיו והיה נואם בבתי כנסת ובמקומות מרכזיים. לאחר שיוסף הלוי נאלץ לעזוב את אדירנה, החליף אותו מיטרני בתפקידו כמחנך לשפה העברית, לדקדוק וללשון בבית הספר היהודי של אליאנס בעיר, בעוד אביו מונה לשמש כמנהל בית הספר. כמורה בבית הספר פעל כדי להפוך את העברית לשפת הלימוד הראשית בו, ועד מהרה התפרסם כמחנך מוכשר. בתקופה זו נפתחו בפניו אופקים חדשים להפצת רעיונותיו, והוא החל לפרסם מאמרים ב"המגיד", ב"חבצלת", ב"הלבנון" וב"הצפירה".

הוא נמנה עם ראשוני מחדשי החינוך היהודי בארצות הבלקן, ותמך ברפורמות חינוכיות רבות. לאחר שראה תמיכה ציבורית ברעיונותיו בנוגע לשפה העברית, הוציא אותן לפועל בהקמת בית ספר על טהרת העברית בשם "מקווה ישראל" באדירנה, ולצידו אגודה בשם זה, שמנתה כ-200 חברים בשיאה והפעילה את בית הספר על פי שיטותיו, כולל לימוד עברית מדוברת כשפת לימוד ראשית, ושילוב של לימוד מקצועות בתוכנית הלימודים של בית הספר. בחידוש האחרון של שילוב תורה עם מלאכה בבית הספר היה חלוץ ראשון באדירנה, ובהמשך אומץ חידוש זה על ידי כלל בתי הספר של אליאנס. במתחם של "מקווה ישראל" הוקמו גם בית כנסת ואולם קריאה, ואל זה האחרון נמשכו נערי העיר שחפצו בהשכלה. מדי פעם הוצגו בו מחזות שכתב ועיבד מיטרני בעצמו מסיפורי התנ"ך, כדוגמת אדם וחוה, יוסף ואחיו, מלוכת שאול, המן ומרדכי ועוד. מחזות אלו משכו קהל רב מהקהילה היהודית המקומית שבא לצפות בהם.

בין היתר, מיטרני ביקר את אליאנס על המחסור בלימודי היהדות בבתי ספרה ועל ההתמערבות שהיא מעבירה את התלמידים, והאמין כי יש להשתמש בחינוך המודרני כדי לחזק את הזהות היהודית ולא כדי להשתחרר ממנה. הודות לפעילותו זו, שלא הייתה נפוצה ומקובלת בזמנו, הוא נקלע למחלוקות והתנגדות מצד שמרנים מחד ותומכי אסימילציה מאליאנס מאידך. עד מהרה שמו התפרסם לרעה בידי מתנגדיו, ורבני העיר החלו לחשוש מפעילותו, ובעיקר מהוראת השפה הצרפתית מלבד העברית בבית הספר. הורים לתלמידיו החלו לעקוב אחריו בחשש כי בפעילותו הוא חוטא ומחטיא. אך למרות המחלוקות וההתנגדות, תלמידיו, שראו בו סמל של חכמה, נשארו נאמנים לו.

בשנת 1869 (ה'תרכ"ט), ללא כל תוכנית להמשך עתידו, עזב את אדירנה, בה ראה עיר שמגבילה את שאיפותיו והתפתחותו. כשעבר בסופיה שבבולגריה, ביקשו ממנו ראשי הקהילה להישאר שם, והוא החל ללמד בבית ספר של כי"ח בעיר. לאחר מספר חודשים בסופיה נסע לווינה, שם הכיר את פרץ סמולנסקין ומשפחות נכבדות יהודיות אחרות. בווינה שקד על לימוד השפה המקומית וספרותה, מלבד השפות שבהן כבר שלט: יוונית, ערבית, טורקית, צרפתית ואנגלית. בתקופה זו החל להגות רעיון לירחון ספרותי לאומי שישמש בעיקר כשופר לרעיונותו. לשם כך נפגש עם הרב משה אלקלעי, שהיה שותף בבית דפוס עברי בפרשבורג, ויחד סיכמו נושאים שונים בנוגע לירחון. הודות לזה האחרון, נודע לו כי הרב יהודה אלקלעי שוהה בבאדן-באדן, והוא נסע אליו לבקרו ולהכירו. במשך לילה שלם ישבו השניים ועיבדו "תוכנית פעולה לגאולה".

