ברוך רפפורט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ברוך רפפורט
אין תמונה חופשית
לידה 15 בפברואר 1922
חיפה, המנדט הבריטי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בינואר 2010 (בגיל 87) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע איש עסקים, בנקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
אודיטוריום חיפה, חלק ממרכז רפפורט לתרבות
בניין הפקולטה לרפואה על שם רפפורט

ברוך (ברוס) רפפורט (1922 - 8 בינואר 2010) היה איש עסקים ונדבן ישראלי-שווייצרי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפפורט נולד בחיפה למשפחה שעלתה מאוקראינה בשנת 1919. אביו, יששכר, היה ממקימי מפעל המלט "נשר". הוא שירת בצבא הבריטי ובצה"ל והיה ממקימי חיל המשטרה הצבאית, אחר כך שימש כמשפטן, היה ממקימי הפרקליטות הצבאית ואף שימש כשופט צבאי. הוא הוסמך כעורך דין בשנת 1953. לאחר שחרורו מצה"ל עבד במשרדו של אהרן חטר-ישי לצידו של עו"ד יצחק טוניק שאת קשריו עמו המשיך לאורך שנים.

בשנת 1957 היגר לשווייץ עם משפחתו על מנת לעסוק בבנקאות. את מרכז עסקיו קבע בעיר ז'נבה. תחילה הוא הקים עסק קטן לאספקה לאוניות, אינטר מריטיים (International Maritime Supplies), אשר התרחב עד מהרה לחכירת אוניות. פריצת הדרך בעסקיו הייתה כאשר זכה בחוזה ענק להעברת נפט משדות נפט באינדונזיה, זאת בעזרת צי של כ-20 מכליות שחכר. מאז התפשטו עסקיו אלה למדינות נוספות וליעדים רבים, בעיקר בגאבון ובתאילנד. עסקי תובלת הנפט של רפפורט באינדונזיה הסתיימו בשנת 1976, כאשר חברת הנפט האינדונזית טענה כי הוא גובה דמי הובלה מופקעים. תביעה על הפרת חוזה שהגישה חברתו של רפפורט, אינטר מריטיים, הסתיימה בפשרה ולפיה שולמו לה פיצויים בסך 150 מיליון דולר, סכום זניח בהשוואה לגודלו של החוזה שהופר. בבעלותו היו בתי זיקוק לנפט בבלגיה ובאנטיגואה וצי מכליות להובלת נפט[1].

בשנת 1996 רכש מידי מדינת ישראל את השליטה בחברת לפידות חברת מחפשי נפט לישראל תמורת 10 מיליון דולר. בנובמבר 2000 מכר את השליטה בחברה זו לאיש העסקים יעקב לוקסנבורג תמורת 8.6 מיליון דולר ומאז לא השקיע בעסקים בישראל. בשנת 2005 מכר את בנק "אינטר מריטיים" לבנק הפועלים תמורת 350 מיליון ש"ח[2]. עסקיו היו בתחום הבנקאות, הספנות והנפט ועל פי חלק מן ההערכות, הונו נאמד במיליארדי דולר.

לצד עסקיו עסק רפפורט בנדבנות למטרות שונות, בעיקר במוסדות ישראלים ויהודים, אך גם בתחומים אחרים, בין השאר תמך בטורנירים של גולף וטניס ואף מימן בשנות ה-80 את בניית הארכיון הלאומי של מדינת אנטיגואה וברבודה. בסוף שנות ה-90 שימש שגריר אנטיגואה וברבודה בישראל וברוסיה[3][4]. בשנת 1979 הוא תרם הון להקמת בניין בית הספר לרפואה של הטכניון בצמוד לקמפוס של בית החולים רמב"ם, והקים את מכון רפפורט למחקר בטכניון. לאורך כ-30 שנה תרם עשרות מיליוני דולר לפעילות הפקולטה לרפואה של הטכניון הקרויה על שמו ועל שם אשתו. בשנת 2001 מימן את הקמת מרכז רפפורט לחקר ההתבוללות ולחיזוק החיוניות היהודית באוניברסיטת בר-אילן. נודע כמקורב לשמעון פרס. בשנת 2004 תרם כסף לפרס לקראת הבחירות המקדימות לראשות העבודה. על תרומה זאת מתח מבקר המדינה ביקורת קשה ב-2006. הוא תרם כסף לשיפוץ והרחבת מרכז ברוך ורות רפפורט לתרבות ואמנות במרכז הכרמל בחיפה.

רפפורט קיבל תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. בשנת 1979 קיבל תואר דוקטורט למדע של כבוד מהטכניון ובשנת 1998 קיבל את מדליית הטכניון. כמו כן, הוענק לו מעמד של תושב כבוד של חיפה. קרן ברוך ורות רפפורט ייסדה בשנת 2006 את "פרס רפפורט", לכבוד רות וברוך רפפורט, המוענק מדי שנה לשני ציירים, בכיר וצעיר, המתגוררים ופועלים בישראל.

רפפורט נקבר בז'נבה בשווייץ, והותיר אחריו את רעייתו רות ובנותיו עירית, ורד, שושנה ונוגה. לאחר מותו נוסדו פרס רפפורט למצוינות בתחום המחקר הביו-רפואי ועשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Steven Greenhouse, A Secret Emperor of Oil and Shipping, The New York Times, 04-02-1988.
  2. ^ דפנה צוקר, ‏בנק הפועלים השלים את רכישת הבנק השווייצרי אינטר מריטיים, באתר גלובס, 1 ביוני 2005
  3. ^ Antigua and Barbuda High Commission 2010;138:6
  4. ^ Rappaport Dies, Antigua Observer 09-01-2010.