הירחון, שקיבל בהמלצת הרב אלקלעי את השם "כרמי" (כאות הוקרה לפועלו של אדולף כרמיה) החל לצאת לאור בשנת 1871 (ה'תרל"א) בפרשבורג, וחציו היה בעברית וחציו השני בלאדינו. הוא שלח את הירחון לידידיו ולקהילות היהודיות בעולם. מאמציו להחזיק את העיתון היו קשים, וכל פרנסתו המצומצמת מהוראה שימשה לכך.

בעודו עוסק בתוכנית רחבת היקף להדפסת ספרי חינוך ולימוד בווינה, קיבל את הידיעה כי אביו הלך לעולמו. מחובת דאגתו לאחיו היתומים ולאמו האלמנה חזר לאדירנה, שם שיקם בסיוע תלמידיו את בית הספר שייסד וקרא לו "עקדת יצחק" לזכר אביו. מיטרני שימש בבית הספר כמנהל וכמורה לתלמוד ולדקדוק עברי, והרב אברהם דאנון שימש בו כמורה לטורקית וצרפתית. בתמיכת קבוצת משכילים מהעיר, ייסדו השניים אגודה עברית-לאומית בשם "דורשי השכלה". מצבו הכלכלי באדירנה לא היה מזהיר, והוא הציע בעיתונות הטורקית את שירותיו כמורה לעברית ותנ"ך, בעל שיטה ייחודית שפיתח להוראת השפה. בתקופה זו המשיך להוציא את הירחון "כרמי", אותו היה מקבל לידיו לחלוקה לאחר שהודפס בפרשבורג. הביקורת הממשלתית המחמירה על העיתונות השמיטה רבים מחלקי הירחון, והכבידה על עבודתו.

למרות הביקורת הממשלתית, המשיך להטיף למען תקומת העם היהודי בארצו:

"עתה אשים פני לעמי בכלל ולאחי הספרדים בטורקיה בפרט, לאמר להם(...) עת להתעורר ולהתעודד, להרים קרן לאומנו בכל אלה(...) באמצעות פעולות נכבדות ומיושבות בדרך שלום עם כוחותינו מבפנים ואחינו בני האדם מבחוץ(...) הבה עמי, פקח עיניים ושלח ידיים(...) קומה והקימה את החפצים בתקומתך ותחייתך, וחיית ורבית והיה ה' א-להיך איתך".

מהות האומה ותפקידיה, גיליון ב' של "כרמי"

בשנת 1876 (ה'תרל"ו) נסע שוב לווינה, כדי להדפיס חלק מחיבוריו בלאדינו העוסקים בחינוך ובתנועת התחייה. בווינה הדפיס את ספרו "שמעו בנים", וחלק ראשון של ספרו "חינוכי בנים" שבהקדמתו מודה לגבירים משה צרפתי ואברהם בנבנישתי מווינה שהלוו לו את הסכום הדרוש להוצאת הספר. לאחר סיום הדפסת כתביו חזר לאדירנה, שוב שיקם את בית הספר שלו, ובתקופה זו הרבה לכתוב בעיתונות העברית. בשנת 1880 (ה'תר"ם), בעוד פרסומו בתחום הספרות הגיע לשיאו, מצבו הכלכלי אילצו לעבור לקושטא, במחשבה כי שם ימצא כר נרחב יותר לפעילות ולפרנסה. עם הגיעו לקושטא החל לפעול ולהביע את דעותיו והשקפותיו בפומבי על האדישות בנוגע לתחיית העם היהודי בארצו, וההתבוללות והירידה הרוחנית של יהודי טורקיה. דבריו אלו גרמו לעלילות ולהלשנות לממשל כנגדו מצד גורמים שהתנגדו להשקפותיו. בשל העלילות, הוא חלה במחלת לב ונפל למשכב. להגנתו יצא הגביר משה בר נתן, והוא לקחו תחת חסותו. במשך כחודשיים שהה מיטרני בביתו של הגביר עד שהחלים. בתקופה זו ייסדה משפחת בר נתן בית ספר בחאידר פחה, ומיטרני מונה לשמש בו כמנהל.

מכיוון שפעילות חיבת ציון הייתה אסורה בטורקיה, ורעיון יישוב ארץ ישראל נחשב בעיניו למטרה עליונה, עלה בשנת 1882 (אייר ה'תרמ"ב) עם משפחתו לירושלים בסיוע משפחת בר נתן. בשל עלייתו הוצאת הירחון "כרמי" פסקה.

על עלייתו ואהבתו לארץ ישראל, כתב לידידו:

"כעת קמתי ממחלתי מחלת לב, מפאת תוחלתי הממושכה לשיבת בת ציון אשר אהבתיה אהבה עזה כמוות, עדי נחליתי ונשמתי כמעט יצאה".

מכתב לידידו אליהו בן עמנואל נבון מקושטא, י' באייר ה'תרמ"ב

בירושלים התגורר בשכונת נחלת שבעה, והכיר את הרב זאב יעבץ ואת אליעזר בן-יהודה, ונמנה עם באי ביתם באופן קבוע. כן הכיר את ישראל דוב פרומקין, והחל לכתוב בעיתונו "החבצלת" טור שבועי קבוע בשם "פרזות ירושלים". מקור ההכנסה היחיד מעבודתו במערכת החבצלת לא הספיק לפרנסתו, והוא חי בדוחק רב, בדירת חדר ללא ריהוט ומיטות. במכתביו ששלח מדי שבוע לגביר משה בר נתן, מספר הוא על הדוחק בו חי, ועל הקושי שלו למצוא עבודה ולפרנס את משפחתו. הרב יעקב שאול אלישר, שחפץ לדאוג לפרנסתו, שכר אותו כמורה לעברית עבור בניו, ופעל להכניסו לשמש כמורה בבית היתומים בהנהלת זאב וילהלם הרצברג. גם בפעילותו הספרותית ליישוב ארץ ישראל לא מצא נחמה, לאחר שלטענתו סופרים לאומיים העתיקו את דבריו מבלי להזכירו, והדבר חרה לו.

לאחר שהניסיונות לפרנס את משפחתו עלו בתוהו, חזר בשנת 1887 (ה'תרמ"ז) בצער רב כשהוא מלא באכזבה לקושטא. נאומיו ושיחותיו בקושטא אודות רשמיו מארץ ישראל עוררו שוב את מתנגדיו, ובפקודת החכם באשי נאלץ לעזוב את העיר ולחזור לאדירנה, שם שיקם בשלישית את בית הספר שייסד. בשל כוונתו לחזור ולהדפיס את הירחון "כרמי", נסע לווינה כדי לעשות הכנות שונות לצורך הדפסת הירחון, ובין השנים 1890 - 1891 (ה'תר"ן - ה'תרנ"א) הוציאו מחדש תחת השם "כרמי שלי". הוא חזר לאדירנה ומכר את שטח שירש מאביו, ומסכום הכסף שקיבל מימן את הוצאת ספריו.

אחד מרעיונותיו של הרב יהודה אלקלעי היה ייסוד חברה יישובית גדולה שמרכזה בארץ ישראל, ומיטרני היה מועמד לשמש כמנהלה. אמנם בשנת 1894 (ה'תרנ"ד) הוא עלה לארץ ישראל, לאחר שהחליט להתגורר בה באופן קבוע, אך רעיון החברה לא יצא אל הפועל מחוסר אמצעים כספיים. בירושלים פתח חנות קטנה לממכר ספרי לימוד והשכלה, וייסד שבועון חצי עברי חצי לאדינו בשם "האושר" ("איל פרוספירו"), באמצעותו האמין כי יתבסס מבחינה כלכלית ויוכל לממן פעילויות ציבוריות גדולות. אך בפועל ניסיונו לא צלח, לאחר כשנה סגר את השבועון מחוסר אמצעים להדפסתו, והוא נאלץ לחפש מקור פרנסה יציב יותר. הוא פרסם מספר פעמים והציע עצמו לעבודות שונות ולמסירת שיעורים פרטיים במגוון מקצועות, אך ללא תוצאות. בהשפעת ראש הרבנים בירושלים, מונה לאחר תקופה לשמש כמנהל בתלמוד תורה "תורה אור" של העדה הספרדית ביפו. למוסד לא היו מקורות מימון, והוטלה עליו המשימה להשיג כספים למימונו. הוא קרא מעל דפי העיתונות לקבל עזרה כספית לתלמוד תורה, ופנה לידידיו מטורקיה, מווינה, מפריז ומברלין:

"לא ביקשתי עד כה עזר למעני זה שבתי באה"ק שלוש שנים, גם אם סבלתי מחסור רב. הנה עתה הגיעה השעה לתמוך במפעלי ולעזור לביסוס ת"ת הספרדים הנזכר, ״שאני מנהלו עתה בע"ה".

החבצלת, כ"ט אב ה'תרנ"ז.

לאחר מספר חודשים בהם החזיק את המוסד בקושי רב, ולאחר שסיוע כספי לא הגיע, הוא עזב מיואש את מפעלו החינוכי, וחזר בשנת 1897 (ה'תרנ"ז) לאדירנה. בדרכו לאדירנה עצר להפסקת ביניים בקושטא למשך מספר שבועות. לאחר שהות קצרה באדירנה, הוא נענה להזמנת בנו הבכור, ועבר להתגורר בעיר הולדתו קירקלרלי, שם התאלמן מאשתו, ובעקבות כך חלה גם הוא. לאחר שנתיים בעיר הולדתו, מכר את כל חפציו ועבר עם ילדיו להתגורר בסופיה שבבולגריה. בבולגריה החל שוב להוציא את הירחון "כרמי שלי" בבית דפוס עברי מקומי, ובסיוע כספי של בני הקהילה. בשל מכשולים שהסבו לו מתנגדיו ורצונו להימנע ממחלוקות, לאחר כחצי שנה עבר להתגורר ברוסה, שם הוציא את ירחונו תחת השם "השלום", ועבר לאחר תקופה לבלגרד. בבלגרד החל לשמש כמורה ראשי בבית הספר של הקהילה היהודית המקומית, ומדי ערב היה מרצה בנושא ספרות "העם והארץ" בפני אגודות והסתדרויות שונות. לאחר שקודם לתפקיד מנהל בית הספר, הוצעה לו משרת רב העיר, אך סירב.

בחודש אוגוסט 1908 (אלול ה'תרס"ח) התחזקה מחלת הלב שלו, ובעצת רופאיו נסע לווינה לשם ניתוח. לאחר שעבר את הניתוח בהצלחה, שב לאדירנה, שם שכר חדר בתמיכת ילדיו, והקדיש את זמנו לקריאה והרחבת ספרייתו האישית. כאות הוקרה על פועלו בעבר, וועד הקהילה המקומית הקציב לו סכום חודשי קטן למחיה. בתקופה זו לקה במרה שחורה בשל הכשלונות שנחל, ורק לעיתים רחוקות יצא מביתו לשם מתן הרצאות בנושאי חינוך ותחייה לאומית. למשך תקופה ניסו להוציאו מדי יום לבית מדרש, אך הוא לא השתתף בלימוד כלל. הרב חיים בז'רנו והרב מאיר בכמוהר"ש נהגו לבקרו לעיתים קרובות, ומספר חודשים לפני פטירתו נציגי אגודת אחוה העניקו לו תעודת הוקרה ועידוד על פועלו. תלמידו הקרוב, הרב אברהם בן מנחם, כתב כי בשנים האחרונות לחייו האמין מיטרני כי פעילותו ופרסומיו בעיתונות יולידו בעתיד תהליכי חילון בקרב היהדות הספרדית, וראה בעצמו את האשם העיקרי בכך, לכן קיבל על עצמו לא לעסוק בתחום זה עוד עד למותו.

הלך לעולמו באדירנה ב-19 באוגוסט 1919 (כ"ג באב ה'תרע"ט), והותיר אחריו שלושה בנים וארבע בנות.

אישיותו ותחומי פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו וכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "שלושה שקדמו לבן יהודה", הגדיר שלמה הרמתי את מיטרני כיוצר רב-צדדי שכתיבת השירה והמכתמים שלו היו ברוח שירת ספרד, והוא הצטיין במיוחד בכתיבת פרוזה שהתאפיינה בסגנון נעים, שבאמצעותה הוא גם הביע את דעותיו. לפי הרמתי, מיטרני הושפע בסגנונו מיהודה אלחריזי, וייתכן שגם אף ממורו, פרופ' יוסף הלוי.

מלבד שירים ומכתמים, כתב מיטרני חרוזים, פתגמים ומאמרים רבים, ונושאי כתיבתו נחלקו למספר תחומים: החייאת השפה העברית, שיפור החינוך העברי ויישוב ארץ ישראל. בכל כתביו ניכרת אידיאה אחת המשקפת את שיבת ציון ויישוב הארץ. במאמריו אלו, שבהם הטיף לנקיטת צעדים מעשיים כדי ליישב את ארץ ישראל, תרם מיטרני תרומה חשובה לתנועת שיבת ציון בכלל, ולבני ארצו בפרט, ואף הקדים הוגים אחרים במספר רעיונות יסוד שכתב, ובעצם כך נמנה עם מבשרי הציונות.

לחוד מעיתוניו שהוציא לאור, מיטרני היה עיתונאי פורה שפרסם מאות מאמרים בעיתונים היהודים-ספרדיים והעבריים שהתפרסמו באימפריה העות'מאנית ובעולם, לרוב תחת שם העט "בני"ם", ולא היה עיתון עברי במחצית השנייה של ה-19 שבו לא כתב[2]. מהעיתונים הידועים שבהם כתב היו: "החבצלת", "הלבנון", "העברי", "עברי אנכי", "היהודי", "המליץ", "המגיד", "המצפה", הצפירה, "אור ישראל", ובלאדינו: "אל טיימפו", "אל פריגונירו", "לה איספירנסה", "לה בואנה איספירנסה", "אל אמיגו דיל פואיבלו", "השופר", "לה בוז די לה ביראד" ועוד. המאמרים שכתב בעיתוניו ובשאר האחרים כללו מאמרים הגותיים וכן שירה וכתבי ספרות.

לאורך חייו חיבר מיטרני גם מספר רב של ספרים, אך עלה בידו להוציא לאור ולהביא לדפוס רק את חלקם, כשחלקם האחר אבד במהלך נסיעותיו.

פעילותו כמחנך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכו כמחנך פורמלי התמסר לשיפור וחידוש מוסדות החינוך בבתי הספר בעירו, ותחילה סייע בכך לאביו. הוא חפץ לשפר ולהמשיך את מה שהתחיל מורו, יוסף הלוי, ובבית הספר "מקווה ישראל" שהקים באדירנה הכניס שינויים חינוכיים חשובים כמו הקביעה שההוראה בבית הספר תהיה על טהרת העברית. הוא לא הסתפק בקביעה רק על בבית ספרו, ושלח מכתבים להנהלת חברת כל ישראל חברים בבקשה להפיץ בבתי הספר שלה ספרי עברית מלבד ספרי צרפתית. בשל הבנתו כי השפה העברית עדיין לא הייתה בשלה ונגישה מספיק עבור כך בתקופתו, הציע מיטרני לכי"ח פתרון בדמות חיבור מילון עברי חדש, ואף המליץ על יוסף הלוי כאדם הראוי והמתאים לחיבורו.

אחת מפעולותיו שבהן קדם לאליעזר בן-יהודה בתחום החייאת השפה העברית התבטאה בהוראת השפה כשפת דיבור ושיחה, מעבר לכתיבה וקריאה, בשל כך שהוא ראה בהחייאת השפה לא רק יתרון דידקטי, אלא שלב ממשי לקראת גאולת עם ישראל, ואף סבר שלימוד השפה הוא חובה על כל תלמיד יהודי.

בד בבד עם עיסוקו בחינוך, פיתח מיטרני שיטות להוראת השפה העברית והמקרא שהיו יעילות יותר מאלו שהיו מקובלות בתקופתו, וכששימש כמורה צעיר בבית הספר של כי"ח בשומלה (שומן) שבבולגריה, לימד את תלמידיו באמצעות שיטות אלו. באחד ממאמריו הרבים, סיפק מיטרני הצצה ליעילות שיטותיו והציע לבחון את החינוך החדש משתי נקודות מבט: האחת - תכלית מושגת בהווה, והשנייה - תכלית מושגת בעתיד. העיקרון הראשון בנקודות המבט היה החיוב להכין ולהכשיר תלמידים בעברית ובדקדוק לפני שלמדו מקרא, והעיקרון השני הציג אפשרות להשגת מטרות לימודיות בתקופה קצרה - לפיו, יכולים תלמידים ללמוד בחודש אחד מה שלמדו במשך שנה שלמה בשיטת החינוך הרגילה. לאחר כעשור בתחום ההוראה, כבר הוכיח מיטרני שהישגיו בתחום זה רבים מאלה המקובלים בשאר בתי הספר, ואף פרסם מכתב שנוסח בצורה מרשימה ונכתב על ידי תלמידה בת 11 שלמדה אצלו עברית במשך פחות משנה, וכבר שלטה בשפה.

מיטרני עסק רבות בחקר משמעות המילים העבריות, ואת מסקנות מחקריו פרסם בכתבי עת שונים, ולבסוף קיבצן לספרו "חקרי בנים". כן חיבר עשרות ספרי לימוד והוראה לנוער, אך רק חלקם הובאו לדפוס. אלה שזכה להביא לדפוס שימשו כספרי לימוד בבתי הספר היהודים בטורקיה, בבולגריה, ביוון ובסרביה.

מספר רב של שנים לפני שנמצאה שיטת ההמחזה כיעילה להוראת המקרא והשפה (כדוגמת לימוד העברית באולפן), פיתח מיטרני שיטת הוראה ייחודית למקרא, ובה, מלבד לימוד המקרא בעזרת לימוד יסודות הדקדוק העברי, שם דגש על תרגילי-המחזה שהוצגו בידי התלמידים תוך כדי הלימוד.

מלבד עיסוקו בחינוך הפורמלי בבתי ספר, עסק גם בחינוך מבוגרים באופנים שונים, ובעיקר בהוראת עברית למורים ולאחרים. כן פעל לחזק את דבקותם בדת ובתרבות היהודית, ועורר בהם שאיפה לתקומה ועלייה לארץ ישראל. גם בתחום זה ניצל את הבמה לצורך החייאתה והרחבתה של השפה העברית. לשם כך נעזר במרכז ההשכלה והתיאטרון שהקים בסמוך לבית הספר באדירנה, שבמסגרתו הוצגו מחזות שונים מחיי היהודים שחיבר או עיבד, ורבים ממבוגרי העיר שבאו לצפות במחזות הושפעו מדעותיו.

פעילותו ליישוב ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילותו העיקרית התרכזה בתחום הלאומי, וכל פעילויותיו האחרות כוונו גם הן למטרה זו. בתחום הלאומי-רוחני הוא הדגיש את היהדות כאפיון מהותי של עם ישראל, ולפיו, שמירת הדת היא צו התחייה הלאומית. שמירת הדת בעיניו הייתה חשובה מההשכלה החילונית. למרות שהעריץ את זו האחרונה, כשהתכתב עם מנהיגים ציוניים אחרים שהתנגדו לדת, דחה את גישתם זו, ואף יצא כנגד חברת כל ישראל חברים שהחזיקה במוסדותיה מורים שאינם שומרי מסורת. מלבד ההיבט הרוחני שבאידאולוגיה הלאומית שלו, היה בה גם היבט מעשי של יישוב הארץ, וכבר בתחילת פעילותו הספרותית הבהיר את עמדתו בפתרון מצוקת העם היהודי על ידי יישובם בארץ ישראל. בתקופה זו יהודי רומניה סבלו רבות, ובעיתונות העברית התעורר ויכוח על פתרון בעייתם. מיטרני ניהל ויכוח עיקש וממושך עם אהרון יהודה הורוביץ, שקרא להעביר את יהודי רומניה לארצות הברית, בטענה שארץ ישראל עדיין לא בשלה לקליטת יהודים. מיטרני התנגד לדעה זו, וקרא להפנות את יהודי רומניה ואחרים דווקא אל ארץ ישראל.

בניגוד לדעת רוב היהדות אורתודוקסית בזמנו, האמין מיטרני שכדי לקרב את הגאולה, יש לבצע פעילות ממשית ליישוב הארץ. בדעתו זו התבסס בין היתר על ההיסטוריה היהודית, לפיו נעשתה בה תחילה ההשתדלות האנושית, ואחריה בא הסיוע השמיימי. לחוד מקריאתו לפעילות מעשית בכתביו, הוא דרש רבות בעברית ובלאדינו אודות כך. הוא הבין כי לא כל יהודי העולם יוכלו במהרה להתיישב בארץ ישראל, אך האמין כי כל יהודי חייב לתרום בצורה כלשהי ליישוב הארץ, ובהתאם לכך הציע תוכנית לפיה על העשירים לתרום כספים למען יישוב הארץ, על העניים לפעול כדי להעלות את המודעות למען המטרה גם באמצעות כתיבת מאמרים, ועל החלוצים לעשות מעשה ולהתיישב בארץ. בפעילות מימוש התוכנית המעשית ליישוב הארץ, הציע מיטרני לשלוח לארץ ישראל תחילה עשירים בעלי כוח עשייה, כדי שיכשירו את הקרקע לקליטת ההמונים. הוא אף ציין מספר אישים וארגונים שלדעתו צריכים לעלות תחילה לארץ, בהם משה מונטיפיורי, הרב צבי הירש קאלישר והרב יהודה אלקלעי. לרעיונותיו של זה האחרון הוא אף הרגיש קרבה רוחנית, ולשם כך נפגש איתו לצורך דיון בנושא שיבת ציון, והידידות ביניהם נמשכה לאורך זמן רב. לחוד מדעתו על פעילות העם היהודי ליישוב הארץ בצורה מעשית, הטעים מיטרני שגם מדינות העולם חייבות לסייע ליהודים לשוב לארצם.

דבריו אודות יישוב הארץ השפיעו רבות על סופרים, עסקנים ויהודים רבים, והביאו להד רב. הודות לפעילותו, בעירו אדירנה הסכימו משפחות רבות לעלות ארצה ולשמש כעובדי אדמה.

באחד מכתביו הרבים בנושא יישוב הארץ, קרא להקים מושבה ספרדית בארץ ישראל:

"הלא הראתיכם לדעת כי המחולל את הרעיון הציוני הוא אחד ממורינו הספרדים(...) אחי הסופרים העברים בטורקיה. אנה נחבאתם ואם ישכם במציאות, להעיר ולעורר את האהבה ליישוב בארץ הקודש, לייסד וועד לשלוח פועלי אמת שפעולתם אמת, ולייסד שם מושבה חדשה(...) בשם בת יהודה(...) ולמה נהיה האחרונים להשיב את היישוב על ביתו".

מ.ד. גאון, יהודי המזרח בא"י, עמ' 416

הוא אף הגה תוכנית יישובית-מדינית המתחילה בסעיף יסודי ומכריע: עלייה לארץ ישראל, ורכישת עמדות כלכליות:

"הבה אחים ברוכים, נעשה נא כמעשה אברהם אבינו, נצא מארצנו וממולדתנו ארצה הקודש, כי אך שם נהיה לברכה לעצמנו ולזולתנו. ניקח את בני ביתנו עמנו ואת כל רכושנו החומרי והרוחני, ואת הנפש אשר עשינו בחרון אף הגלות ונלך ארצה כנען".

כרמי, גיליון ה' שנה א', פרשבורג ה'תרל"ב

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביאורי בנים - חידושים על נביאים וכתובים, וחקירות בדקדוק הלשון, ה'תר"ל
  • דברי בנים - הערות על הש"ס ותוספותיהם של הרמב"ם והטור, כולל חידות ומכתמים
  • זכרוני בנים - משלי מוסר ותוכחה
  • חקרי בנים - הערות והארות בחכמת הלשון, ירושלים ה'תרל"ב
  • לקחי בנים - דרשות נעימות ומועילות בעברית ובלאדינו
  • מכתבי בנים - חלופת מכתבים שלו עם חכמים, רבנים ומשכילים בני התקופה
  • משלי בנים - משלי מוסר מלוקטים מספרים וסופרים, כולל מכתמים
  • ערבי בנים - קיצור ספר מחברת הערוך
  • פניני בנים - ביאור לספר "מבחר הפנינים" של הרשב"ג
  • פרחי בנים - מליצות נמרצות ושיחות נערצות, כולל פתגמים וחידות
  • ציוני בנים - כללים, מאמרים ועניינים שונים מספרים חדשים וישנים
  • שירי בנים - שירים וחידות לשבח ולהודות
  • שמעו בנים - כולל דינים נהוגים, לקט מספרי האחרונים וכתבי סבו, ודרושים על ספר שמות ויציאת מצרים, ה'תרל"ו
  • תולדות בנים - קורות חייו ומשפחתו
  • תפארת בנים - כולל 12 דברי ביקורת על סופרים וספרים, פרקי מוסר ומליצות חרוזיות קצרות, ה'תרל"א
  • חזן רואה - כולל נימוסים, תקנות ומנהגים לשליח ציבור
  • חידושים והגהות על הטורים
  • קורות ההשכלה בעולם - לקט מדברי חכמים, ספרים וכתבי עת, תר"כ סימנים
  • ברוך השלישי - דברי ברוך הסופר בן הרב יצחק מיטראני בעיר אדרינוס
  • מקור ברוך - פירוש לספר "ברוך השלישי"
  • תורה אור - יומן מעבודתו בבית הספר בירושלים בשנת ה'תרנ"ז
  • יסודות הדת והמוסר - יסודות הדת, המוסר והמצוות
  • החוט המשולש - מוסר השכל לתיקון המידות, ודברי התעוררות על ערך החכמה והמדע
  • משעול הכרמים - דברי שבח על פעולותיו של משה מונטיפיורי

ספרי חינוך ולימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חינוכי בנים - סדרה בת 15 חלקים העוסקת בבלשנות עברית ושיטה ללימוד עברית ולאדינו לבני נוער כולל כל יסודות השפות, החל מאותיות הא"ב עד למשנה והתלמוד ומעבר. רק שני חלקים מסדרה זו הודפסו.
  • אמן פדגוג - תרגום "חינוכי בנים" ללאדינו, ה'תרל"א
  • זכר רב - יסודות הלשון העברית
  • לוח הפעלים והוספות - כולל כללי הדקדוק העברי
  • אוצר המילים הדומות - אוצר מילים הדומות זו לזו במבטאיהן ונבדלות באותיותיהן
  • תולדות אבותינו - בקצרה, בלאדינו
  • מילון עברי קצר - כולל פירוש המילים בלאדינו
  • דרכי החינוך - דקדוק ושיטה להוראת השפה למבוגרים
  • פרחי מדע - תרגומים שונים ממיטב הספרות העולמית, וינה ה'תרל"ג
  • מעריך המערכות - תרגום לחיבור מאת פיליפוס אקוינוס
  • מליצת אליעזר ונפתלי - סיפור מתקופת השופטים בארץ ישראל בלאדינו, פרשבורג ה'תרמ"א
  • נוה צדק - תרגום שירי וולפגנג פון גטה
  • ערך האומה הישראלית וקניניה - בלאדינו
  • שירי מוסר שונים - שירי מוסר ישנים וחדשים בליווי מנגינות ונעימות
  • סדר תפילה בתרגום ללאדינו, כולל ביאורים ומילואים

סיפורים ומחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דון יצחק אברבנאל ובתו - סיפור ובסופו שיר מוסר השכל
  • עזרא ונחמיה - סיפור בלאדינו
  • דון יוסף ובתו - ה'תרל"ח
  • אדם וחוה
  • יוסף ואחיו
  • מלוכת שאול
  • דניאל בגוב האריות
  • המן ומרדכי

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rodrigue, Aron. “Jewish Enlightenment and Nationalism in the Ottoman Balkans: Barukh Mitrani in Edirne in the Second Half of the Nineteenth Century,” in Minorities in the Ottoman Empire, ed. Molly Greene (Princeton, N.J.: Wiener, 2005), pp. 129–143.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השניים האחרים היו יוסף הלוי ונסים בכר, לפי בני ציפרחידון העברית הגדול - תשובות, באתר הארץ, 15 באפריל 2002, תשובה 29
  2. ^ לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, חלק ב', עמ' 340